מוטיבציה וטעם בלימוד
בשבוע האחרון קיבלנו ב'לב שומע' פניות רבות מהורים, בעקבות המאמר מהשבוע שעבר בעניין התעודות והציונים. ההבנה הייתה שאין בציונים הרבה משמעות. אם כך, מה הוא המדד להצלחה? איך נגרום לילד להשקיע ולהצליח, כשלא ברור מהו המדד ולהיכן יש לשאוף?
במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע"
ראשית נסכים, כי יש חשיבות לתהליך ולא לתוצאה. ביהדות ברור לנו שהציפייה מכל אדם היא להגיע לדרגה שמיועדת לו ועל כך בלבד הוא 'עתיד לתת דין וחשבון', אינו דומה מי שנולד בבית יהודי שתו"מ למי שלא, נקודת המוצא היא חשובה מאוד. באותה מידה איך נוכל לתת לילד ציון בכיתה או בבית כשלכל אחד נקודת מוצא אחרת. אינו דומה ילד עם כישורי למידה וקשב לילד עם קשיי קשב וכדומה. יתירה מכך ילד עם בעיות קשב, נושא על גבו תחושות של חוסר הצלחה כישלון ותסכול (למה אני צריך כדור?) שוודאי לא תורמות למוטיבציה שלו להשקעה בלימודים.
***
לפני מספר שנים לקחו חוקרים בארה"ב שתי קבוצות ילדים ונתנו להם לשחק ולפתור תהליכים מתמטיים במחשב. במשחק יש ניקוד ובונוסים.
הקבוצה האחת קיבלה נקודות, לא על ההצלחה. אלא על התהליך, הדרך וההשקעה בה השחקנים מתקדמים לאורך המשחק. לקבוצה השנייה נתנו משחק רגיל, שנותן ניקוד על הצלחות ופתרונות בלבד.
האתגרים שהיו הילדים צריכים לפתור, היו מעבר לכפי גילם ויכולותיהם. התוצאה הייתה מפליאה: הקבוצה הראשונה שקיבלה ניקוד על התהליך הייתה עם יותר מוטיבציה ויותר אסטרטגיה. הקבוצה הזו הצליחה להמשיך באתגר יותר זמן ואף בשאלות יותר קשות. לבסוף הצליחו להתגבר ולפתור יותר מפי שניים מהקבוצה שקיבלה ציון על הצלחות בלבד.
המחקר המשיך לתחום הלמידה בבית הספר, והראה שילדים שלא קיבלו ציון על 'ההצלחה', אלא 'על הדרך וההתקדמות', שינו את מבטם על קשיים ולמידה. הם ראו בקשיים 'אתגרים לפיצוח', הילדים חיפשו כל הזמן אתגרים אינפורמָטיבִיִים וראו בלימודים חוויה.
מנגד, אותם ילדים שקיבלו ציונים על 'הצלחה בלבד' ראו את הלימודים כטרגדיה, הם הרגישו שהאינטליגנציה שלהם נשפטה והם נכשלו, הם הרגישו שהם בכל רגע עומדים למבחן ולמשפט. בקבוצה הזו חיפשו לברוח מקשיים, בעוד הקבוצה הראשונה המשיכה להתקדם ולחפש אתגרים.
המדהים היה לראות את צילום פעילות החשמלית במוחם של הילדים. הילדים שהרגישו נכשלים, המוח שלהם היה כבוי, כשמצד שני הילדים שקיבלו ציון 'על הדרך והמאמץ', המוח שלהם ממש בער מתוך רצון להתמודד עם האתגר (מצורף צילום). הילדים חיפשו רעיונות חדשים, התמודדו לעומק הבעיה וחיפשו ללמוד מהטעויות שלהם ולתקן אותם (מזכיר את דרך לימוד הגמרא).
***
האם אנחנו מחנכים את ילדינו להשיג ציון של מאה במבחן? האם יש בהם צורך כל הזמן לקבל אישור על הצלחתם? האם זוהי הצלחה? הצלחה היא ילד שאוהב ללמוד ואוהב אתגרים.
איך עושים את זה?
ראשית אנחנו מתחילים לשבח את 'הדרך', את המאמצים וההתמדה, המיקוד והאסטרטגיה. כשנשבח את התהליך וההתקדמות, זה יגרום לילדינו להיות איתנים, עמידים ומתמידים.
השבח הידוע 'כמה אתה כשרוני וחכם', נחשל. הוא לא נותן כלום ומומלץ להפסיק להשתמש בו. גם אנחנו כהורים נתאמץ למצוא שבחים עמוקים. אכן זה דורש מאתנו מאמץ אבל יוכיח לילדים שלנו שאת זה אנחנו מעריכים.
ילדים שמקבלים פידבק על 'הדרך וההתמדה', גדלים עם יותר ביטחון, יותר כוח רצון ושאיפה להצלחה בעתיד.
האם אפשר לשנות אצל ילדים ונערים את צורת החשיבה?
כן.
אם נלמד אותם שכל פעם שהם יוצאים מ'אזור הנוחות שלהם' ומתאמצים בקשיים חדשים, הם בעצם מפתחים את המוח שלהם וכך הופכים להיות אנשים חכמים יותר. המבט שלהם על קושי ואתגר ישתנה והם ייהנו לשהות בו.
ילדים יכולים להבין ולדעת שאפשר וצריך לפעול גם כשאין מוטיבציה. אל לנו לכעוס או לוותר כשילד אומר 'לא בא לי', או 'אני לא רוצה'. חוסר מוטיבציה אינו תירוץ שלא לפעול. אפשר לומר לילד שאנחנו מבינים שלא מתחשק וקשה לו ללמוד, אבל לבסוף זה שווה וייתן לו תועלת גדולה.
***
רעיון לשולחן שבת. אפשר להביא לשולחן שאלה עמוקה בנושא פרשת שבוע או נושא הילכתי (ספרים רבים כמו 'משמרת חיים' של מרן הגאון הגרח"פ שיינברג זצוק"ל, או להבחל"ח ספרים של מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א ועוד ספרים לרוב) ולבקש מהילדים לא לענות מיד, לנסות לחשוב ולשמור על שקט של כמה דקות מוסכמות.
לאחר מכן נשאל אותם מי חשב בתחילה דבר אחד ולאחר מכן החליט אחרת. או מי חשב ויש לו גם ראיה לדבריו. לבקש מהם לספר מה חשבו תחילה, מדוע ומה גרם להם לשנות את דעתם. לתת לכל ילד בתורו לומר את מחשבתו ו'את החלק הזה לשבח'.
גם אם התשובה אינה נכונה (את זה אפשר יהיה לתקן בהמשך בהסבר והסברה של האבא), חשוב מאוד לחזור בקול על תהליך המחשבה של הילד בפני כולם ולהסביר לאן זה הוביל. פעמים רבות אפשר להוסיף עוד דין, או חלק נוסף בסיפור, או בשאלה, ושוב שיסבירו לאחר מחשבה מה השתנה ומדוע. כך ילדים מתרגלים לחשוב, ליהנות מעצם החשיבה לעומק ולקבל על זה פרגון מחונן.
***
זאת נדע, שבבסיס, ילדים, מאוד רוצים ללמוד דברים חדשים. והם אכן כל הזמן לומדים. הם לומדים מהסביבה ומיוזמתם כל מה שחשוב ומעניין אותם. הילדים, מומחים בללמוד ומתעסקים בללמוד. אבל מבחינתם, הלימוד, הוא רק אמצעי להשגת הנאה.
וכאשר הם מרגישים שמה שהם לומדים, לא מביאים להם שום תועלת כילד, הרי שממילא הטבע האנושי שלהם, הוא לא לעשות את מה שלא יוצר אצלם הנאה, ואנחנו ודאי לא רוצים ללמד אותם לסבול בשקט.
***
באופן כללי לא הייתי ממליץ לבחון את הילד בשבת על מה שלמדו במשך השבוע, אלא 'ללמוד אתו יחד'. אם הוא מתקשה, לעזור לו להבין. בכל מצב אתה תדע היכן הילד עומד מבחינה לימודית בלי לגרום לו מבוכה. כך הוא יאהב ללמוד וירגיש חוויה משותפת עם האבא. המבחן שהאבא יכול לעשות זה לעצמו, אם האבא נהנה ללמוד עם הילד סביר שגם הילד נהנה ולהיפך…
מסתבר שזהו הסוד לטעם בלימוד שחסר לבחורים רבים. הלחץ להשיג את הציון (או הלחץ מהידע שאין בכוחו להשיג, כמו מפרשים רבים וכו'), לא נותן את המרחב הרגשי ליהנות מהלימוד עצמו. הבחור למד בילדותו שללמוד זה דבר לא נעים וצריך להתחמק ממנו. רק נער שמקבל או נותן לעצמו הזדמנות נוספת. מצליח למצוא מחדש את ההנאה מעצם החשיבה התהליך העמוק והמְפַתֵּחַ שהמוח שלו עובר.
מבחינתנו כיהודים, שרואים בעצם הלימוד מטרה. זו חובתנו בכפלים לדאוג שילדינו ייהנו מהלימוד, נמשיך ונתפלל: "וְהַעֲרֵב נָא… אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ". בהצלחה, אמן.
