נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת ויקהל פיקודי – החודש תש"פ

לתת את הנשמה והלב – אנושיות vs מודרניזציה – כוחו של ווירוס קטן באיחוד העולם.

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

תודה לך קורונה בהחלט מגיע לך כתר

כמה פעמים שמעתם את המילה קורונה השבוע?
בטח אתם מחייכים לעצמכם.
ווירוס הקורונה שונה בכל טרנד חולף המוכר לנו.
הוא אכן כאן בועט ומאיים, ווירוס קטנטן הצליח לחולל מהפיכה עולמית ולגרום לרוב מדינות העולם להתאחד ולהניח את המאבקים והמלחמות. הוא גרם ליריבים לוותר על האגו ולו לזמן מועט ולבני האדם להתעורר בחמלה ובנתינה מאלפת ומרהיבה הטבועה בהם משחר הבריאה

בפרשת השבוע אנו מוצאים את משה רבינו מקהיל את כל העם וממשיך בפירוט של ההוראות המדויקות לבניית המשכן וכליו.
הוא פונה אל האנשים ואל הנשים ומבקש מכולם לתרום לבניית המשכן.

"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת"

ובני ישראל באים, אנשים ונשים, נדיבים וחכמות לב ונותנים מטובם: זהב כסף ונחושת בדים, צבעים ועורות, עצים ואבנים טובות, בושם ושמן וידיים עובדות.
איך נפתח כך הלב, מהי הנדיבות, וחוכמת הלב, ומתי הן באות לידי ביטוי.

חוכמת הלב זהו חיבור של רגש והבנה. המקום שהלב מבין, שהמחשבה מרגישה. זהו המקום בו הראש והלב מהווים ליחידה אחת. הכול מתחבר לרצון אחד, רוצים את אותו דבר. מרגישים וחושבים ורוצים- לתת. במקום זה אין מחסומים לנתינה. אין שאלות כמו למה לי, מה יצא לי מזה, אולי יחסר לי בעתיד, מדוע אני, ועוד שאלות מסוג זה.

הנתינה היא נתינה טובה, נתינה שממלאת ולא מחסירה, נתינה שמשמחת ולא מלחיצה, נתינה מאהבה. נתינה למישהו אחר אבל בעצם גם מאד לעצמי.
אין עוד הרבה פרשות בתורה בהן מתוארת אחדות שכזו, רצון שכזה, פתיחת לב שכזו.
התקופה בה אנו נמצאים מחזקת את הנאמר כאן. ערבות הדדית, חברתית ועולמית יכולה להתגלות רק כאשר יש מולם גורם איתן ומשמעותי המחייב אותם לשלב זרועות. בחברה כלל עולמית שאיבדה ממזמן במרוץ המודניזציה והציוויליזיה רגישות וחמלה אנושיים, לפעמים צריך "זבנג" רציני שיעורר ויחייב אותה להתגבש ולהתאחד גם אם בתחילה יהיה זה ממניעים אינטרסנטיים ובכפייה.
העולם שבו אנו חיים הזדהם בדעות ורעיונות אנטי חברתיים וסוציאליים.
מרבית בני האדם עסוקים במרוץ חולני אחרי מידע וחדשות וטכנולוגיה מתקדמת. על הדרך הם איבדו את היקרים להם ואת עצמם לדעת.
יש משהו חיובי בקורונה, שגרם בלימה לכל תחלואי העולם החברתי, ולהפסקת המשך זיהום האוויר האנושי. הוא גרם לכולנו לדבר רק עליו ולפתח אכפתיות ורגישות חברתית, תודה לך קורונה בהחלט מגיע לך כתר

במאמר הזה אתעכב על שתי נקודות חשובות ונחוצות
המאירות את דרך חיינו באור יקרות.

א. כוחה של הנתינה
ב. חכמת הנשים

====================

א. כוח הנתינה

עוד מזמן היות עם ישראל במדבר ועד לימינו, אנחנו מגלים שנדיבות הלב נמצאת וטבועה בתוכינו עמוק, רק צריך לאפשר לה לצאת החוצה. תכונה זו יוצאת כשהיא בטוחה. בטוחה שהמטרה טובה, בטוחה שלא יחסר דבר, בטוחה שהנתינה תתקבל בשמחה, בטוחה כשהיא באה מתוך אהבה.

התורה מתארת מסע של נתינה בלתי רגיל.
"ויבאו כל-איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש".
העם הביאו והביאו, ומעיין הנתינה לא פסק. "דים והותר"
ה"אור החיים" שואל על הפסוק "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר" (ל"ו, ז):
"דים והותר הם ב' הפכים, אם דים אינו והותר, ואם והותר אינו דים ".
ה"אור החיים" בעצמו תירץ את קושייתו בכמה אופנים, אך אנו נעסוק בהסבר של "השפת אמת", דרך תשובה לשאלה זו הוא עסק בשאלת היחס למעשים רצויים בעלי כוונה תשובה.
"בפסוק: והמלאכה היתה דים וכו והותר – בספר אור החיים מקשה כי והותר סתירה למאמר דים. אכן בהקדים מה שכתוב: מרבים העם להביא וכו, נראה כי הבינו החכמים עושי המלאכה כי הבאת התרומה היתה יותר מכפי נדבת הלב, ולכן העביר משה רבינו ע"ה שלא יוסיפו להביא עוד. כי הכל אחר נדבת הלב הוא בא וטוב מעט בכוונה וכ"ו. ולכן מול זאת, הגיד לנו הכתוב, שלא יעלה על הדעת כי לא הביאו בנדבת הלב הנדבה הצריכה, לכן נאמר והמלאכה, כלומר מה שנקרא מלאכה באמת היתה דים"
ה"שפת אמת" מבאר לנו יסוד חשוב בעבודת ה'.
אדם יכול לפעול למען מטרה מסויימת מתוך אידיאולוגיה ורצון לתרום וגם מתוך אינטרסים ושיקולים תועלתניים. בסופו של דבר אין הבדל ברמת הביצוע בשטח, ואי אפשר למדוד את איכות הכוונה על פי הכמות והתוצאה.
הדגש בפסוק הוא שהמלאכה, כלומר מה שבסופו של דבר השתמשו בו לעבודת המשכן, הייתה דים – מתוך נדיבות לב אמיתית וכנה. אבל, היה גם והותר, כלומר הייתה גם תרומה שבאה מתוך אינטרסים ושיקולים שמעבר לנדיבות הלב האמיתית, ואת התרומה הזאת ביקש משה להפסיק להביא. זאת היא גם כוונת חז"ל באמרם
"טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה" הכמות היא לא תמיד המדד לאוטנטיות, ומה שנראה ברמת העשייה לא תמיד משקף את הכוונה והרצון הפנימיים והכנים.
כלומר, את המשכן יש לבנות על טהרת הכוונה – בבניית המשכן יש להשתמש רק בחומרים שהובאו על ידי האנשים שהיו להם כוונת טהרות וכנות.
כי גם בנתינה יכולה להיות הפרזה, רצון גדול מהיכולת להכיל. גם בנתינה צריכה להיות הקשבה: מה האחר צריך ממני באמת? כמה? מתי? עד כמה? ואכן כך קרא,
"ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא"

ב. חכמת הנשים

פרשת ויקהל פונה אל כל הקהל, מזכירה את הגברים ונותנת מקום מכובד לנשים.
זו הפרשה היחידה בתורה בה מוזכרת כל אשה חכמת-לב בפרשה זו הנשים מצוינות בחוכמת ליבן, בכישרונותיהן ובנדיבותן. הפרשה מזכירה לנו את מקומן של הנשים כתורמות לחברה ולקהילה ממרצן, מכישרונן, מיכולתן, מנדיבותן ומחוכמת הלב שניחנו בה.
גם הצירוף " איש ואשה " ייחודי לפרשה זו. הפרשה מראה לנו כמה נתינה טובה מתאפשרת הן לאיש והן לאישה, כאשר נותנים מקום, כאשר מרגישים בעלי ערך, רצויים וחשובים, כאשר מתייחסים לאיכות ולא לחיצוניות.
מאז ומעולם, הייתה זו האישה, שבחכמתה המיוחדת וביוזמתה הברוכה, הצליחה להציל את האדם ממצבים מאוד מורכבים ולפעמים, אף מן החטא. מן המפורסמות הוא, שאשתו של און בן פלת, הצילה אותו מקרח ועדתו וכן יעל, אשת חבר הקיני, הצילה את עם ישראל בכך שהרגה את סיסרא וכו'.
כאשר אנו מתבוננים בחלקן של הנשים במעשה המשכן, נראה כי ההתייחסות לכך בפסוקי התורה היא די שולית. מספר הפסוקים הינו מועט והפרטים אודות חלקן של הנשים בפרשייה זו, הינם כלליים ביותר.
נעמוד מקרוב, אחר חלקן של הנשים בשני האירועים המרכזיים בפרשיות כי תשא ויקהל העוסקות בחטא העגל ובניין המשכן,
מתוך התייחסות של דברי חז"ל והפרשנים לאירועים הללו, ומתוך כך, לעסוק בייחודיותן של הנשים באופן כללי.
בתחילת פרשת ויקהל, בפרק ל"ה, פס' א' – כ"ט, אוסף משה את כל בני ישראל ומצווה אותם לתת נדבה של זהב, כסף או נחושת לבניין המשכן.
בפסוק כ"ב כתוב: "ויבואו האנשים על הנשים…".
בעיון ראשוני בפסוק זה, יש לציין, כי המילים "ויבואו האנשים על הנשים", אינן מובנות לכאורה. רבים מהפרשנים עסקו בביאורן של מילים אלה ובהקשרן לפרשייה העוסקת בתרומת המשכן.
רש"י ואבן עזרא על אתר מבארים, כי כוונת המילה 'על' בקטע זה היא 'עם' – הווה אומר – בזמן נדבת הזהב ושאר החומרים למשכן, באו האנשים יחד עם הנשים ובסמוך להן, לתת את נדבתם למשכן.

הרמב"ן מוסיף לבאר, כי התכשיטים מצויים אצל הנשים ולכן הן היו הראשונות שהביאו את נדבת הזהב למשכן, עוד לפני הגברים, וכשראו זאת הגברים – הביאו גם הם את נדבתם.
מפרשים רבים אף עורכים השוואה בין חטא העגל לבין בניין המשכן, ביחס להתנהגותם של הנשים בשני אירועים אלה ומבארים את הפסוקים על פי ההבדלים בהתנהגות הנשים בשני המקרים.
בטרם נביא את דברי המפרשים בעניין זה, נצטט את הפסוקים הראשונים, העוסקים בחטא העגל, שם מבקש אהרון להביא זהב לבניית העגל (שמות, פרק ל"ב):
א "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו:
ב ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי:
ג ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן".

בפסוקים אלה, מבקש אהרון מבני ישראל להביא אליו את הזהב מאזני נשותיהם, בניהם ובנותיהם.

המלבי"ם מבאר כי אהרון מבקש את נזמי האוזן, כי הם היו התכשיטים החביבים עליהם ביותר. אהרון היה סבור, כי כך יוכל לדחות את איסוף הזהב כמה שיותר, עד שמשה ישוב.
נקודה זו באה לידי ביטוי, אף בדברי חז"ל.
במדרש תנחומא פרשת 'כי תשא', סימן י"ט, מופיעים הדברים הבאים:
"…מיד עמד חור וגער בהם. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך, נתיירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו, קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר להם אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם'. אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום, שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיון שלא שמעו להם, מה כתיב, 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב' – אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באזניהם".

המדרש מספר על הימנעותן של הנשים מלמסור את נזמיהן לעגל וזאת בשל אמונתן הגדולה בקב"ה, בזכות הניסים שעשה במצרים, בים סוף ובהר סיני. אהרון היה סבור, כי הנשים יצליחו למנוע את האנשים מלאסוף את הזהב לעגל, על אף שבסופו של דבר, לא עלה הדבר יפה.
נראה, כי על פי המדרש, התייאשו הגברים מן הנשים והביאו את הזהב משל עצמם.

עובדת דבקותן של הנשים בקב"ה וסירובן להביא זהב ליצירת העגל, באה לידי ביטוי אף בדברי
רבינו בחיי, ביחס לפסוק:
'אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי' (קהלת, פרק ז'), כשהדבר בא לרמז, כי בקרב הנשים, לא נמצאה אף אחת שחטאה בחטא העגל. הדבר רמוז במילים
"אלה אלוקיך ישראל" – הווה אומר – 'ואשה בכל אלה לא מצאתי' – לא מצאתי אף אשה שאמרה: 'אלה אלוקיך ישראל'.

כעת, יש לבאר את הקשר בין חטא העגל לבין מעשה המשכן, מתוך התייחסותן של הנשים לשני אירועים אלה.
רבינו בחיי עורך השוואה בין שני האירועים – חטא העגל ומעשה המשכן – ומבאר, כי בשני המקרים התעלו הנשים על עצמן. כאשר ביקשו בעליהן זהב לעגל – ניסו בכל כוחן למנוע זאת וכאשר ביקש משה זהב למשכן – היו אלה הנשים שהביאו תחילה את הזהב לשם המצווה ובדביקות רבה. עובדה זו רמוזה, כאמור, במילים "ויבואו האנשים על הנשים" – הווה אומר – הנשים הביאו את נדבתם תחילה והם היו אלו שמשכו את האנשים לבוא ולתרום את הזהב.

לסיכום, ניתן לומר, כי הנשים היוו גורם מאוד ממתן בחטא העגל ומאידך גיסא, היו אלו שדחפו ועודדו את הגברים להביא זהב לבניית המשכן, כדי שבסופו של דבר, יכפר להם הקב"ה על חטא העגל.

גם נגיף הקורונה נתפס בעיניי כגורם מאזן וממתן מול מחול השדים התרבותי והטכנולוגי שהסתאבנו בו,

נָגִיף
נָגִיף בַּחוּץ

נָגִיף דְּלָתוֹת
נָגִיף תְּרִיסִים
נָגִיף חַלּוֹנוֹת

אֲבָל
נִפְתַּח עֵינַיִם
נִפְתָּח לֵב
נִפְתַּח מָה שֶׁכּוֹאֵב
נִפְתַּח לָנוּ פֶּתַח
שֶׁל אַהֲבָה
נִפְתְּחָה לָנוּ
רְפוּאָה שְׁלֵמָה
(אהרן בס)

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף