כוחה של הכרת הטוב והשפעתה פיתוח אחריות אישית וחסינות הנפש של האדם

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי

'הכרת הטוב' הינה יסוד היסודות של החינוך לאמונה, לדרך ארץ ולכל המידות הטובות. נושא זה מופיע מיד בתחילתה של התורה, כאשר פרשנים רבים החל מהמדרשים וכלה ברש"י מייחסים לאדם הראשון מידה מגונה של 'כפיות-טובה'. הדבר קורה, כאשר אדם הראשון נשאל מדוע אכל מעץ הדעת ובמקום להודות מיד ולומר "חטאתי!", הוא מגלגל את האשמה על האישה שלצידו – "וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה ־ לִּ֥י מִן ־ הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל".

'הכרת הטוב' מביאה לידי אמונה ואילו 'כפיות טובה' מביאה לכפירה חלילה, וצריך להבין מדוע?

וזאת לדעת, שהנחת יסוד זו נאמרה כבר במדרש קדום על ספר שמואל – "כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב"ה".

אמירה זו של 'מדרש שמואל' מבוססת על כך, שאם אדם אינו יודע להעריך ולהוקיר טובה למה שנעשה בשבילו על ידי אחר, אזי גם לא יכיר טובה לחסד הגדול שעושה עמו בורא עולם יום יום ושעה שעה. להכיר טובה זו דרך חיים ואופן חשיבה והסתכלות בצורה עמוקה לכל מה שנעשה בשבילך כאדם. חובה על האדם להתבונן לעומק במאמצים שמשקיע האחר בשבילו ולרכוש כלים של ראייה חיובית על המציאות ומתוך כך להגיע ולהתבונן במעשה הגדול, במעשה האלוקי של היקום והבריאה ולהודות למי שאמר והיה העולם.

במדרש אגדה (פר' בראשית, פרק ג' סימן י"ב) אומר המדרש, שאדם במקום להכיר טובה על זה שהעמיד לו עזר כנגדו, התרעם על הקב"ה ואעפ"כ ניסה ה' להוביל אותו להודות בחטאו ואז היה יוצא מכל הסיפור של אכילת עץ הדעת, אך אדם ראשון העדיף לברוח מאחריות ולהעביר זאת על האישה.

נראה את לשון המדרש:

"..'ויאמר האדם האישה אשר נתתה עמדי. הקדוש ברוך הוא פתח לו המן העץ וגו' שהיה רוצה שיתוודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי הקדוש ברוך הוא מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקדוש ברוך הוא שנתן לו את האישה, היה מתרעם על הקדוש ברוך הוא שאמר לו האישה אשר נתתה עמדי וגו' כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתתה לי אישה שנתנה לי מן העץ ואוכל…".

רש"י בלשונו הקצרה מגדיר את דברי אדם הראשון, כשאמר "האישה אשר נתת עמדי" – "כאן כפר בטובה".

לא רק שלא הייתה לו את התבונה להודות שקיבל אישה כעזר כנגדו, אלא ראה בה גורם מפריע ומחטיא. 'כפר בטובה' – כמו 'כופר הכל' בדיני ממונות, אדם שטוען שמעולם לא לווה כסף מהשני, כך גם כאן אדם הראשון טען, שלא הייתה כאן טובה כלל.

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, פר' בראשית, פרק ג סימן י"ב) ראה בדבריו של אדם הראשון, לא רק כפירה בטובה, אלא קורא לאמירתו של האדם במונח חדש וקשה יותר –'כפיות טובה' – וכן נקרא כך גם במסכת עבודה זרה (דף ה'.), כאשר אדם לא רק שמכחיש שנעשה לו טובה, אלא מתייחס לטובה שעשו לו כדבר שגרם לו רק רעה –

"ויאמר האדם האישה. נמצא כפוי טובה, כי לא די שניתן לו עזר כנגדו, אלא מתרעם ואומר, האישה אשר נתתה עמדי".

השורש הראשוני לבריחה מאחריות אישית ולהשתרשות מידת כפיות הטובה האנושית הוא אדם הראשון. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להביע תודה לבורא על הטובה שגמל עמו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה, במקום לקבל את הטוב כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטובה היה מונע ממנו להמרות את פי ה'.

תשובתו של האדם לדברי ה', כאשר נשאל מדוע אכל מפרי עץ הדעת, חושפת כפיות טובה זו: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ב', י"ב). במילים אחרות: "

לא בקשתי ממך לברוא לי אישה, הרעיון היה שלך. אם היא פיתתה אותי לחטוא, הדבר אינו באשמתי". לעומת מבט זה, התורה מדגישה שהאישה נבראה לטובת האדם, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח). אולם האדם לא הכיר בטובה זו. כפיות הטובה הייתה שורש חטאו.

כך הם פני הדברים גם בנוגע לכל צאצאיו. כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. לו היה האדם עוצר את מרוצת חייו ומתבונן בעובדה שהוא חב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ונטישת בוראו. עולמו של האדם מלא בנסים עד אין ספור: נס החיים, נס הראיה, נס הדיבור, נס התנועה, נס הנישואין, נס היכולת להכיר בחסד ה' ועוד.

לבו של האדם היה צריך להתמלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על כך שהקב"ה ברא למענו עולם מלא חסד. לדאבון לב, במקום זאת, האדם רואה את כל אלו כחוב טבעי שהבורא חייב לו מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו, האדם מתייחס לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.

מעתה נבין מדוע כה נדירה היא מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם כנגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.

קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת הטובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יהיה עליו להכיר בכך, שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי. הכרת הטובה מחייבת אותו להשיב טובה תחת טובה. בשל כל הסיבות הללו, תגובתנו הטבעית היא המעטה בערכה של הטובה הנעשית לנו או אף כפירה בה.

מצד שני ניתן בהחלט להפנים את סגולותיה הנעלות של מידת הכרת הטובה. אדם הזוכה למידה זו, יצא נשכר. הן מצד פיתוח האחריות העצמית שלו ושיכלול מנגנון החוסן הנפשי. הוא יחיה בעולם טוב, בתחושה טובה ובאמונה ובביטחון בה' המעניק לו מטובו בכל עת ובכל שעה.

 להתחיל מבראשית בהודיה ובהוקרת תודה

ושוב כרוטינה קבועה אנחנו מתחילים מבראשית. אחרי החגים מתחדשת מחזוריות השנה, בפרשיות השבוע אנו מתחילים ממש מהתחלה וחשוב לכל אדם לברר לעצמו מה האמירה המיוחדת המתכתבת לו מתוך הפרשה ומהו הקול הפנימי המדבר אליו ורק אליו, בכל שנה קריאה והתבוננות חדשה, תובנות רלוונטיות ועכשוויות הנוגעות לאדם היכן שהוא.

מי זקוק להכרת-תודה, הבורא או הנברא?

הכרת התודה היא רגש הקשור לרגשות חיוביים נוספים כמו: שביעות רצון, אושר ותקווה. היא נובעת משני תהליכים קוגניטיביים: ראשית, הכרה בכך שזכיתי לקבל דבר מה חיובי. שנית, הבנה כי קיים גורם חיצוני, שבזכותו השגתי תוצר חיובי זה. הפסיכולוגיה החיובית הוכיחה במחקרים רבים, כי גישה של הכרת תודה מהווה גורם חוסן: הלך-נפש מוקיר תודה מאפשר להגביר אושר, שקט נפשי, ואף בריאות פיסית.

הפסיכולוג ד"ר רוברט אמונס חקר במשך שנים רבות את השפעת הכרת התודה על בריאות האדם. באחד ממחקריו, הורה לקבוצת נבדקים לכתוב יומן אישי במשך עשרה שבועות. ביומן זה התבקשו הנבדקים לדווח על רגשות, סימפטומים פיסיים ונפשיים, התנהגויות שונות וחוויות יומיומיות. בנוסף למשימה הכללית של כתיבת היומן, קיבלו הנבדקים מטלות כתיבה שונות: כשליש מהם התבקש לכתוב חמישה אירועים מכל סוג שהוא שאירעו במהלך השבוע, שליש אחר התבקש לציין חמישה אירועים בלתי נעימים או טרדות קטנות, והשליש הנותר התבקש לציין חמישה דברים שבועיים שמעוררים הכרת תודה.

בתום עשרת השבועות לניהול היומן, נמצא כי הקבוצה שהתבקשה לכתוב הכרת תודה שבועית, גילתה מאפיינים שונים משתי הקבוצות האחרות: חברי קבוצה זו נמצאו ערניים, נלהבים, נחושים, מרוכזים ואנרגטיים יותר מנבדקים שלא עסקו בכתיבת הכרת תודה. בנוסף, כותבי 'יומן התודה' הרגישו טוב יותר ביחס לחייהם, והיו אופטימיים יותר בציפיותיהם מהשבוע העתידי. ההתמקדות ה-'מלאכותית' והמאולצת בכתיבת התודה, השפיעה גם על תפיסת הרווחה הנפשית הנוכחית שלהם, וגם על ציפיותיהם החיוביות מן העתיד. כשנבחנה השפעת התודה על תחושת הבריאות הפיסית נמצא דפוס דומה: קבוצת הכרת התודה סבלה מרמה נמוכה יותר של מיחושים גופניים, והצליחה להתמיד במשך זמן רב יותר בפעילות ספורטיבית.

האם הכרת התודה מועילה רק כאשר איכות חייו הבסיסית של האדם טובה, או שמא כוח פעולתה עומד בעינו גם במצבים קשים? במחקר אחר, קבוצת חולים במחלת ניוון שרירים ניהלה יומן הכרת תודה במשך עשרים ואחד יום, והשוותה לקבוצת חולים מקבילה שלא ניהלה יומן תודה. בהשוואה לקבוצה המקבילה, קבוצת 'הכרת התודה' דיווחה על מצב רוח חיובי ומלא אנרגיה, תחושת חיבור גדולה יותר לזולת ועלייה באופטימיות. בנוסף נמצאה השפעה בריאותיות יוצאת דופן של ניהול יומן התודה: החולים בקבוצה זו דיווחו על שיפור משמעותי באיכות ובכמות השינה. מכאן, שהתועלות הרגשיות והגופניות של הכרת התודה קיימות הן לגבי אנשים בריאים והן לגבי אנשים חולים. אך הכרת התודה משרתת לא רק צרכי הישרדות, אלא גם צרכי גדילה והתפתחות.

בכדי לגדול, יש להוקיר תודה

אברהם מסלאו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, ערך מחקר מרתק על הגשמת עצמית. מסלאו ביקש להשיב על השאלה, מה מיוחד באישיותם של 'אנשים המגשימים את עצמם': יחידי סגולה שהגיעו להישגים יוצאי דופן. בין שאר ממצאיו, גילה כי אנשים המגשימים את עצמם מאופיינים בתחושת התפעלות והשתאות לנוכח העולם. הם מגלים יכולת להעריך שוב ושוב, באופן רענן ונאיבי, את הדברים הטובים הפשוטים שבחיים, תוך הנאה, יראת כבוד ואפילו אקסטזה. הערכה והתפעלות רעננה מחוויות יומיומיות, מאפשרת לאנשים אלו להפיק תחושות עונג והשראה מרגעי אושר 'שגרתיים', כאלו שהפכו חדגוניים עבור רוב בני האדם.

ככל שהעמיק מסלאו לחקור נושא זה, השתכנע שהנטייה האנושית לקבל את ברכות החיים כמובנות מאליהן, גורמת לסבל, אומללות וחולי. בסוף ימיו, הגדיר את היכולת לחוות הכרת תודה ולבטאה כהכרחיות לבריאותו הנפשית של האדם. מסלאו האמין כי כל אדם יכול לשפר את איכות חייו, אם יקדיש זמן לספירת הברכות שבורך בהן. עליו להיאבק ולהתאמץ להכיר תודה ככל יכולתו, אפילו באופן מלאכותי, טכני ומאולץ.

'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ'

הפסיכולוגיה החיובית מעודדת פיתוח 'סגנון חיים מוקיר תודה' ('Grateful lifestyle') ומדגישה את הצורך ליצור בחיי היום יום שגרה של מיקוד בהכרת תודה ('Grateful Focus'). אך כיצד עושים זאת? הכרת תודה נתפסת כהיבט חשוב של חיי הפרט והכלל, בקרב תרבויות ודתות שונות ולאורך ההיסטוריה האנושית. היהדות, הנצרות, האיסלאם והבודהיזם מעמידות כולן את הכרת התודה כערך דתי עליון. המילה הראשונה שמצווה יהודי לומר מדי בוקר בעת קומו, היא 'מודה':

"…וּמִיַּד כְּשֶׁיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יִזְכּוֹר חַסְדֵי ה'…אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחְזִיר לוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִידָהּ אֶצְלוֹ עֲיֵפָה, וְהֶחֱזִירָהּ לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה…

בְּכָל בֹּקֶר נַעֲשֶׂה הָאָדָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, וְיוֹדֶה בְּכָל לְבָבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… ובְעוֹדוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֹאמַר: 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ'".

באופן מדויק ומכוון, נוסח התפילה אינו 'אני מודה' אלא 'מודה אני', ובכך המילה הראשונה שנאמרת עם היקיצה היא מילת הודיה. אף בהמשך תפילת הבוקר, בברכת 'אלוקי נשמה' ממשיך האדם להודות: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך". גם יתרת היום מוקפת בשרשרת של תודות, כך שבכל צומת שחוצה האדם במהלך יומו, הוא מחויב לעצור לפסק זמן של הכרת תודה.

ישנה משמעות עמוקה לדרך בה פותח האדם את יומו, כדברי הבעל שם טוב: 'כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממיטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת'.

ובדומה לכך, יש משמעות לאופן בו פותחים את השנה ואת הקריאה המחודשת בתורה: בראשית, מהתחלה. ללמוד להוקיר ולומר תודה. שנזכה להתחיל מבראשית בעצירה ושהייה של הכרת תודה.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

משה אסולין