המשכן ככלי להחדרת האמת אל הלב

במה – מגזין תוכן
הרב מרדכי נויגרשל שליט"א

"אין מוקדם ומאוחר בתורה". מדוע באמת אין? מדוע שלא תכתוב התורה את דבריה על-פי הסדר הכרונולוגי בו נאמרו הדברים והתרחשו האירועים? מה שנראה כמתבקש מאליו?

הוויתור על הסדר הכרונולוגי בא ללמד. התורה אינה מתמקדת בסדר ההתרחשויות, אלא בסדר הלוגי של הדברים. אם הכלל היה שהפסוקים כתובים על-פי הסדר בו נאמרו הדברים והתרחשו האירועים, איש לא היה שואל מדוע פרשה זו נכתבה על-יד חברתה. עתה שהכלל הוא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, יש לשאול תמיד מה פשר הסמיכות.

***

והנה סמכה תורה את סיומו של מעמד הר סיני, כפי שמתואר בסוף פרשת משפטים, לתחילת פרשיות הקמת המשכן. וזאת למרות שהציווי על איסוף התרומות ובניית המשכן וכליו. ניתן פרק זמן ניכר לאחר מעמד הר סיני, הדבר התרחש במוצאי יום הכפורים אחרי שמשה חזר מן ההר בפעם השלישית.

אם בכל זאת מצאה התורה לנכון לסמוך את הפרשיות, ניתן להבין שהקמת המשכן הייתה המעשה הנחוץ אחרי מתן תורה. מדוע?

אנו יודעים שאחרי חטא העגל זירזו את הקמת המשכן כדי להראות שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם למרות החטא. אך מה הצורך הדחוף במשכן ובכליו אחרי מעמד הר סיני?

***

רבים אומרים שאם היה הקב"ה מתגלה בימינו כמו שהתגלה לעם ישראל במעמד הר סיני, היו ללא ספק כולם שבים בתשובה, כי איך אפשר להכחיש את מציאות האלוקים ואמיתות התורה כשכולם רואים את האמת בצורה הברורה ביותר מול עיניהם וההוכחה החד משמעית פרושה מול פניהם?

ואולם הדברים אינם כה חד משמעיים. יכול אדם להיות במעמד הר סיני עצמו, ולהחזיק בלבו את פסל מיכה, כמו שאמרו חז"ל, "עם ישראל חוצה את ים סוף ופסל מיכה הולך עמם, עומד במעמד הר סיני ושומע אנכי ד' אלוקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופסל מיכה עמוק עמוק בכיס הקרוב ללב"… איך אפשר?

מתברר שלא המח ולא השכל מפעילים את האדם, יש לצרף אליהם את הלב, בלעדיו יכול אדם להיות בבחינת "מכיר את קונו ומתכוון למרוד בו". לעומת זאת לא שמענו על אדם ה"מאמין בבוראו ומתכוון למרוד בו".

***

לפני שנים רבות עת זכיתי להיות בין קבוצת אישים קטנה שיצרה את מה שכינינו "מערכת ההוכחה לאמיתות התורה", זו המערכת שהוגשה לצבור בסמינריונים שנערכו (ועדיין נערכים), לא היה אדם אחד שטען שיש בידו לפרוך ולו גם פרט אחד מן המערכת.

באותם "ימי בראשית" הצהיר אחד מידידיי בפני קבוצת עורכי דין ותיקים בתל אביב, כי אפשר להעמיד את התורה לבדיקה, כמו מקרה בבית משפט.

אחד מהנוכחים, מהמפורסמים שבעורכי הדין בארץ ומהחילוניים ביותר שבהם, הרים את הכפפה ואמר: "משפט זה אני!" ונענה לאתגר.

הוא שכר סוללת חדרים בבית המלון הולילנד (ז"ל) שהיה בירושלים (במקום בו ניצבים כיום בניינים רבי קומות), לשלושה ימים, חמישי שישי ושבת. הוא  הגיע עם אשתו וביתו, ומולו הועמדה סוללה של אישים וכותב שורות אלה היה אחד מהם. העבודה חולקה בין כולנו, היינו חמישה שהיו כל הימים כולל שבת, ונעזרנו באישים נוספים שבאו למלא קטע כזה או אחר בבניית הפאזל של ההוכחה. כל אחד מאיתנו היה ממונה על חלקים כאלה או אחרים במערכת.

מיודענו הכריז אחרי שיחת הפתיחה: איני יודע כיצד כל טיעון שאתם טוענים יקדם אתכם אל מטרתכם, אך אתם נראים לי כאנשים רציניים ואם אתם טוענים טיעונים אלה, כנראה שזה יקדם אתכם, ולכן לא אקבל שום טיעון, אלא אם כן יוכח בצורה חד משמעית.

והוא נלחם ונאבק על כל שעל, לא היה פרט אחד שהבאנו ושטענו שלא נדרשנו להוכיח בצורה חד-משמעית. ייאמר לשבחו, יחד עם הקפדתו על כל פרט, שמר על הגינות, וברגע שדבר מה הוכח, הוא לא חזר אליו שנית. הוא סימן אותו כמוכח והמשיך הלאה.

לקראת מוצאי שבת, לקראת סיום, נותרה לו שאלה אחת: "איך יתכן שאני בן החמישים וחמש שנולדתי גדלתי התחנכתי בארץ ישראל, שומע את הדברים פעם ראשונה!!!"

מצפים הייתם שלמחרת יניח הלה תפילין, יסגור את משרד עורכי הדין לכמה שעות ביום ולפחות יפסיק לרדוף אחר עניינים דתיים כדי להילחם נגדם. ובכן, דבר מכל זה לא קרה, הבחור הפטיר כדאתמול… עד כמה שידוע, מאומה לא השתנה בצורת חייו.

***

מצינו מעין זה בנביא. בספר מלכים, עת ירבעם בן נבט עומד בחג אשר בדה מלבו ומקטיר על המזבח, ועידו הנביא מצליח להגיע עדיו ומכריז כי המזבח יקרע והדשן ישפך וכך קורה… והמלך מושיט את ידו לעברו וצועק "תפסוהו" וידו מתייבשת והוא אינו יכול להניעה…

נשאר המלך עומד נבוך מול עיני כל העם וידו מושטת חסרת אונים ומתחנן לנביא שיתפלל לאלוקיו שירפא את ידו ועידו הנביא נענה ומתפלל והיד חוזרת לתפקודה הרגיל. מודה לו המלך, מסתובב על עמדו חזרה אל המזבח ו…ממשיך להקטיר…

גם אם השכל משתכנע ללא כל עוררין, היצר הרע לא מכריז על כניעה. ממשיך הוא ביתר שאת ואדם יכול לדעת שהכל נכון, אבל החיים מלאים אינטרסים והעולם מלא הנאות, כביכול.

אשר על כן אומרת התורה "וידעת היום והשבות אל לבבך", יש להשתמש בידיעה הברורה שנרכשה זה עתה ככלי לכבוש הלב. ואם זה לא יקרה, הידיעה עצמה לא בהכרח תספיק. יכול הוא להיות מכיר את קונו ומפטיר כדאתמול.

אחרי מעמד הר סיני צריך ליצור בהקדם כלים לקבל את תוכן המעמד לעבד אותו ולהחדירו ללב כל אחד ואחד, וזהו שאמר הקב"ה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

***

מעין זה מוצאים אנו גם בתהליך בנית האמונה בלב בני ישראל.

מהר"ל מלמדנו בספר גבורות ד', כי בתהליך של יציאת מצרים עד מתן תורה, התחנך העם לאמונה בשלושה שלבים.

במצרים נאמר, "ויאמן העם". בים סוף, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" ולפני מעמד הר סיני נאמר, "וגם בך יאמינו לעולם".

ואומר מהר"ל, כי בשלשת המקומות האלה למדו להאמין בשלשת יסודות האמונה (הם-הם שלושת עיקרי האמונה לר' יוסף אלבו, שהן שלשת החטיבות המכילות את שלשה עשר עיקרי האמונה לרמב"ם): השגחה פרטית, ייחוד ד' ותורה משמים. במצרים ראו השגחה פרטית כיצד בכל המכות מבדילים בין יהודי למצרי ובמכת חושך בין צדיק ורשע בתוך העם היהודי – "ויאמן העם". בקריעת ים סוף עת ראו שהקב"ה הופך ים ליבשה וחוזר חלילה לפי הצרכים, כלומר – שולט על כל ההפכים, האמינו בייחוד ד'. ובמעמד הר סיני ראו והאמינו שתורה משמים.

והנה, הרמח"ל במבוא למאמר הויכוח, אומר כי במעמד הר סיני עצמו ראו את אותם שלשה עיקרי אמונה – ייחוד ד', השגחה פרטית ותורה משמים. למה היה צורך ללמדם פעמיים?

ואולם, אף אם כדי ללמד את עיקרי האמונה להביא את הלומדים לידיעה ברורה ללא ספק, די בפעם אחת, ומעמד הר סיני מלמד את שלשתם, אבל הידיעה אינה מספקת, יש צורך להשיב אל הלב, וזאת צריך לעשות בשלבים, לתת זמן להפנים.

תחילה הראו להם השגחה פרטית. קל לעכל זאת, שכן כל אדם שמח שמשגיחים עליו מלמעלה, ממילא החדירו את הדברים לליבם והאמינו. לאחר מכן הראו להם ייחוד ד', וגם זאת מקבלים בנקל, שכן טוב לדעת שאין שני כוחות הלוחמים זה בזה ואינך יודע אם בחרת בכח הנכון, כיון שהכל כח אחד הרי אין לך כל בעיה לבחור בו.

לאחר מכן הובילו אותם להכיר בתורה משמים, כולל כל פרטיה, דקדוקיה ומצוותיה. ואחר שהכניסו עמוק ללבם והאמינו בכל אותם עיקרים, אפשר היה להראותם להם בהוכחה נמרצת במעמד הר סיני, כמו שמלמדנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, כי שם נבנתה האמונה באופן מוחלט ומוצק.

יש להחדיר אפוא דברים עמוק לתוך הלב, ולשם כך נבנו המשכן וכליו – "ושכנתי בתוכם"