בחירות או לא להיות
במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע"
"נו, אז מה התוכניות שלך לבין הזמנים?…", שאלתי אותו מיד כשנפגשנו.
"מה פירוש? אני כבר מתכנן את זה שישה חודשים… יש בחירות!", הוא צחק.
חזקי, בחור עליז ושמח. 'עליז ושמח' רק מבחוץ בעצם, 'בפנים' זה כבר משהו אחר…
אם תראו אותו כנראה שתקנאו בו. הוא תמיר, חייכן, ה'חברהמן' החסון ש'הצעירים' (במלעיל) חושבים פעמיים אם אפשר לגשת אליו.
כן, כזה הוא חזקי… יחייך אליהם ייתן להם לגשת בסוג של ג'נטלמניות מהודרת שכזו, יקרב אותם בהרגשה טובה. חזקי יכול 'להרים את השיעור', כולם יסחפו אחריו מבלי לשאול ולנסות להבין אפילו מדוע. הוא מארגן גם 'חבורעס' לכל הצעירים ובקמפ הוא זה שינהיג ויוביל את כולם… מה שמכונה בלשון העם- 'בחור-כארז'.
לחזקי יש לב רגיש במיוחד. בלילה הוא בוכה כאשר אף אחד לא רואה, אתם בטוח לא תנחשו…
לחזקי הורים בריאים ומוצלחים, אחים חבל על הזמן, 'אחושיבע משפוחה', אומרים בשידוכים…
אבל חזקי עצמו- אָכוּל מבפנים.
***
הוא אומנם מבין את כולם, 'קורא' אותם מבחוץ, מרגיש בתבונה מיד מה מפריע לכל אחד אחר, הוא יודע בעצמו שהוא כמו 'רנטגן', הוא לא נוהג להשוויץ בזה, הוא פשוט אוהב אנשים, חש אותם ואוהב להקשיב להם מבחינתו. מבחינתם – הם מרגישים שהוא מבין אותם עד נקודת החושך האחרונה והחבויה שלהם.
כשחזקי נכנס הביתה הוא נִכְבָּה. שם הוא כלום. 'עוד אחד'…
זה חוזר על עצמו ממש בריטואל קבוע. כאשר הוא חוזר לביתו לימי 'בין הזמנים' עם אנרגיות חיוביות ו'משולהבות', יספר בהתלהבות רבה לאמו ולאחיותיו מה שהוא עושה בישיבה, ולבסוף אחיו הגדול יכנס ויזרוק לו משפט בנוסח: "יאללה יאללה… אתה עם הסיפורים ש'ך"…
"נו מֵילָא תחשוב", אומר לי חזקי, אחר כך אבא שלי נכנס ושואל: "נו מה לומדים?…" עניתי לו בסוג של שחרור שהבאתי איתי מהישיבה: "עכשיו לא לומדים, עכשיו 'בין הזמנים'…". אבא הביט בי וסינן: "נו, זה מה שאומר בחור שרואים שלא עשה כלום בישיבה…"
"הרגשתי חץ שחודר לי ללב", משחזר לי חזקי ונזכר בחברים המעריצים שנשארו בישיבה ובשטייגען העוצמתי. הוא חשב בליבו, "או שאני מתפוצץ, או שאני בורח מכאן". חזקי המשיך לתאר בכאב: "אחר כך אבא ניסה לתקן, רצה להראות שהוא דואג לי, הוא אמר לי 'להמשיך לאכול', אבל אני, כבר יצא לי התיאבון לגמרי… אבא ממש כעס למה אני לא מקבל את ה'מחווה'…"
"אני שתקתי", מספר חזקי, "אבל הרגשתי בתוכי כמו סיגריה שמנסים לכבות אותה, כך עם סיבוב של הרגל…"
"תראה", אומר חזקי וכובש את פניו מפניי, "זר לא יבין זאת, זה בטח נשמע כאילו כלום", אנשים יגידו, 'אתה בחור כל כך מוצלח, מה אתה שָׂם אליהם בכלל?'… אבל תבין, זה הבית שלי! שם אני חי, משם אני אמור לספוג כוחות…"
***
"תמיד זה היה כך, מאז שאני זוכר את עצמי", ממשיך לתאר חזקי, "גם כשחזרתי מהחיידר עם תשובה יפה שעניתי לרב'ה, אבא אמר לי מיד שהתשובה 'לא נכונה', זהו!… אתה כבר יכול להבין איך הייתה נראית תעודת סוף השנה…"
חזקי ביקש להפסיק לרגע, הוא כיסה את פניו, ראיתי איך הכתפיים של חזקי 'הבחור-החסון והתמיר' ממש מתכווצות ורוטטות בקצב, אמרתי לו שאולי נמשיך פעם אחרת והוא סימן לי 'לא' עם היד, בסוף הוא הצליח לגייס מילים בפיו ונימק: "עד שכבר פתחתי את זה, תן לי להמשיך".
הוא סיפר עוד ועוד, ובשרי נעשה חידודין…
לבסוף רק שאלה אחת הייתה לי: "תסביר לי, איך אתה מצליח? אתה הרי מוביל את כולם אחריך, תמיד כל כך עליז ושמח…"
"זה בדיוק הפוך", ענה לי חזקי בכנות "כשאני יוצא החוצה, אני משתחרר. זה לוקח זמן, אבל זה כמו קפיץ. הסביבה מחייכת אלי, אנשים שמאמינים בי, ואז זה פשוט פורץ ממני".
"רק בחוץ אני מקבל לגיטימציה למי שאני, למה שאני".
השיחה הזו הייתה במפגש שלנו ב'בין הזמנים' לפני שנתיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נפתח בפני.
השנה, לפני שבוע, נפגשנו שוב בתחילת 'בין הזמנים'.
"אני אספר לך משהו פגז", מתלהב פתאום 'חזקי אחר', אחד עם זיק בוער בעיניים: "יש כאן בחור בשכונה שלומד אצלנו בישיבה, נראה כזה חלש וחסר ביטחון, תבין אני נמשך אליהם כמו פרפר לאור…", מתלהב חזקי, "יום אחד טפחתי לו על הגב, אמרתי לו 'בוא נלמד'… הבחור הסתכל עלי נדהם… היה בטוח שהתבלבלתי. שאני 'חזקי החברמן', המוצלח השכונתי מזמין אותו ללמוד בטעות… אבל לי זה פשוט היה אתגר אדיר, להעיף אותו, להדליק בו את הניצוץ שראיתי בו, שהיה כל כך כבוי.
"אחרי תקופה ששמרנו על קשר זורם כזה, אבא שלו בא אלי ואמר לי: 'תדע לך שהצלת את הבן שלי, אני חייב לך את החיים שלו'". חזקי פתח עיניים, "אתה מבין?, אני, הצוציק הצלתי את הבן שלו!"…
"מאז, האבא פשוט התחיל להתייעץ איתי תמיד ליד בית הכנסת, איך כדאי לקדם את הבן שלו, ואני ממש עזרתי וכיוונתי אותו… יום אחד אבא שלי יצא מבית הכנסת ושאל אותי מה אני מדבר עם הרב פ', אז אמרתי לו בגאווה: "הוא מתייעץ איתי"…
"כן, בטח…", הייתה התגובה שלו והוא המשיך לדרכו". 'בום'.
***
ישבתי על הגדר, ליד הבחור המדהים הזה, הבטתי בו ופשוט שתקתי…
פחדתי לדבר, שלא ירגיש שאני עומד לפרוץ בבכי.
גם לא ידעתי מה אני יכול לומר לכזה בחור 'עוצמתי' ובאלו מילים אוכל לעודד אותו?
זה פשוט לא התאים. המתנתי. בסוף הוא המשיך מעצמו…
"תראה, אני לא דן אותו, את אבא שלי, הייתה לו ילדות קשה"…
חשבתי שאני נופל.
הבחור פשוט ניתח לי את אבא שלו בבהירות של איש מקצוע, הסביר לי מי היו הוריו של אביו ניצולי השואה, מאלו חסכים הוא סבל ועד כמה קשה היה להם בבית, כיצד אבא שלו פשוט בחר לברוח מעולם הרגש החסר לשבילי הגמרא והוא 'פשוט לא מבין… זהו'.
"על אחי הגדול אני פשוט מרחם", הוא נותן בי מבט של 'מייבין', הוא נהיה ממש כמו אבא… הוא בחר להיות מסכן ולבכות תמיד על מה שעשו לו, הוא צוחק עלי כי זה נותן לו כנראה להרגיש שהוא טוב ומוצלח ממני…", מסיים חזקי בעוד איזו דיאגנוזה מקצועית…
עכשיו כבר העזתי לדבר, שאלתי את חזקי: "שמתי לב שאתה מדבר אליהם פתאום מבחוץ, כאילו מלמעלה, אתה מנתח אותם"…
"כן", מסביר לי חזקי, "אתה זוכר שאמרתי לך פעם, שכשאני יוצא החוצה מהבית הקפיץ משתחרר? חשבתי על זה מאז הרבה… הבנתי שבעצם אני יכול להיות כמו אחי ולבכות על ילדותי המסכנה, להיות 'קוץ', לקבל את זה שאבא שלי צודק ואני 'אפס', אבל יום אחד 'נפל לי האסימון' שזה בעצם סוד ההצלחה שלי – 'הקפיץ…', השינוי הזה שבחוץ אני מחפש להרגיש מישהו, וזה פשוט עובד ומצליח לי.
"שאלתי את עצמי מה אני בוחר להיות: האם הילד המסכן שכל הזמן מתלונן על מר גורלו, או שאני בוחר איך לבחון את העלילה 'מבחוץ', לראות מה המעלות בהתמודדויות שעברתי, ברגישות שפיתחתי כלפי אנשים, בחסינות שיש לי מביקורת חיצונית של אנשים חלשים. שם גיליתי איך זה שכשאני עוזר לאחרים אני מרומם בעצם את עצמי".
***
"לא אגיד לך שאני לא בוכה עוד לפעמים… אבל היום זה כבר לא על מר גורלי, זו הרגישות שנפתחת בי לעולם, זה הכאב שמוצא מקום וצף החוצה, שמציף בי גם את קבלת האחר והרגישות כלפיו.
"בסוף הבנתי שהקב"ה שם אותי בבית הזה, עם ההורים האלו, במציאות הזו, וכנראה שדווקא שם אני יכול וצריך לגדול ולפרוח.
"היום גם השיחות שלי עם אבא השתנו, הוא התחבר אלי, לחדוות החיים שלי, מקווה למשוך גם את אחי יום אחד.
"תבין, אני לא רוצה כל החיים שלי להיות הקרבן, אני בחרתי להיות המוצלח", סיים חזקי את המונולוג המרגש.
מעניין. כל אחד וה'בחירות' שלו…
