נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת כי תשא – פרה תש"פ

התמודדות בעת משבר – על פי מודל "קורונה"

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט).

משה רבינו יורד מן ההר. הוא שומע ורואה את מעשה העגל ומשליך את לוחות האבן מידיו.
הוא לא משליך את הלוחות מתוך חרון אף ומתוך ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של אדם המודה בכישלונו. להיפך, זו היתה שבירה… בונה מאין כמוה. לוחות האבן המתנפצים פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, ללא קשר לתוכנם הרוחני.
ובכל זאת מדוע מצא משה רבנו לנכון לשבור את הלוחות, למה לא גנז אותם לזמן ראוי יותר?
מדוע נקט בצעד כה קיצוני מדוע ולא המתין לפחות מעט, שמא יצליח להחזיר את העם בתשובה?
התשובה היא שמשה רבנו היה מודע היטב להשלכות החמורות שיהיו לשבירת הלוחות, אך יחד עם זאת שבירתן היתה תיקון חטאם של ישראל.
חטא העגל נבע מריבוי הממון ומשפע הטובה שהיו לישראל ומהתמקדות יתר בשפע החיצוני. הרוגע שבא בעקבות הטובה שיבש את הבנתם ואת מעשיהם. מהות התיקון היה שהעם יידרש להתאמץ עבור התורה, ולעמול בה ובפנימיותה. כיון שביטלו ישראל את התורה מתוך עושר, מכאן ואילך הם יקיימוה מתוך עוני.
גם השיכחה שירדה לעולם באותה שעה, היא תוצאה בלתי נמנעת ממעשיהם של ישראל. בלוחות הראשונים נתעלו ישראל להיות כמלאכי מרום, וממילא לא היתה שולטת בהם השיכחה. אולם כאשר נפלו מדרגתם ושבו להיות בני אנוש, שוב חלו עליהם כללי הטבע הנהוגים בחברת בני האדם, והשיכחה חדרה לתלמודם.
בן אנוש הוא בעל חוזקות וחולשות. תפקידו לגבור על חולשותיו על ידי התבוננות פנימית בחוזקותיו ולהמריא את עצמו אל פסגות חייו.

תקנתו שבירתו

כשהיינו ילדים אמרנו: לא משחקים שברו את הכלים. אבל בקורס לניהול משברים לא ממליצים על שבירת כלים כפיתרון האולטימטיבי. הפיתרון המועדף הוא הידברות. גירושין או התפטרות הם מעשים של שבירת כלים. השבירה מבטאת חוסר אונים למול מצב נתון עד כדי רצון להתנתק ממנו. השבירה היא סוג של חוסר אמון ולרוב נעשית מחוסר ברירה. זה פיתרון שכמעט לא מותיר סיכוי לשיקום המצב הקודם.
השבירה היא מעשה חד צדדי וגם סוג של שימוש בכוח. לרוב היא נעשית ע"י אחד הצדדים הנוגעים בדבר. מעביד יכול לפטר את העובד אבל צריך לפצותו, ואילו העובד יכול להתפטר אבל עלול לאבד חלק מהזכויות. השבירה מבטאת חולשה. היא מעשה נסיגה חד צדדי בשל חוסר יכולת להתמודד עם מציאות נתונה ולעתים היא נובעת מציפיות נאיביות כדוגמת ילד הכועס על הוריו ומסתגר בחדרו. לרוב בשבירה יש סוג של ייאוש. השבירה זו הבחירה באקט במקום בתהליך. זה מעשה המסמן את הסוף.

האם ח"ו אחז במשה הייאוש עד שהחליט לשבור את הלוחות, האם הוא הפסיק לרגע מסוים את האמון בעם ישראל?
כבר בהר קודם שירד הוא עומד בתפילה ומבקש רחמים על העם. גם לאחר ששבר את הלוחות הוא ממשיך להתנהל למול העם ולבסוף הוא שב ומבקש רחמים על ישראל.
זו אינה התנהגות של ייאוש או של נסיגה, אלא התמודדות עיקשת ומתמשכת עם משבר. משה רבינו בוחר בשבירת הלוחות, הוא מתנהל באופן דו מימדי – כלפי שמים הוא עומד כשליח ציבור, וכלפי העם הוא עומד כנביא המוכיח בעוז את העם ומבקש להשיבם לדרך הישר. אבל אם כן עדיין השבירה היא שימוש בסמכות ובכוח. זו העדפת ההרתעה על פני ההידברות. זה ניסיון לאכוף על החוטא את הנורמה ולהחזירו לסדר ולא להעריכו כאישיות שניתן לנהל עימה שיח של בוגרים.

חז'ל מביאים משל מרתק – "משל לשר שנטל אישה וכתב לה כתובה ונתן ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה, אמר: מוטב שתהא נידונת כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה אמר: אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה".
לפי חז'ל מעשה השבירה אינו מכוון כלפי ישראל אלא כביכול כלפי שמים.
השבירה היא חלק מתהליך הסנגוריה על ישראל. משה אינו מוסר את הלוחות כי במסירת הלוחות הברית בין ה' לישראל נכנסת לתוקף וממילא העם יחשב כמפר ברית.
משה רבינו אינו מתכחש לציר הזמן, חז'ל מלמדים שמתן תורה אינו אירוע אלא תהליך מתמשך. זהו תהליך שמבשיל אט אט. בשבירת הלוחות משה מסמן את הפער בין הקב'ה לעם. בסיני עמדו בברית אבל העם עדיין אינו בשל לבוא בברית. החתן תובע מהאישה נאמנות ובלעדיות, אבל האישה עדיין נוהגת כרווקה. השבירה היא פעולת השהייה, עצירת המשבר וקריאה לסדר.
זה הלימוד מפעולתו של משה רבינו. המחויבות הדתית אינה מעשה נקודתי אלא תהליך מתמשך. זו ההבנה שחטא אינו בגידה בקב"ה (למעט מומר להכעיס), אלא חוסר הבשלה והבנה פנימית. ועדיין נדרש להמשיך את מתן תורה ולימודה.
חוזה לא מפרים אבל מותר לקרוע טיוטות.
זו התבוננות עמוקה על טיבה ומשמעותה של מחויבות והתחייבות של האדם למול קונו.

ברם, אפשר שלפנינו משל עמוק יותר. מסמך ההתקשרות כבר נחתם והזוג נשוי והנה מתברר שהאישה לא מתנהלת לפי הסטנדרטים המצופים בזוגיות. האם נגזר על הזוג להתגרש? החתן טוען שהאישה מועלת בו.
משה מבקש מהקב'ה שלמרות שכבר קידש את העם ידון את העם כאישה פנויה. האם זה אפשרי? משה מציע רעיון נועז. הוא מציע לצד אחד לשנות את נקודת המבט, וממילא תשתנה משמעות המעשה וחומרתו. גם רווקה שיוצא עליה שם רע אינה מושלמת, אבל הדבר מבטא חוסר מעלה או אי הבנה של הסטנדרט הנדרש ולא מעילה בזוגיות.
בנקודת מבט זו כל מטפל זוגי יודע שזוגיות מועדת לנפילות. מדרכו של משה ניתן ללמוד שהאדם מעצם טיבו מועד לנפילות וברית התקשרות חשופה למשברים.
היכולת לשמר את הברית תלויה בעבודה מאומצת, אבל גם ביכולת לסלוח. אבל סליחה אמיתית אינה תלויה בתנועה של צד אחד אלא בתנועה הדדית. כדי לשקם משברים ולהאמין בשיקום נדרשת נקודת מבט חדשה.

שבירת הלוחות אינה ייאוש או תוכחה אלא מעשה יצירה.
השבירה היא פירוש מחדש של הקשר ושל מערכת היחסים הזוגית. רק פירוש המגלה שאין כאן צד אחד בלבד שחטא והפר ברית, אלא מערכת דו צדדית מאפשר שיקום.
משה הוא השושבין הנאמן בין עם ישראל לבורא. הוא קורע את הכתובה כדי למנוע ראיה חד צדדית של המשבר. השיקום מותנה באפשרות לפרשנות מחודשת של הקשר. לוחות ראשונים נכתבו ע"י צד אחד באצבע אלוקים. אבל לאחר השבירה וההבנה המחודשת שנתגלתה את הלוחות השניים משה יכתוב. המשבר יצמיח ברית עמוקה יותר ברית הדדית ובשלה של קבלת תורה ברצון.

בעת משברים, בוודאי בעת משברים גדולים ולאומיים.
נדרשת מהאדם לבצע הערכת מצב דיון ובקרה ולפעול בהתאם.

הצעדים הראשונים הנחוצים במנהיגות בעת משבר ובהשבת החוסן לפרט ולכלל על פי מודל "קורונה"

מ ו ד ל – ק ו ר ו נ ה
——————–

ק-ח פיקוד –

"ויחל משה את פני ה' אלקיו". הפועל "ויחל" הוא יחידני בכל התורה כולה. אנו יודעים כבר שאין המדובר בתפילה ולא בתחינה ולא שום מונח שרגילים בו, ולצורך השגת הסליחה על חטא העגל, עמד בפרץ להתיר נדרו של ה' ולפייסו. חז'ל ראו במונח זה של ויחל את האינטנסיביות של הסנגוריה של משה רבנו לפני כסא הכבוד. התעלותו מעל כוחותיו הוא, אהבתו לעם ישראל מחוייבותו ודאגתו לשלומם וקיומם, הצליחו לבטל את רצון הדין שאיים על ישראל.
באירוע משברי עלולים להופיע כאוס אנדרלמוסיה.
רגשות אשמה, מחשבה נוקשית והתבצרות בעמדות.
אחת הפעולות הראשונות למניעת מצב כאוטי זה לקחת פיקוד ואחריות על המצב ולהכניס אותו לשליטה.

ו – וינטלציה – ש-יחה פעילה

מהרגע שירד משה מן ההר הוא מנהל את האירוע של חטא העגל לבדו.
עוצר את האירוע, מכנס ומתשאל, מוכיח ומיישר, ולבסוף נוקט בסדרת פעולות.
משה רבינו נמצא בשיח אישי מול העם מול אהרן מול הקב"ה. בכוחה של שיחה – תפילה אישית טמונים הרבה סודות.
שיחה אישית מרכיבה בתוכה, חשיבה והקשבה, נתינה וחמלה חיבור והתגייסות.
במצב משבר עלול לתפתח הלם תודעתי ואלם שיח.
כוח הדיבור מסייע לאוורר התודעה ובארגון הפרטים מחדש, בשליטה עצמית ובלקיחת פיקוד על המתרחש.

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.
רש"י: "אין הקול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים ווי! קול ענות אנוכי שומע. קול חירופין וגידופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין"

למשה רבינו יש אוזן רגישה, והוא מאבחן ומדייק את הגדרת הקולות שהוא שומע. פרשן של התלמוד הירושלמי, בשם "קרבן העדה", אומר כאן:
"כי משה בהיותו אב בחכמה הכיר בניגוני הקולות"
לא הכל זה שחור לבן יש גוונים של קולות.

ר-יקול –

קריאה לתיקון, זהו מהלך שנוקט מפעל תעשייתי כאשר במוצר שלו נתגלה פגם מהותי. בקריאה לתיקון נקראים רוכשי המוצר להגיע איתו לתחנת שירות, על מנת לתקן את הפגם.

פעולת משה בשבירת הלוחות, הייתה חזקה ובעלת משקל. משה רבינו מבין שאם העם מתנהג כך צריך לבצע ריקול. לבדוק כיצד עם ישראל שעמד בסיני מגיע למצב שכזה.
משה רבינו מלמד אותנו, במצבי משבר יש רגעי הכרעה ונדרשת בהם החלטה ופעולה.
ככל שהאדם מחובר לעצמו ולזולת ובוחר להעניק מכוחו ויכולותיו למענם כך גדלה אחריותו לבחון את הפרטים שסביבו ולא לתת לתקלות ולקשיים לחלוף מעליו או להתעלם מהם.
עליו להיות מוכן וראוי לא רק לרגעי בניה אלא גם לניתוץ ושבירה. לעת כנוס ולעת פזר. הנהגה זו נכונה גם מול משבר אישי כאשר רצף האירועים משבשים את מימדי הזמן וקוטעים את השגרה ומחוללים הצפה רגשית ועומס נפשי.
זה הזמן לעצור, לנשום, למקד קשב ולהגביר קצב. לצאת מהבדידות ולשתף ובמידת הצורך לחשב מסלול מחדש או לשלוח לריקול.

ו – ודאות

"הספק הספק הורג יותר חלומות ממה שהכישלון יוכל להרוג אי פעם" (ס.ק.)

מצב משברי מזמן חוסר וודאות. בשעת משבר מתחוללת סופה של מחשות ושמועות, דיס אינפורמציה והגזמות".

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ."

משה רבינו מבקש לדעת את דרכי הבורא באופן בהיר וודאי. הקב"ה נענה לו, באופן חלקי:

וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

אבל מה רע בזה בעצם? למה אמונה בדבר מופשט היא דבר גבוה יותר מאמונה במשהו מוחשי?
דבר מוחשי עשוי מחומר. וחומר מתכלה ונגמר.
זה גם מה שמשה מראה לבני ישראל בצורה מאוד מוחשית – "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק;"

אבל לדבר מופשט אין גבולות של זמן, מקום ותפיסה. האמונה שהביאה היהדות לעולם, הינה חלקית בלבד, היא אמונה ברעיון. באידיאל. אמונה במציאות אלוקית ולא בקל עצמו. והמציאות האלוקית קיימת בכל מקום ובכל זמן. "לית אתר פנוי מיניה".
"בעל העקידה", רבי יצחק עראמה, כותב על תשובת אלוקים לבקשת משה לראות את פניו:
"תדע שההשגה העליונה שבכוחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני. ירצה בזה, שאין כוח בשכל האנושי להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר".
זאת אומרת, שהרמה הגבוהה ביותר של אמונה היא אי הידיעה. ההבנה שלא ניתן לתפוס את מציאות האל ולא ניתן להוכיח את קיומו. ובמובן הזה גם היהדות בעצמה חוותה רגרסיה די רצינית מהרעיון המקורי. בכך שצמצמה את המציאות האלוקית המופשטת למאות ואלפי סעיפים, ותתי סעיפים, ותתי תתי סעיפים בשולחן ערוך.
ומהי אותה מציאות אלוקית?
או במילים אחרות: מה זה אומר בעצם להיות יהודי?
ובכן, שמעתי לאחרונה מיהודי חכם את התשובה היפה ביותר לכך.
"להיות יהודי זה להיות במצב וודאות תמידית תוך כדי חיפוש וחקירה".
ניהול משברים מחייב יציבות וודאות. הזנת נתונים ברורים ומדוייקים.

נ – קודה טובה

נסו לתמוך לחזק ולעודד ובסובבים אותכם. למצוא בכל אדם / מצב / סיטואציה, נקודת אור טובה ולימוד זכות.
פעולת "הרחבת הזום" ממצב לראיית מנהרה למצב פנורמי רוחבי, היא הפעולה הראשונית הכי מתבקשת במצבי דחק ומשבר.
למוח יש נטיה לבצע מהלכים נוקשים.
חשיבה בשחור ולבן, כן ולא.
הרחבת הזום מכניסה צבעים וגוונים בין השחור ללבן, היא מסייעת בהוספת פרטים והתבננות על צדדים חיוביים ובעוגנים מרוממים המשפיעים לטובה.
משה רבינו מלמד סנגוריה על עם ישראל תוך כדי התאונה הקטלנית שלהם מול הבורא בחטא העגל.

ומכאן למסר “אימוני” ואופטימי בפרשה – נוסף לרעיון הסליחה האדיר שלימד אותנו משה, כדאי לשים לב איך טיעון שלילי יכול להפוך לחיובי. ה' כועס ואומר על העם “קשה עורף”, ולכן יש להשמידו, ואילו כשמשה מבקש סליחה הוא משתמש באותו טיעון העם “קשה עורף” ומבקש “וסלחת לעוונינו…”. מצד אחד, אפשר שמשה כיוון לכך שמשהו בדנ"א שלנו משובש, אנו עקשנים, ולשלילה – זה מעבר ליכולתנו, לכן “סלח לעוון העם הזה”.
מאידך, אפשר אולי להסביר – תמשיך את הברית עם העם ותנתב את העיקשות לטובה, לתיקון ולדבקות בה'. במילים פשוטות, עקשנות לפיתויים ועבודה זרה שלילית ומסוכנת ועקשנות לערכים, מוסר ומידות טובות ראויה ונכונה

ה – תחדשות

את מה שקורה בסיפור עגל הזהב כולנו יודעים:
משה רבינו יורד, רואה את העגל ושובר את הלוחות. לאחר האקט הזה נמצאים ימים ארוכים של נתק בין משה לעם, בין משה לאלוקים, בין העם לאלוקים. רש"י אפילו כותב שאלוקים אומר למשה: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?",
מי יקרב אותם, הציבור צריך הארת פנים, מאור פנים, חיוך, ואז מופיע מעמד היסטורי של פיוס ומחילה,
קבלת הלוחות השניים ועימם קבלת י"ג מידות של רחמים. אחרי רגעים שבהם חשבנו שזהו, הקב"ה מבקש למחות ולכלות את בני ישראל ולהתחיל עם חדש ממשה רבנו, שהפרויקט שרק התחיל מסתיים – פתאום יש שמחה גדולה, יש סליחה ומחילה. ביום הכיפורים – יום שהופך ליום מחילה לדורות – משה רבנו יורד אל העם עם לוחות חדשים, ואנחנו הולכים עם לוחות ושברי לוחות בארון לאורך כל הדרך,עם ישראל נושא עימו לנצח גם את הכישלון וגם את הפיוס.
אפשר לומר שזו הפרשה העצובה ביותר והשמחה ביותר גם יחד, ושהחלק העצוב והחלק השמח בה מלווים אותנו עד היום.
מובא ברש"י:
"ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".
הרב שלמה וולבה זצוק"ל כותב:
"כל המחילות לדורות נכללות בברית זו, שמעכשיו נסלח לכל מי שיחזור בתשובה".
מצד אחד, העוון הזה פתח לנו חשבון לנצח. מצד שני, כל הסליחות שיבואו, מתקיימות מתוך אותה סליחה שסלח הקב"ה לעם ישראל. זה מול זה.

סליחה זו שמשה רבינו מלמד אותנו היא שיאה של התחדשות. אדם שחטא וסרח יכול לתקן. משה מחדש בעולם את כוח הניקוי והמחילה. את הכוח לאופטימיות ותקווה גם כשהנסיבות מספרות אחרת

מעמד הר סיני היה חד פעמי בעוצמתו, אך מהר מאוד בני ישראל שכחו אותו והתפללו לעגל הזהב. מה שמקבלים בקלות, מאבדים בקלות. אנו נגיע להישגים והצלחות רק אם נשקיע במאמץ היום-יומי, ולא נתפתה לאשליות של פתרונות קלים

סוד שימור הכוחות טמון בהתחדשות האדם. כוח ההתחדשות מחסן את נפש האדם מול משברים ונסיונות, מול אתגרים ותהפוכות.

דוד המלך מבקש מהבורא

לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי – הסליחה קשורה בהתחדשות. דוד מבקש כי רוח הקודש לא תילקח ממנו, יתירה מזו: תסמוך אותו; ועוד יותר: תתחדש בקרבו.
בכל יום ישנה התחדשות, הארה והשפעה רוחנית המושפעת מלמעלה ומיוחדת ליום זה. קדושת הזמן הזו משמשת ככלי להתפתחות רוחנית. כל יום וכל חודש מהוה "פוטנציאל" להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו, להיבנות ולהתקדם בהם.
יש עת רצון להתחדשות, זמן שהוא מסוגל לכך יותר
נאמר כי "חכם הוא הרואה את הנולד" (פרקי אבות). כלומר, אדם חכם יכול לראות כיצד נבראת ונולדת המציאות בכל רגע ורגע. כפי שנאמר, "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
מובא בשם הרב צבי הירש ברוידא זצ"ל בעניין מושג הזמן. שלא הזמן עובר על האדם, כפי שנהוג לחשוב, אלא האדם הוא זה שנוסע בתוך הזמן. לדוגמא: בשבת הראשונה של בראשית, נקבעה מעין "תחנת דלק רוחנית" ששמה שבת. בכל שבוע מגיע האדם לאותה תחנה וזו ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. כך גם בכל המועדים. בפסח בכל שנה אנו מגיעים לתחנה של גאולת מצריים ובזמן זה יכול האדם להשיג השפעה של חירות-אישית וכללית. האדם יכול לקבל שפע רוחני ולהתעלות בעזרתו.
כך גם בראשי חודשים. לכן חשוב להכיר את התוכן הרוחני והכוחות הסגוליים של כל חודש.
התחדשות ובניית כוחות מסייעת ללב. ככל שישנה יותר קוהרנטיות במקצב הלב נפתח פתח לתובנות חדשות.
החיבור ללב ולאינטליגנציה במצב של מתח הוא השקעה קטנה באנרגיה עם חיסכון רב באנרגיה, הוא מביא להתחדשות רגשית. נוצרת אנרגיה רגשית באיכות גבוהה, אנרגיה זו היא הדלק שמניע ביצועים מנטליים חלקים ומהירים. היכולת להתחדשות רגשית מאפשרת התאוששות מהירה לאחר אירוע מעורר מתח ומונעת מתחים עתידיים.
ההתחדשות מונעת את ניוון הנשמה ומעוררת את כוחותיה להתעורר לפעולה

ולסיום אופטימי:
מלימון עושים לימונדה
ומקורנה בונים מודל חוסן

"ווירוס קטן לאדם – צעד גדול לאנושות" – העולם נהיה כל כך קר ומתכתי, אפוף במדיה ובתעשיה של חדשנות מסחררת. והנה הגיע ווירוס ביולוגי היישר אל גג העולם. הוא מכה בפעמון הגלובוס ובכל כוחו זועק: "להחריב את עולמו באתם?" העולם נועד להנות בו בני אדם, לפתח בתוכו חיים חברתיים ואנושיים טובים והגונים. כאשר הסאה עולה על גדותיה, העולם מקבל תזכורת חדה מי הוא בעל הבית האמיתי"

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף