'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ'… או רוצח רח"ל…
כלים וכללים ללימוד משותף עם הבנים
במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע"
ישבתי בשעת צהרים באחד מבתי המדרש בירושלים, שמתי לב לאברך בן תורה שיושב באופן קבוע, באותה השעה, וממתין לבנו שלומד באחת הישיבות הסמוכות, לצורך לימוד משותף.
האב, הרגיש ככל הנראה צורך להשקיע בבנו באופן יום יומי, זאת על מנת להעלותו מעלה בהבנת הגמרא, כדברי הכתוב, "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט).
הבן, שנכנס באופן קבוע לבית המדרש בחצי נמרצות וממתין לקבלת הפנים… וזו קרירה משהו, האב שמקדיש מזמנו היקר, ממתין מצדו וזמנו לחוץ. רוצה הוא להספיק ללמד את בנו ולראות את הבנתו העמוקה בסוגיה הנלמדת.
הלימוד מתחיל באופן מיידי והאב צולל הישר לעומק הסוגיה. הבן, מהצד שני, ממריא על כנפי הדמיון. האב שחזקה עליו מצוות התורה, מנסה באופן נואש לחבר את בנו ללימוד, והבן נואש אף הוא… המחזה חוזר על עצמו מדי יום ביומו… כואב על האב וכואב על הבן.
***
סיפר לי תלמיד מובהק של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, שהיה אומר: "לולי שהתורה אמרה את מצוות 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ', הייתי אומר שלאב אסור ללמוד עם בנו"…
לאבא יש ציפיות, לאבא יש חלומות. לאבא קשה לראות את בנו כשהוא לא ממלא אותם. התוצאה הטבעית היא אכזבה. הבן מרגיש אותה מיד, ומה כואב יותר מלהרגיש 'שמישהו מאוכזב ממך', ויותר קשה להרגיש זאת כשמדובר באבא, שמטבע העולם הוא מרכז הווייתו של הבן.
האבא, בעיני הבן (בוודאי בגילאים מסוימים) הוא הגיבור והחכם ומהווה את מרכז ישותו. הרצון של הבן הוא להידמות לו. ואם האבא 'מאוכזב ממני' כנראה שאני באמת לא שווה לא מוצלח ומאכזב את סביבתי. אוי, חבל שנולדתי.
***
סיפר לי הרה"ג ר' אברהם גלברט שליט"א, מנהל רוחני בת"ת קרלין בב"ב: לפני למעלה מעשרים שנה נכנסתי למרן שר התורה שליט"א, כשאחד מילדיי התקשה קצת בלימוד הגמרא ושאלתי מה לעשות?
ענה לי מרן שר התורה שליט"א: 'תיקח אברך שילמד אתו'.
אמרתי למרן שליט"א, שאני לומד עם תלמידים ואני יכול ללמוד איתו. אמר לי מרן שליט"א: "אם אתה לומד אתו בסבלנות אתה מקיים 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ', אבל אם אתה לומד אתו ואין לך סבלנות אתה רוצח!" פחד פחדים, מספיק חוסר סבלנות בשביל להפוך מצווה חשובה, לרוצח, רח"ל…
היוצא מן הדברים, שהתפקיד שהתורה נתנה לאב, "ולימדתם אותם את בניכם", היא מהמצוות המאתגרות שיש לו לאדם. הוא חייב לנטרל את רצונותיו, להסתיר את מַאֲוָויוֹ ולהתחבר לרמתו של הילד וגם כשראשו ורובו עסוק בחמורות שבש"ס, צריך הוא להסביר לבנו את יציאתו של אברהם 'לך לך מארצך….'.
ואף כשהבן כבר מונח בהוויות דאביי ורבא, צריך הוא להיזהר לא להעמיס עליו את כל ידיעותיו של האב, בכל חלקי הפרד"ס.
מורי ורבי הגאון רבי יוסף פרבשטיין זצוק"ל, היה אומר בבדיחות, שאמנם "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק…" (פסחים קיב.) אך צריך גם לדאוג שהעגל לא ייחנק…
***
להלן מספר כלים וכללים חשובים לקיום מצוות וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, והדברים היו לעיני מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א:
- הכנה: כדאי שהבן ידע פחות או יותר מתי הוא זמן הלימוד, זאת על מנת שלא ירגיש שהלימוד בא על חשבון המשחקים או ההפסקה בישיבה, שהלימוד לא ייתפס כהפסד (תכנית 'אבות ובנים' מצוינת לסעיף זה).
- סביבה: ישנם ילדים שלימוד בבית המדרש מחבר אותם ונותן להם חשק, אך ישנם כאלו שהרעש מפריע להם. או גם אם אין רעש, המקום הפתוח והמרחב מפריע להם, לפעמים הם גם מתביישים מהלימוד עם אבא ולא נח להם מהסביבה. ילדים אלו מעדיפים את הבית או החדר הסגור.
- התאמת ציפיות: ציפייה יוצרת אכזבה. אל לנו לצפות לכלום, לא כמה הוא יודע או הקשיב ולא כמה הוא ילמד ויבין עכשיו. עדיף לקבל אותו כמו שהוא בשמחה ואהבה (אפשר ללמוד סוגיה אחרת ולא מההספק שהבן לומד זה מוריד בציפיות).
- קרבה ואהבה: על הלימוד בין אב לבנו צריך להיעשות ברגשות טבעיים של אהבה וזרימה ואף במגע טבעי כמו יד על כתפו, בחיוך ובשמחה. 'טוב מעט בהבנה ואהבה מהרבות בלא אהבה והבנה'. גם אם לא תספיקו את כל הנלמד השבוע אסור שזה יכניס את הלימוד ללחץ ויעשה טריז ביניכם.
- המטרה, חוויה: הלימוד הוא משותף ולא מבחן, כך שאתה קורא את הגמרא ומסביר והוא מקשיב, אלא אם כן הוא מבקש להסביר וגם אם הוא לא מסביר טוב, אל תגרום לו מבוכה, תסביר לו אתה יותר טוב ותמשיכו הלאה.
מרן ראש הישיבה שליט"א הדגיש לי שני כללים נוספים חשובים:
- "לפעמים (למשל), האבא למדן והבן לא. אל לו לאב לנסות לעשות גם את בנו למדן. אב פיקח יכול לראות בעיניו של הבן עד היכן כוח הבנתו וקליטתו, שלא ינסה לדחוף מעבר לזה".
- "אסור לאבא להיות עייף, עייפות גורמת לעצבנות וחוסר רוגע ותפריע ללימוד. כמו כן האבא חייב להיות מוכן במאה אחוז בסוגיה לפני הלימוד עם בנו, שלא ייווצר מצב שהאבא לא רגוע (מעייפות או חוסר הבנה ולחץ) או טועה בהבנה הדברים".
סיכומו של דבר: בן שהלימוד עם אביו יהיה בשבילו חוויה, ימשיך לקנות את קנייני התורה ולנצח הם יהיו חלק מנפשו וכל מאודו. הוא יאהב את התורה כאהבת אביו ואת אביו כאהבת התורה, שהרי הוא מוסר התורה בשלשלת הדורות. וחלילה להפך וד"ל.
ושננתם לבניך, בניך אלו תלמידיך (ספרי). בדרוש ובחידוד : לימוד עם הבנים היא מצווה יסודית בהעברת המסורת מהר סיני, אך אם אינך יכול בגלל הסיבות המוזכרות, תקיים זאת בתלמידיך. "ושננתם לבניך, בניך אלו תלמידיך"
