מבט חדש על יום ט"ו באב
ט"ו באב, נחשב על פי חז"ל כאחד הימים הגבוהים והחשובים ביותר מבחינה רוחנית.
ערך ליקט וכתב הרב אוריאל בלמס
מרצה, יועץ יועץ חינוכי וזוגי, פסיכותרפיסט ומאמן m,a
לא היו ימים טובים לישראל בט"ו באב וכיום הכיפורים
לפני שנחרב בית המקדש היה ט"ו באב 'יום-טוב', כפי שנאמר בתלמוד (תענית ל"א): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (בגדים) שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך? אל תיתן עינך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". באותם ימים נהגו בו, כאמור, מנהג 'יום טוב', עונת הקציר תמה, התבואה כבר נאספה לגרנות, גם הפירות נקטפו ואוחסנו במחסנים, ומתוך תודה היו אבותינו פנויים עתה להתמסר ללימוד התורה, ביום ובלילה, כפי שאומרת הגמרא במסכת תענית: "מכאן ואילך, דמוסיף- יוסיף", ורש"י מפרש: "המוסיף לילות על הימים, לעסוק בתורה- יוסיף חיים על חייו". משחרב המקדש נוהגים בט"ו בו מקצת יום-טוב ואין אומרים בו תחנון. זה יום מתאים להתוועדות וקבלת החלטת טובות – להוסיף בלימוד התורה, לפתוח שיעורים חדשים ולחזק את הקיימים.
ט"ו באב – יום טוב לישראל, לא ולנטיין דאיי, גם לא יום האישה והשופינג.
לא לחינם התפתחה מסורת של פולחן האהבה סביב יום זה, כביכול יום לביטוי אהבה וחיפוש בן/בת הזוג, יציאה לכרמים וחגיגה לכל האוהבים והאוהבות, אכן זהו חג של אהבה אמיתית, אך שורש הטעות נעוץ בחוסר ההבנה הבסיסי במהות היום ומשמעותו האמיתית. ט"ו באב נקבע כיום טוב בגלל מספר סיבות שבעטיין הפך ליום טוב. חלק מהסיבות קשורות לאהבה אך לא במובן הפשוט שלה.
אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט”ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל “אהבה” רדודה וחסרת עומק ותוכן.
כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של “אהבה”, יש להיזכר במקורותיו השונים:
- מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט’ באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט’ באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט”ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט”ו באב את היום בו סלח ה’ לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב”ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
- התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט”ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו’. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של “אנחנו” ו”אתם”.
- הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של “פילגש בגבעה” העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט”ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה” (שיר השירים), ואכן אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.
- קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב”ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.
- חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט”ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש.
אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט”ו באב,
חוט השני המקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב”ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב”ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.
הענקת אהבה מתחילה בתוכנו פנימה.
לט"ו באב וט"ו בשבט יש הקבלה ולא באופן מקרי, ימים אלו נמצאים בדיוק במרחק חצי שנה אחד מהשני. בט"ו בשבט אנו זורעים את הזרע, ובט"ו באב אנו קוצרים את פירות ההשקעה.
"כי האדם הוא עץ השדה" – אדם משול לעצי השדה, על מנת שהעץ יוציא ענפים ופירות, עליו להיות מוזן בעצמו במים שמש ודשן. כך הוא האדם, כדי שיזכה להוציא את הטוב ממנו, לפרוח ולהביא אהבה לעולמו, עליו להזין את עצמו באהבה ובהערכה עצמית, להכיר בטוב שקיבל מבורא עולם, לטפח ולהאיר אותו להשקות את כוחות הנפש שלו, לדשן ולזבל אותם.
ט"ו באב הוא יום של אהבה, יום של שיכרון, לא מאלכוהול ובילויים, אלא שיכרון חושים מחיבור עמוק לעצמנו, לתודעה שלנו, למרכז ההוויה האישי, ככל שנטפח ונפתח אותו כך תגדל וירבה כוח הטוב והנתינה לזולת.
ט"ו באב – יום של חיבורים,
"מה תגידו לו שחולת אהבה אני"
רק שישה ימים מפרידים בין צום ט’ באב לחג ט”ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט”ו באב הוא למעשה התיקון של ט’ באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו”סקטוריאליות”, ולעומתו, ט”ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב “תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן”.
מתוך העיסוק במקורות חז"ל על ט”ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם:
“מה זאת אהבה?”. רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלתנו חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.
אהבה אינטימית עם עצמנו
מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. חייב להתמקד תחילה באהבת עצמו, בלעדיה הוא יתקשה ביצירת קשר אינטימי עם הזולת ובוודאי במערכת זוגית.
דור הריגושים מחפש ימים מרגשים
לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש “אלפיים חברים”, ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ’טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה. אהבה אמיתית אפשרית רק בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות, בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים, ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה. את ואתה חביבים, אתם לא צריכים להוכיח את שוויכם דרך החיצוניות בלבד, לקרוע את עצמכם בקריירה ובעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת שיחשבו כמה אתם מוצלחים או מצדיקים את קיומכם, לא בזכות זה יעריכו אותכם יותר. תפרגן יותר לאשתך, תראי את הטוב בבעלך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תראי לו פנים מאירות ושוחקות, תביאו אנרגיות של אהבה והענקה לבית, לעצמכם. ככה תגלו אהבה אמתית מה היא, ככה תזכו לכבוד אמיתי – כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אתכם ריקים.
חלום ה”אהבה”, שמוכרים לנו סרטי הוליווד ותרבות המערב נראית נוצץ אבל לא בהכרח יפה ומתקתקת. לא תמצאו שם תיאורים פשוטים ואנושיים על התמודדות יום יומית כמו החלפת חיתולים לילדים, קניות לבית, דינמיקה פשוטה ומוכרת מכל בית. גם לא תפגשו שם בעבודת המידות, על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שקשר יצליח, על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה. את ההתמודדויות החשובות של האדם ומורכבות הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח “אהבה” מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית, כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.
רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם “מתפוגג ונעלם”. כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות “אהבה” זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של “אהבה ושלום” בסגנון “ילדי הפרחים”. לאהוב זה לתת בפועל לאחר.
אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו’) סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין – נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”.
הקב”ה קובע כבר בפרשת “בראשית” כי “לא טוב היות האדם לבדו”, ולכן עשה לו “עזר כנגדו”. יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, נראה כי גם כיום, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה “אור” ו”כלי”. היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו.
מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת “ואהבת לרעך כמוך”), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.
וכמה מילים לכל הרווקים והרווקות שממתינים בלב מלא כיסופים למצוא את שאהבה נפשם ושעבורם יום זה לא אחת נחווה דווקא כיום קשה שמחדד ומזכיר את שכואב וחסר – בפרשת השבוע האחרונה, פרשת “ואתחנן”, קראנו על תפילותיו הרבות של משה רבנו לה’ שיכניס אותו לארץ ושנענו בשלילה. בתור אנשים מאמינים אנו שואלים לא אחת מדוע ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בצרה ומתפללים מעומק הלב לקב”ה, מבקשים ומתחננים שיעזור לנו, ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא לא עונה בחיוב לתפילות? לשאלה גדולה זו תשובות רבות, כאשר אחת היפות שבהן (לדעתי) היא תשובתו של רש”י בפרשנותו על הפרשה הנוכחית באומרו כי לעיתים האדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה גדול, ראוי ונכון בעבורו, אולם ה’ הטוב מכין לו משהו גדול יותר, ולכן לא נענה עדיין לבקשתו הפחותה. במקרה הזה, אי קבלת התפילה היא דווקא לטובת המבקש, אשר רק בעתיד יבין ויגלה זאת. נראה לי שבדברים אלה ניתן אולי למצוא נחמה כלשהיא גם לקושי שבעיכוב בזיווג, מתוך האמונה הפשוטה והתמימה כי יש משמעות וסיבה לעובדה שאנו עדיין לבד. כנראה שעד עכשיו לא התחתנו, חרף כל הניסיונות והתפילות, משום שהגבר או האישה שהקב”ה מייעד בעבורנו, שבאמת מתאים לנו ושאיתו/ה באמת נהייה שלמים, עדיין צריך לעבור בעצמו תהליך (כפי שגם אנחנו היינו צריכים מבחינה רוחנית לעבור את מסלול החיים שעברנו), ולכן עלינו להתחזק באמונה ובאופטימיות שהוא/היא ממתינים לנו ממש מעבר לפינה ושהקשר צפוי להיות עמוק ומשמעותי דווקא בזכות אותו עיכוב. כל שעלינו לעשות כעת זה להמשיך להאמין שיהיה לנו טוב ולא ליפול לעצבות או חלילה לייאוש.
לסיכום הדברים, ניתן להעביר את ט”ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו’. “יום האהבה” יכול להיהפך מגרסה חיוורת של “ולנטיין דיי” הנוצרי ליום משמעותי באמת – יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעצמנו וממנו לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.
מעבר לכל זאת, יום ט”ו באב מסמל בספרי החסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב”כתיבה וחתימה טובה” כבר מט”ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.
הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב”ה מפזר לנו במהלכו באוויר.
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף
