נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת ויחי תש"פ

חזק חזק ונתחזק – סיום שהוא התחלה

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

דמיינו לעצמכם איש אומנויות הלחימה הכורע בפני סנאסיי אמן בטכס שבו הוא עומד לקבל חגורה שחורה שבה זכה בדי – עמל. לאחר שנים של אימונים מאומצים הגיע סוף סוף התלמיד לפסגת ההישגים . שואל הסנסאיי אמן את תלמידו – מהי המשמעות של החגורה השחורה? עונה התלמיד – "קץ המסע שלי.. גמול ראוי לכל העבודה הקשה שהשקעתי." הסנסאיי מסביר לתלמיד כי אינו מוכן לקבל את החגורה השחורה ושולחו לעוד שנת אימון. לאחר שנת אימון מגיע התלמיד ולשאלתו של הסנסאיי משיב כי משמעות החגורה השחורה  "סמל להצטיינות ולהישגיות…"  ושוב רואה המורה כי תלמידו לא מוכן ושולח אותו לעוד שנת אימון. כשמגיע לאחר שנה נוספת לאותו מעמד, נשאל מהי המשמעות של החגורה השחורה –עונה התלמיד -"החגורה השחורה מייצגת את ההתחלה, תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים, מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה שהולכת ומשתבחת כל העת."

פרידה נכונה מולידה ריפוי וצמיחה

פרשת "ויחי" היא פרשה של סיומים, סיכומים והשלמות. היא משלימה את הסיפור האישי והמשפחתי שבספר "בראשית", לקראת המעבר החד, בשבוע הבא, ממישור משפחתי זה למישור הלאומי וההיסטורי. בתוך כך היא מביאה אל השלמתה את הדרמה הגדולה של משפחתו של יעקב אבינו הנפרשת, החל מהולדת צאצאיו ועד סמוך לאחר מותו, על שש פרשות ארוכות ונפתלות. אך טבעי הוא אפוא שהפרשה מביאה אל קצם גם את חייהם של אחדים מגיבוריה. רגעי חייהם האחרונים של שניים מהם – יעקב ויוסף – מתוארים בה; רגעי מותה של רחל עולים בה כזיכרון כאוב שיעקב נושא עמו כל חייו, זיכרון העולה בו בבואו לברך את נכדיו שהוליד לו יוסף.

הפרשה פותחת בידיעה שימיו של יעקב קרבים למות, שבע עשרה שנים אחרי שהגיע למצרים. מותר להניח שהיו אלה שנים טובות ורוויות אושר. הקרע הנורא במשפחה אוחה; האבל על מותו של יוסף שבו היה יעקב שרוי שנים רבות התחלף בחיים בצילו ובקרבתו של הבן האהוב. החרדה הגדולה פינתה את מקומה לחיים שלווים ובטוחים. והנה עתה מגיע גם פרק חיים זה אל סיומו. יעקב יודע שמותו קרוב וכל מעשיו בפרשה זו נגזרים מידיעה זו. כיצד הוא יודע זאת? על כך אין הכתוב אומר דבר וכנראה אינו צריך לומר דבר. הסיפור מניח שאדם יודע ברגע מסוים בעת זקנתו שקיצו קרוב.

הראשון הנקרא אל מיטת אביו הוא יוסף. יש בכך היגיון רב. הרי יוסף הוא בעל הכוח מבין האחים. ראוי שלו תימסר הצוואה בדבר מקום קבורתו המבוקש של יעקב. ואולם, אחרי שהשביע את יוסף שיביא אותו לקבורה במערת המכפלה שבארץ ישראל, הרחק ממקום מגוריהם הנוכחי, הוא מבקש גם לברך את בניו של יוסף. והנה, כשבנו ונכדיו ניצבים למולו, אחרי שדאג למקום הקבורה הנאות לו, עולה בזיכרונו דווקא רגע מותה של רחל, אשתו האהובה, אמו של יוסף שלא זכה לגדול בקרבתה, סבתם של הנכדים העומדים עתה לקבל ברכה.

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח', ז').

מה שעולה בו אינו רק עצם זכרו של מת אשתו האהובה בעת לדתה. כל שנותיו הוא נושא עמו את זכר הכישלון שנכשל כשלא טרח מספיק בקבורתה ולא טמן את גופתה בקבר המשפחתי. וכדברי רש"י על הפסוק: "אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה". עתה, כשהוא חי תחת חסותו של בנה, כשהוא בא לברך לפני מותו את נכדיה, וכשהוא זוכה להבטחת יוסף שאותו אכן יקברו באחוזת קבר זו, אינו יכול אלא להעלות זיכרון כאוב זה ולהתוודות על חולשתו משכבר הימים.

ההכרה במוות ההולך ומתקרב

שלא כזיכרון רחוק זה, עצם הידיעה שהוא עומד למות, אינה נתפסת כידיעה קשה ומזעזעת. זו הכרה שקטה שמתבקשים ממנה מעשים ראויים. אחרי שברך בחום רב את בני יוסף שנולדו טרם שבה המשפחה והתאחדה, באה העת לומר דבר אל כל בניו.

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם מט', א').

שלא כדבריו אל נכדיו, לבניו אין הוא שומר ברכה דווקא; הוא מצביע על העתיד לקרות אותם ואת השבטים שיצאו מהם, תוך שהוא מבטא יחס ערכי מובהק, לחיוב ולשלילה, אל מעשיהם. מפרשי התורה, רואים בניסוח זה, המושם בפי יעקב, ביטוי מאוחר המתייחס לשבטים ולגורלם.

ביחד – צולחים משברים

תוכנם הקשה של דברים אלה חשוב לענייננו פחות מאשר הסיטואציה המתוארת כאן. ההולך למת מוקף בכל בני משפחתו. כשם שיצחק וישמעאל הצליחו להתגבר על הפירוד ביניהם ולקבור יחדיו את אברהם וכשם שעשו ויעקב שבו ונפגשו לרגע לשם קבורת אביהם יצחק כך מתאספים כל בני יעקב – מעבר למחלוקות, לריבים ולשנאות שציינו את חייהם במשך תקופה ארוכה – וניצבים סביב מיתת אביהם הגווע. הם עומדים יחדיו ומקשיבים לדבריו עד תומם. וכשהוא מסיים את דבריו הוא נכון למות. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (שם מט', לג').

קשה לומר מהי בדיוק המציאות המתבטאת בתיאור זה בדבר אדם ה'אוסף את רגליו אל המיטה'. קל יותר להבין את התודעה המתבטאת באמירה שהמת 'נאסף אל אבותיו', שחיו לפניו ומתו זה מכבר. לא מדובר כאן ב'עולם הבא', האבות המתים מצויים בזיכרון אלה החיים היום ורואים עצמם כממשיכי השלשלת, כבנים ההולכים בדרך שהתוו דורות עברו.

רגע של צער ושל אבל

רגע הפטירה הוא רגע של צער ושל אבל. כאן מובע הדבר בסיפור על יוסף ה'נופל' על פני אביו ופורץ בבכי. חשובה עוד יותר ההתעסקות במת. מכיוון שמדובר במצרים, היא כוללת חניטה וימי אבל; כך לגבי יעקב וכך לגבי יוסף, שעל מותו מסופר פסוקים אחדים אחר כך. מכיוון שמדובר בעברים ובמשפחת בני אברהם יצחק ויעקב, עומד במרכז ההתעסקות במת מילוי הבקשה להיקבר במערת המכפלה; לגבי יוסף יתרחש דבר זה רק באותה שעה רחוקה שבה

"אלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם נ', כד').

אולם למרות שמדובר באבל ובקבורה הסיפור אינו רווי צער, התחושה העלה ממנו אינה של אובדן, אלא דווקא של השלמת דרך ושל הנחלתה לדורות הבאים.

מי שעמדו סביב מיטת אביהם כשנשא את דבריו האחרונים ואסף אחר כך את רגליו, בשלים להתמודד עם אתגרי המחר שמזמנים להם החיים. זהו היסוד בסיפור, שעלינו להניח את ההיסטוריות שלו. כך, פחות או יותר כמסופר כאן, סיימו אנשים את חייהם; כך, פחות או יותר כמספור בסיפור, המשיכו אנשים את חייהם לאחר שליוו את ההולכים אל מותם ונפרדו מהם. כשחוּבר הסיפור הזה – כך חיו ומתו, כך נשקו חיים למיתה ומיתה לחיים.

אדם מחפש משמעות

כיצד מגיבים בני האדם אל מול סופם הבלתי נמנע ואיך זה משפיע על ההתנהלות שלהם בהווה? השאלה הזאת עומדת במוקד העניין של שני חוקרים שביקרו לאחרונה בישראל: פרופ' שלדון סולומון מאוניברסיטת skidmore בניו יורק, שהתפרסם כאחד מהוגי "תיאוריית ניהול האימה", העוסקת בפחד העצום שאנחנו חשים מהמוות, ופרופ' מייקל סטיגר, מנהל המעבדה לחקר משמעות ואיכות חיים בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולורדו.

"איך הופכים את החיים למשהו שאנחנו לא רק שורפים אותו? זו שאלה שהטרידה אותי מגיל צעיר, וכשיצאתי לחקור אותה, התפלאתי לגלות שהיא לא מטרידה את כולם. לרבים ברור שיש משמעות לחיים. הם לא חשים צורך לחפש אותה. מבחינתם העניין פתור", אומר סטיגר, שהופתע מתוצאות מחקריו בתחילת הדרך. "חשבתי שאנשים שמחפשים משמעות יהיו מאוד בריאים בנפשם, בעוד שבפועל הם האנשים הכי חרדתיים. זה כך לפחות בעולם המערבי. האנשים ששאלת המשמעות פתורה מבחינתם או לא מטרידה אותם הם חברותיים יותר, נחמדים יותר, פחות הרסניים לעצמם וחיים זמן רב יותר".

כיצד אנשים "פותרים" את סוגיית המשמעות?

"רוב הנשאלים אמרו שהם בדרך כלל שמחים, או שכרגע הם אולי חווים קושי אך מעריכים שעוד יבואו ימים שמחים בעתיד, וזה מספיק להם. מבחינתם, כל עוד הם לא רוצים להתאבד, הם לא מרגישים שצריך סיבה מיוחדת לחיות. מבחינתם, שאלת המשמעות אינה קשורה לתהייה 'אם הייתי מת מחר, האם הייתי יכול להצדיק בפני העולם את סיפור חיי".

נראה שדי מתגמל לא לשאול הרבה שאלות בנושא הזה.

"אולי היחס הסיבתי הוא הפוך: אם אין לך סיבה לסבול, אתה לא נדרש לשאלה בשביל מה זה נחוץ. כך או כך, העולם שבו אנחנו חיים מתגמל הסתפקות בשמחה".

"אין מספיק חרדת קודש מול עשיית טוב"

לשמחתו או לצערו של סטיגר, בכל זאת ישנו פלח אוכלוסייה די משמעותי שכן מתעניין בשאלת המשמעות וסובל מהיעדרה. אלה אנשים שנוטים יותר לפנות לטיפול פסיכולוגי, ועבורם בנה סטיגר כלים שיאפשרו להם לתת משמעות אישית לחייהם.

"גם אנשים שהם בדרך כלל שמחים ומרוצים יכולים לסבול ממשבר בסוגיית המשמעות, כאשר היומיום שלהם נמצא תחת מתקפה מסוימת או שהם חווים שבר במערכת האמונות שלהם", הוא אומר. שבר כזה יכול להתרחש אם קרה אסון להם או לקרוביהם, אם לא קיבלו "פרס על התנהגות טובה" שציפו לו על פי מערך האמונות שלהם, או אם חל שינוי משמעותי וחד בתרבות שבה הם חיים.

"הפילוסוף-פסיכולוג ויקטור פרנקל, שכתב את הספר 'אדם מחפש משמעות', מתאר את האופן שבו בני אדם, במצבים הכי קשים, בונים לעצמם נרטיב אישי של משמעות", אומר סטיגר. "במרכז הנרטיב הזה עומדת מטרה מסוימת או מערכת יחסים מסוימת (שיכולה להיות גם מערכת יחסים עם אלוקים), שעבורה כדאי לשמור על צלם אנוש גם בתנאים קשים ואף שהכול ייגמר ממילא. עבור המשמעות הזאת יש לחתור להגיע אל המחר, אף שאולי לא יהיה מחרתיים. לפרנקל עצמו, היה זה זכר אשתו שהשאיר אותו שפוי בתקופה שבה היה במחנה ריכוז בשואה. כאשר נזכר בה, היה יכול לשמוח לרגע ולחוש שהוא אנושי גם בנסיבות הקשות. הוא רצה לשרוד ולהישאר אדם טוב, בעבורה".

לדברי סטיגר, פרנקל סבר שתחושות של ריקנות הנובעות מחוסר משמעות עומדות בבסיס רוב הסבל שחווים בני אדם והרבה מהסבל שהם גורמים לאחרים. הוא גרס שמשמעות אינה יכולה להסתכם בהדוניזם בלבד, אלא חייבת להתקיים בהקשר רחב ועמוק יותר. סטיגר, כאמור, הגיע לתוצאות מעט שונות במחקרו האמפירי.

מה מציע פרנקל למאותגרי המשמעות?

"פרנקל אמר שיש משהו שרק אתה יכול לעשות בעולם הזה, והוא לא יכול לומר לך מהו, אבל אתה יודע. הוא אמר שאדם לא יכול להיות שמח רק כי החליט להיות שמח. אדם הופך להיות שמח מתוך מעשה. הוא מציע לבני האדם קודם כול לעשות – משהו, כל דבר, ומתוך המעשה צומחת המשמעות. המעשה יכול להיות יצירה או אהבה או סבל".

אז הוא ממליץ לאנשים לסבול?

"לא, אבל הוא מציע להם לא להתכחש לסבל, לאובדן, ולבחון מה הדבר האחרון שכל עוד יישאר לך החיים יהיו שווים. וזוהי המשמעות. זה הדבר שהוא באמת חשוב".

המשמעות שסטיגר מציע למטופליו היא קצת שונה. "אנחנו מבדילים בין 'משמעות החיים', שהיא באמת שאלה שאין לנו תשובה עליה, לבין 'משמעות בחיים', שזה אומר: מה הזהות שלי? איך אני ארוג במערך החברתי הכולל וכיצד החיים שלי תורמים באופן כלשהו לעולם.

"לגנטיקה יש השפעה רבה על המידה שבה אנשים מרגישים בנוח עם השאלות הללו, אולם יש אפשרות לשנות זאת. אנשים שהם 'מחפשי משמעות', כלומר לא נולדו עם המשמעות הזאת אבל מרגישים שעבודתם תורמת לבני האדם או לעולם, ידווחו כי הם שמחים יותר ומושקעים יותר בעבודה. מחפשי משמעות ייטו יותר להיות מרוצים אם מצאו משמעות בדת או בקהילה כמו-דתית, מבוגרים נוטים לדווח יותר על מציאת משמעות בעוד צעירים מדווחים יותר על חיפושה.

ליווי רוחני

אנו איבדנו הרבה מיכולת זו. עם התפתחותה של החברה המודרנית, עם התפתחות הרפואה והשתכללותה ועם התפוררותה של המשפחה המורחבת – איבדנו הרבה מן ההבנה היסודית שהמיתה היא חלק מהחיים, שחיים לאמתם פירושם גם להיאסף מפעם לפעם סביב ההולכים אל מותם. אנו מפחדים מן המוות, מנסים להסתיר אותו, קוברים אותו הרחק מחיינו בבתי חולים ובבתי זקנים, מקפידים שילדינו לא ייחשפו לו. הרבה ברכה יש ברפואה המודרנית ובמוסדות הרפואיים והסיעודיים שפיחתנו; הרבה תוחלת חיים הם מוסיפים לנו. אולם הניסיון להסתיר את המוות ולהיסתר ממנו, הניזון מקיומם, אינו רק חסר תוחלת ושקרי; הוא גם מסוכן ובלתי מוסרי. הוא שקרי משום שהמוות נוכח בחיינו בין אם נשכיל להישיר מבטנו אליו בין אם לאו. ככל שנרבה להסתירו ולהיסתר מפניו כך ייראה לנו מאיים ודמוני יותר. הוא בלתי מוסרי משום שמשמעו שאנו מפקירים את ההולכים אל מותם ומותירים אותם לבדם, פיסית, נפשית ורוחנית, דווקא ברגעי החיים שבהם אנו מצוּוים להיאסף סביבם, להיות עימם, להקשיב לקולם ולנאקתם. מוות לעת זקנה, מותו של אהוב בטרם עת – כל אלה קוראים לנו להיות נוכחים בעת שהחיים מתקרבים אל מותם לא פחות מבעת האבל, לאחר שהמת מונח לפנינו.

גם את זה מבקשת הפרשה ללמד. היא מבקשת ללמדנו להיאסף סביב מיתת האדם החי, שרגעיו ספורים. היא מבקשת ללמדנו להקשיב לדברי ההולכים אל מותם, לרגשותיהם, למאוויים שלהם. היא תובעת מאתנו להיות נוכחים, להושיט יד, לשוב אל "החסד והאמת" שפעם ידעו בני האדם להעניק באורח טבעי מובן מאליו. מי שידע לחיות כך את חייו, ידע שאהב באמת, שמילא את חובתו; מי שידע לעשות זאת יוכל לקוות שבבוא יומו יימצא בו הכוח לומר בהשקט ובבטחה את דברה האחרון ויימצאו לו אוהביו שיהיו עימו באותם רגעי קדושה אחרונים, שבסופם יאסוף את רגליו וייאסף אל אבותיו.

דרך זו מאפשרת להולכים לראות את המכלול החיים של עצמם ושל האהובים להם. מתוך זה באה צוואה שהיא מוכיחה ואוהבת גם יחד.

"האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו." (ויקטור פרנקל)

שלוש פעולות עושה יעקב אבינו בחיר האבות לפני מותו, מהן ניתן ללמוד על משמעות המוות מנקודת המבט שלנו, החיים. אך מורשתו של יעקב, שנפטר, תמשיך ללוות את אלה שנשארו בחיים – בזכות פעולותיו לפני מותו

הפעולות שעושה יעקב בטרם מותו נחלקות לשלוש: הראשונה שבהן היא הדאגה לקבורתו בארץ. השנייה היא הברכה לבני יוסף הכוללת הזדמנות להשיח עם יוסף על אודות מות רחל אמו וקבורתה. ולבסוף, פנייה לכל אחד מן הבנים במעין שילוב של צוואה אישית, הצבת יעדים וברכה.

בעזרת ההתבוננות על מעשי יעקב אלה, ניתן להתבונן על משמעות המוות מנקודת מבטם של החיים. אנו רגילים לעסוק במוות מנקודת מבטם של המתים – הזדמנות לקבלת שכר ועונש, עולם הבא, גלגול נשמות, תחיית המתים וכדומה. אך כאן, ברגעי המעבר, יש גם הזדמנות להבחין ביחס המיוחד שיש למוות ולמתים בעיני אלו החיים עדיין, להתבונן במקומם של המתים בתוך החיים עצמם.

כשיעקב מתכונן למותו הוא מניח במרכז את המשמעות הזו האחרונה, של הנזקק והנצרך, את המעבר מגברא לחפצא. המעבר אל הרקע של החיים. בסגירת המעגל מול יוסף בנו הוא מנסה להשיג מחילה, להגיע לאיזון וקבלה. ואילו בברכותיו לבניו הוא מבין את חידלונו של המת. הוא מבין היטב את הפרידה שלו מעולם העשייה וחש את ההתרוקנות שבמיתה. בה בעת הוא מבין שמעמדו ומקומו כמי שהוא אבן יסוד וציון דרך לבניו רק מתעצמת. ברכותיו יתנו למעשי החיים משמעות עמוקה של שליחות מכוחם של שורשים עמוקים. ודבריו שלו יישמעו באוזניהם אחרי מותו, כאשר יבואו לבקש להם עצה ודרך במבוך ההנהגה הציבורית והחיים האישיים, אולי יותר משהיו בחייו. מורשתו של יעקב תלווה אותם ותחזק אותם גם בנפתולי החיים שיעקב כבר לא יהיה חלק מהם.

הפחד הכי גדול של בני האדם מהמוות הוא חוסר ההמשכיות, הפחד שהם חיו לשווא מבלי להשאיר שום חותם או זכר לזה שהם חיו והתהלכו בעולם,  וכל דבר שעושים האנשים בעולם הזה הוא כדי להטביע את חותמם כמה שיותר. הרשעים מנצלים זאת לצד השלילי, ואילו הצדיקים משאירים אחריהם מטען כל כך גדול של עוצמה והמשכיות, ולכן גם במיתתם קרויים חיים. כל זמן שלהבת עם ישראל ממשיכה לבעור בעוצמה – מרגישים את יעקב.

יעקב אוסף את רגליו, הוא נאסף. אסיפה זו פותחת פרק חדש לבניו ולעם ישראל.

בכל סיום טמון גרעין פוטנציאלי של התחלה חדשה.

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף