תעודות שבח והלל…
בימים הקרובים יקבלו הורים רבים תעודת מחצית ממקומות הלימודים. תעודה זו תהיה תעודת הערכה /ציונים/ כשלונות/ הצלחות/ ברכה ושאיפה (מחק את המיותר).
במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע"
הורים רבים ירגישו שהתעודה היא גם ציון עבורם. שהרי כהורים אנחנו רואים בילדים שלנו המשכיות של עצמנו. הם מייצגים אותנו בעולם. ולכן, כשהילד מצליח אנחנו אוספים את התשואות בהנאה מרובה. הנה חברו להם יחד הגנים המשובחים, החינוך המוקפד, ההשקעה המדהימה שלנו ולהלן התוצאות המתבקשות מאליהן.
לעומת זאת, כשהילד נכשל, או מועד, חלילה, יש שלוקחים זאת ככישלון אישי. זה פוגע בהם, מעליב ומקומם אותם. הם מרגישים מובסים, מאוכזבים, דאוגים, ולא פעם הדבר בא לביטוי בכעס כלפי הילד.
על מה באמת מעידה התעודה? האם התעודה אומרת מיהו הילד שלכם וכמה הוא שווה? האם היא מצביעה על רמת ההשקעה שלו, המוטיבציה שלו, יכולת ההתמודדות עם חומר חדש ומיומנויות הלמידה שלו? ומה התעודה אומרת עליכם?
***
מסתבר שרבים מבינים היום שאין בציונים ראיה למידת השקעתו של הילד בלימודים ולמידת הצלחתו בעתיד. יתכן ילד שיעשה מאמצים כבירים והם לא ייראו זאת כלל בתוצאות המבחן והתעודה. רבים מהנחשלים בתעודת בית הספר, הצליחו בחיים מעל ומעבר.
בעקבות כך בשנים האחרונות חל מפנה משמעותי בחלק מהחדרים, בתי יעקב ובכלל בתי החינוך בכתיבת תעודות, כשבחלק מהמקומות מנצלים זאת לתעודת הערכה, בחלקם תעודת מצוינות וישנם שעדיין משתמשים בשיטה הישנה של גיליון ציונים מדויק היישר מהמעבדה וכמובן 'דבר המחנך'. אבל גם שם המילים הפכו להיות 'מילים של שבת', כששני צדדים למטבע.
***
וכך כותב לי הורה מאחד החיידרים בירושלים:
ילדיי חזרו עם תעודות, וחשכו עיניי. לא בגלל הציונים, חלילה, הללו דווקא היו בסדר גמור, מה שהפריע לי תרבות הפוליטיקלי קורקט.
בזמנינו היו כותבים "נכשל". אבל היום יש שיטה חדשה להעברת מסרים. "נכשל" מתורגם להערה הבאה: "הנך מצליח מאוד בשיעור, כשאתה מקשיב, מביא את הציוד, משתתף ועושה שיעורי בית"; הקביעה שהתלמיד לא משתתף, מוצפנת כך: "השתתפותך תורמת מאוד לכיתה ולשיעור, חבל שאתה לא עושה זאת יותר". וילד חסר סדר, מפוזר ולא מרוכז הוא "נבון וחכם. הקפדה על ילקוט מסודר וריכוז בשיעור יסייעו לך ללמוד".
אני, כהורה, הייתי רוצה לדעת אם הילד שלי מופרע, היפראקטיבי, חצוף, או כל דבר אחר. זה מידע שלא יזיק לי להכיר בו ולהתנהל בהתאם. ומעבר לכך, התלמידים הרי יודעים מה הם עושים כל השנה. ילד שמזלזל בלימודים ומתחצף למורים יודע שהוא לא "יצירתי ובעל תושייה, שיהיה נחמד אם יחשוב לפני שמדבר", אלא שהוא חוצפן וחסר עכבות. ילד שלא הביא מערכת פעם אחת כל השנה, יודע שהוא לא "חביב ורגיש, שצריך קצת יותר תשומת לב לפרטים", אלא שהוא עצלן, רשלן ונצלן.
שיהיו כנים וישרים עם הילדים. אני מעדיף לקבל ילד בוכה ומתוסכל שמתמודד עם הגילוי הראשון של תוצאות מעשיו, מאשר ילדים יהירים וערמומיים שיודעים שכל מה שהמבוגרים מלמדים אותם הוא בלוף אחד גדול.
***
מצד שני כותב לי בחור, תלמיד בישיבה גדולה:
כילד שסבל מהפרעת קשב וריכוז, כתלמיד שלא תמיד הכין את המטלות וכאחד שהפגין מגוון של התנהגויות בלתי נאותות במהלך השיעור, התעודה הייתה כמעט תמיד מלאה בציונים נמוכים שלוו במשפטי הסבר קצרים של הרב, כגון: "לא מבצע את חובותיו", "מפריע ללא הרף", "ישנו שיפור קל אך עדיין רחוק מרמת הכיתה", ועוד ועוד.
אני זוכר היטב את הכאב הצורב, ובלכתי הביתה, כאשר התעודה המפרטת את הישגי בילקוטי. ביודעי כיצד יגיבו, הייתי מנסה לתכנן את הרגע המתאים להראותה להורי. ניסיתי לתפוס אותם במצב רוח רגוע יחסית, וכשלא מצאתי כזה ביום מתן התעודה, הייתי משאיר אותה אצלי ליום המחרת, בתקווה למצוא זמן שבו תגובתם תהיה פחות נסערת ומכאיבה מאלו שהורגלתי אליהן במפגשים אלה. הציונים ומילות ההערכה שנכתבו על-ידי המורים הבהירו את העובדה כי אינני מצליח בלימודי.
בשיחה אישית עם הבחור הוא הוסיף ואמר לי, "כנער לא הבנתי מה רוצים ממני, כי תמיד הייתי בתחושה של 'נחשל' מעולם לא הייתי שקוע באיך לשפר את עצמי 'לא היה לזה סיכוי'. הייתי עסוק בלרצות את סביבתי".
השינוי שלו, חל בישיבה. שם, ללא תעודות, ומצד שני ר"מ מוצלח שידע איך להבין אותו (נכון, גם בתוספת ריטלין), החל להרגיש הצלחה. במפגשים ב"לב שומע" הוא קיבל העצמה ואמון ביכולת שלו להצליח לפי דרכו.
רבן של ישראל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, הוֹרָה לי מספר פעמים לא לתת ציונים לתלמידיי במבחנים, רק הארות ואולי הערות מרומזות, ואף בכנסי "לב שומע" דיבר על כך מספר פעמים.
מסתבר שהשיטה הישנה פגעה על הדרך ברבים מהתלמידים ובחלקם אף עשתה נזק בלתי הפיך, שהרי בעיקר צריך להתייחס לדרך, חשוב מאוד לבדוק את התהליך שהילד עובר. האם הוא משתדל ועושה מאמצים? כמובן שגם כאן צריך לקחת בחשבון מי הילד ולבדוק זאת ביחס אליו בלבד.
וכבר אמר פעם אדם חכם בשם אלברט איינשטיין: "כולם מוצלחים. אבל אם תשפוט דג על-פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יאמין כל חייו שהוא כישלון".
***
מה התשובה להורה שחשכו עיניו, והאם התעודה היא עבורנו?
התעודה, היא הזדמנות ובהחלט מיועדת גם אלינו, התעודה מהווה עבורנו הזדמנות לבדוק עד כמה אנחנו אכן בעניינים, עד כמה אנחנו שותפים ומתעניינים במה שקורה עם ילדינו. שהרי לא צריך להגיע לסוף השנה וגם לא למחציתה על מנת לדעת את מצבם של הילדים, ואין זו תפקידה של התעודה ללמד אותנו 'אם הילד שלנו מפריע, היפראקטיבי, או כל דבר אחר'.
תפקידינו כהורים לדעת הרבה קודם אם הילד לא מביא ספרים, אינו משתתף, או חלילה מתחצף. אין צורך בתעודה שתשקף לנו את מצבו, במיוחד שכנראה אם המצב לא טוב ואנחנו לא יודעים זאת, האחריות והבעיה היא שלנו ובמקרה זה התעודה בהחלט תהיה המראה הלא נעימה שלנו.
וכלפי הילדים: אין בתעודת הערכה עם מילים יפות, שום שקר. הם מבינים היטב מה מצפים מהם וצריך גם להשמיע להם את זה היטב. הם צריכים לדעת מה האחריות שלהם במאמץ הלימודים, סידור הספרים, המחברות ושאר המטלות. מצד שני הם יכולים לשאוב מנקודות האור שבתעודה כוח רב להמשך עלייתם.
כשאנחנו מתייחסים ל'דרך' ומציינים זאת בקול רם, אין דבר מעודד מזה, הילד רואה שלמרות הכול, רואים אותו ומעריכים את עשייתו. זה בהחלט מגביר בו את הרצון להמשיך ולהשתדל. יש לו בשביל מה.
***
הערה אחת חשובה לסיום:
בחורי ישיבה: המחויבות שלנו להתעניין לא מפסיקה גם כשהבן עולה לישיבה קטנה ואף גדולה. אמנם לכל גיל ולכל ילד יש מדד משלו, מומלץ לתקשר עם הר"מ, או המשגיח בישיבה.
אגב: הדבר גם מחייב את המחנך לשים יותר לב לתלמיד שהוריו שומרים על קשר. לעיתים די בשיחה של דקותיים אחת לחודשיים, הברומטר נמצא אצלכם בבית 'הבן יקיר'.
