נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת ויקרא תש"פ

מקריבים ומתקרבים – כדי להתקרב יש צורך בהקרבה

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

פרשת השבוע פותחת את החומש האמצעי, ויקרא ה' אל משה וידבר ה' אליו" (א, א)

איך מתקרבים – עניין של גישה

מובא בחז"ל, למה הקדים קריאה לדיבור, לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו אלא אם כן קראו. ומה הענין? ואמרו, שאדם הרוצה לדבר עם חברו, לא יתחיל לדבר איתו פתאום, יש צורך לדפוק קודם בדלת, לבקש את רשותו ואחר כך להיכנס. ראינו שה' עמד על פתח גן עדן וקרא לאדם הראשון "ויקרא ה' אלוקים אל אדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג, ט). גם בזה יש ענין של דרך ארץ – איך עלינו למצוא את הדרך הנכונה ללב הזולת וכיצד לייצר קשר עם השני.
אדם יכול להגיד משהו אבל לא בטוח שהשני ישמע, כי לא מכל אדם מסוגלים לשמוע כל דבר. וטבע האדם אינו נוטה לקבל, ולפעמים מדברים אל מישהו, וחושבים שהוא מקשיב, אך הוא חושב על ענין אחר….
ה' דיבר עם משה בלשון חיבה, כי ברגע שקוראים לאדם בשמו, שמו של אדם הוא פתח לקליטה, אדם מחוייב לשמו.

ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים"

הקרבה בתיקון המידות

ציווי הבורא על הקרבת הקורבנות הינו ציווי רם ונשגב, עמוק ורחב מני ים.
עניין הקרבנות מעלה שאלות מגוונות על עומק מהותם ותכונתם.
אתייחס במאמר זה על זווית מעניינת בשורש הקרבנות.

כדי לבנות חברה מתוקנת ומחוסנת יש צורך בסיסי וחיוני בחיזוק הגדרים, המידות והמוסריות במישור הציבורי ובזה הפרטי נדרש מאמץ רב השקעה וטיפוח בין האדם לעצמו ובין האדם לחבירו כדי לקבל חברה בריאה ועמידה. המאמץ כולל הקרבה וויתור ובוודאי יציאה מאזורי נוחות אביא כאן מעט מן הגורן ומן היקב מדברי רבותינו ז"ל בעניין ההקרבה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

הרמב"ם סבר כי מטרת הקורבנות כדי להרחיק את האדם מעבודה-זרה. יסוד הדברים הוא שעדיף שהאדם יקריב קרבן לה' ולא לשם עבודה-זרה.

הרמב"ן סובר כי לקורבנות יש מטרות נסתרות הבאות לכפר לאדם על חטאיו. כל מעשה במעשה הקרבנות יש לו משמעות והשלכות מגוונות. למרות זאת אומר הרמב"ן כי: "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם".

נמשיך אל הפסוק השני של הפרשה:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הַבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" יש צורך בכך שהקורבן יהיה "מכם" דהיינו משלכם, הקרבן הוא בעצם במקומכם.

האדמו"ר הזקן, ראשון לשושלת חב"ד, הסביר כי הקורבן הוא מלשון קירבה. דהיינו המקריב מעצמו הוא זה שמתקרב לה'. מן הבהמה מסמל את הבהמיות של האדם, כאשר הוא מקריב את נפשו הבהמית לטובת הנפש האלוקית, הוא מתקרב לה'.

רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל ה "שפת אמת" מגור מפרש בצורה מעניינת את הקורבנות. בפירושו הראשון לפרשה הוא כותב:
אדם כי יקריב מכם.
הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך. בטל רצונך כו'. והוא בחינת קרבן לקרב כל המעשים להשם יתברך.

מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – ממנו צריך האדם להקריב. מתוך תוכה של אישיותו ומעומק טבעו האנושי צריכה לצאת המוטיבציה להביא קרבן לפני ה'. בכך יבטא האדם את שאיפתו הטבעית לקרבת אלוקים, עד כדי נכונות להקריב לו את חייו, את נפשו. "ונפש כי תקריב".

הקרבת הקרבן באה א"כ להקריב אל ה' את כוחותיה הטבעיים של הנפש. ולא רק את הכוחות הנעלים, את המידות הטובות ואת הנטיות הרוחניות, אלא גם ובעיקר – לרומם את הכוחות הגופניים והבהמיים.
"מן הבהמה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
את הנטיות הבהמיות צריך להעלות בלהב אש השמימה. נטיות אלו – שלוש הן: "מן הבקר ומן הצאן".

הבקר-השור
מבטא את הכוחניות. השור הוא בהמת העבודה, הנושא בעול החריש, הדורש כוח רב.

הצאן – שני סוגים לו:

העז מבטאת את הפראות שבטבע, זו הזקוקה לריסון ולעידון מתמידים.

הכבש מבטא את כוח החיים העדין שבטבע הבהמי.

כל אותם כוחות טבעיים – הן הכוחני, הן הפראי והן העדין – כולם צריכים להתרומם ולהתעלות.

זוהי החוויה הצריכה ללוות את האדם מישראל כאשר הוא מביא את קרבנו לפני ה'. אישיותו כולה עולה בלהב אש השמימה עם קרבן העולה. "אדם כי יקריב מכם".

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי מופיע הפסוק הבא: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".
בעקבות פסוק זה כתב הרב יצחק הוטנר את מילות השיר שכה מתאימות לפרשתינו

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה

משמעות – העלאת הקורבן | המשמעות בהקרבת הקרבן

היא קריאת כיוון לאדם לתקן את פגמיו וחטאיו. ובכדי שלא להגיע למצב של קלקול והשחתה עליו לתקן ולבצע המרה חיובית. לכן, עניין של העלאת הקורבנות נקרא 'העלאה של קורבן' וקורבן זה לשון התקרבות. קורבן זה לא שהאדם יקח משהו ויקריב אותו סתם כך, אלא זהו עניין של התקרבות למקור הטוב העצמי.

השינוי התודעתי שאמור לעבור האדם מתחיל בכמה מישורים

נפשי ורוחני, מנטלי ותודעתי, חברתי וסביבתי.

תיקון המידות והקלקולים מתמקד איפה במישורים אלו. בכל אחד מהם חייבת להתקיים התבוננות עמוקה מהו שורש הקלקול ומהו גודל התיקון.

התורה מכוונת אותנו לפעול לתיקון עולם, לגישה אנושית בייחסים חברתיים, בבניית סביבה תומכת וחסינה.

הדרך לשם עוברת בעבודת הפרט במקביל לעבודת הכלל. כשיש תחושת ערבות ומחוייבות לכל אחד ואחת כלפי עצמם וכלפי הזולת, יש זהירות להמנע מקלקול והשחתה ויש חתירה ורצון להשפעה חיובית ומצמיחה.

השינוי האמיתי מתחיל בכל אחד מאיתנו – כל הקרבה שנקריב למען הבורא, למעננו ולטובת הזולת תחשב כעוד נדבך איתן לעולם טוב יותר, לעולם של נתינה ואהבת אמת

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף