נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת תצווה – זכור תש"פ

תקשורת חיובית ומעצימה – חוסן לנשמה – זכור – לזכור את החולשות שלנו ואת החלשים שבתוכינו

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

בתחילת הפרשה, ה' מצווה את משה (שמות כח:א), "וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ ־ לִ֑י…".

חשיבה חיובית מביאה למעשים חיוביים

פרשת השבוע "תצווה" עוסקת בקורבנות ובפרטי פרטים של לבוש הכוהנים – לא נושאים שמעוררים השראה או מסר מוסרי במבט ראשון. אבל באופן עדין ואפילו מתוחכם, הפרשה מלמדת אותנו כמה לקחים שאולי כדאי לנו לאמץ בחיים היומיומיים שלנו.

בספר "כלי יקר" על התורה מובא שפעולת ה"קירבה" שמשה מפגין, היא פעולת נגד למה שיקרה בעתיד. אפילו אם היה ידוע למשה את הנטייה הפייסנית של אהרן, הוא קירב אותו והכין אותו לתפקיד הכי חשוב בקרב עם ישראל. אנו לומדים מזה שלכל אחד יש את הפוטנציאל לעשות טוב או רע בעולם.

היהדות מלמדת שכל אדם נולד כדף חלק. כשמישהו עושה משהו שנראה לנו מוטעה או פוגע או אפילו הרסני, הנטייה שלנו כבני האדם היא להתרחק ממנו, להדיר אותו. אבל ה"כלי יקר" מלמד, שהגדולה של משה הייתה שהוא עשה ההיפך – לא רק שהוא ראה באהרון את אחיו, אלא בד בבד הוא ראה בו את כל הפוטנציאל שלו לטוב גם בזמן שהוא ראה את המקומות שבהם הוא עלול ליפול.כשאתה רואה מישהו שאתה דואג לו ולהשפעתו על אחרים, עליך לא להדיר אותו אלא לקרב אותו אליך. להכניס אותו למעגל חיובי ולתת לו חיזוק ועידוד.

הפרשה גם נותנת פתח להתייחסות חיובית לחומר. בעניין הלבוש של הכוהנים, כתוב בהמשך (שמות כח:ב), "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת".

אנו מגלים כאן את אהבת החומר במלואו – בדים, אבנים יקרות, אביזרים. ה"אור החיים" אומר שיצירת בגדי הקודש היא לכבוד ולתפארת שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ בדבר לפארו…".

נכנסנו לחודש אדר וכבר אנשים רבים נמצאים בחיפושים אחר "התחפושת המושלמת". כמובן שהתחפושת משרתת אצלנו צורך לשמחה ושחוק, אבל זו גם דוגמא לחשיבות שיש להופעה החיצונית. ביומיום, הלבוש הוא לרוב ביטוי של סגנון חיים או של שייכות לקבוצה מסוימת, וברוב המקרים הוא מבטא עניין של טעם ובחירה חופשית של הלובש, המבקש לעצמו תדמית כלשהי.

הצורך בלבוש הוא חלק בלתי נפרד מהרצון של הקב"ה להנעים ולמסד את הקשר בין העם לבינו ועם אהרון הכהן כמתווך ביניהם. השמירה על אסתטיקה מסוימת מחזקת את הקשר החיובי בין העם לבין הבורא. למרות שאנו חיים בעולם, שהקשרים בו הם יותר ויותר ווירטואליים, אני מאמין שאין תחליף לקרבה פיזית ביצירת קשר אמיתי ועמוק. מכל המפגשים שבין אדם לרעהו,

הכי טוב הוא מפגש פנים אל פנים, או לפחות שיחת טלפון ששומעים בה צליל של קול אנושי משני הצדדים של הקו, ורק כשאין ברירה, אפשר להסתפק בדרכים אחרות.

הקרבה הפיזית שמשה מבקש מאהרן ובניו מייצרת בסיס לקשר אנושי חזק, שאפשר להצמיח ממנו הצלחות ואפשר להישען עליו בעת כישלון. ההתעטפות בחומר של הכהן, בדים ותכשיטים שמכסים את גופו, מציגה אותו כשליח של משהו נעלה, מעלה שמחה וגאווה אצל האדם שעומד מולו ובסופו של דבר מעצימה את הקשר החיובי בין שניהם וביניהם לבין הקב”ה.

מכאן אנו שוב למדים שמילה טובה והשקעה עבור שמחת הזולת – הם מתכונת לחברה מתוקנת ושפויה. עלינו לזכור שהשמחה האמיתית, הכבוד והתפארת, הם חלק מהיכולת שלנו לקרב את האחרים אלינו, להתקרב לשמחים ולסובלים. אם נלבש שמחה, אולי גם נרגיש שמחה, וגם סביבתנו תתחיל גם היא ללבוש שמחה. בכבוד ובתפארת.

מילים טובות מתקנות מילים שליליות

מובא במדרש שכל בגד בא לכפר על עוון אחר, והמעיל שלובש הכוהן הגדול בא לכפר על עוון לשון הרע. המדרש למעשה מלמד אותנו כיצד להתמודד עם התופעה שכל אחד מאתנו נפגע ממנה וכשל בה בעת ובעונה אחת. 'האומר לשון הרע אין לו כפרה ונתנה לו התורה כפרה. במה מתכפר לו? בזגי המעיל, הרי הוא דכתיב "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן… וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ (שמות כח,לד-לה). אמר הקב"ה: יבוא הקול ויכפר על הקול.' (ויקרא רבה, שם)

המדרש פותח בהכרזה שאין כפרה ללשון הרע. נראה שיש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה האחת היא שחוששני שרבים האנשים אינם מודעים כלל לעומק הפגיעה שהם פוגעים בזולתם בעצם הדיבור שלהם, וממילא לא מודעים לכך שיש להם על מה להתכפר. בעוד הנפגע חווה פגיעה קשה, הפוגע עשוי לחשוב שדבריו היו בגדר 'דיבורים בעלמא'.

מאפיין מיוחד נוסף של העברה הוא שאין לנו שליטה על התפשטות הדיבורים. מסופר על אדם ששאל את רבו כיצד יוכל לכפר על לשון הרע שדיבר. הורה לו רבו לקחת כרית מלאה נוצות, לקרוע אותה ולפזר את הנוצות בשדה פתוח. וכך עשה. לאחר מכן שב אל רבו ושאל אותו אם כופר לו עוונו. השיב לו רבו כשיסיים לאסוף את כל הנוצות יכופר לו.

ואולם אחרי שהמדרש מכריז שאין כפרה ללשון הרע, הוא בא ואומר את ההפך הגמור – שניתנה לו כפרה. כדי להבין את הסתירה נצטרך קודם כול להבין את הזיקה המיוחדת של המעיל ללשון הרע. נעיין בתיאור של המעיל;

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו… פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' (שמות כח, לא-לה) למעיל יש ראש, שפה וביחס אליו שלוש פעמים מוזכרת המילה 'פֶּה'. נוסף על כן, כמו פיו של האדם, גם הוא מפיק קול.

שמעתי פירוש על המדרש האומר שכשם שחייט תופר מעיל שיסגור היטב את הגוף, כן יש לסגור את הפה. ואולם הייתי רוצה להציע כיוון הפוך. היכולת האנושית לדבר איננה רק סכנה, טמונה בה גם ברכה. יכולת הדיבור היא ביטוי של הייחודיות האנושית וביטוי לצלם אלוקים שבתוכנו.

המדרש מלמד אותנו כי על לשון הרע אין כפרה משום שאת העבר אי אפשר לתקן. לפיכך ההתמודדות אינה צריכה להיות אפוא הימנעות מדיבור שלילי אלא מאמץ לבוא לידי דיבור חיובי. הזגים בשולי המעיל מפיקים צליל, וכלשון המדרש 'יבוא קול ויכפר על הקול'.

אי אפשר למחוק את הזיכרון ואת הפגיעה אבל אפשר ליצור משקל חיובי כנגדם. כנגד הפיכת העולם למקום מכוער יותר על ידי דיבור רע, בא הכוהן ומנסה להפוך את העולם למקום יפה יותר על ידי דיבור טוב, על ידי עין טובה ובלוויית החן של הצלילים הנעימים המופקים בעת עבודתו במקדש.

רבי ישראל מאיר מראדין בספרו 'חפץ חיים', עוסק בהלכות לשון הרע. שמו של הספר לקוח מן הפסוק בספר תהילים, 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' (תהלים לד, יג-טו). הפסוק רואה בהימנעות מרע – 'סור מרע' – שלב ראשון, ואחריו נדרש מהאדם 'עשה טוב'. בתחום הדיבור פירוש הדבר הוא לדבר טוב על הזולת ועל העולם כולו – לפרגן, להודות ולשבח.

החוקר ד"ר טל בן-שחר כותב, "כשאנחנו לומדים להעריך תכונות מסוימות גם באדם שמרגיז אותנו, הדבר מסייע לנו לפתח את מוצֵא היתרונות שבתוכנו וכן לפתח חמלה עמוקה יותר – ושניהם יתרמו למערכות היחסים שלנו עם אחרים ועם עצמנו". מלמד אותנו שאי אפשר לשלוט בכוחניות בחולשותיהם של אנשים אחרים, אבל עם גישה חיובית כלפיהם, אנחנו מעלים את הסיכויים שהם ינקטו בגישה יותר חיובית – גם להם וגם לנו.

כוחן של מילים

כל אחד מאתנו צמא לשמוע מחמאות ושמח כאשר אוהביו מביעים את רגשותיהם כלפיו, אולם לרוב אין זה מונע מאתנו שלא לספר על הרגשות החיוביים שאנו רוחשים לזולתנו. הבה ונזכור כי בכוחן של מילים טובות להחיות נשמות. במילה אחת טובה, בהארת פנים מלבבת אנחנו יכולים ליצור את אפקט הפרפר ולהביא את הסובבים אותנו להאיר פנים ולדבר טוב בשרשרת אנושית מופלאה.

יש דיבורים שמביאים לידי התרוממות, אהבה וקרבה, ויש שמייצרים אווירה של גסות, ציניות וניכור. אכן אי אפשר לראות את המילים, אבל אולי יותר מכל דבר אחר הדיבור הוא שממלא את החלל בין שני אנשים והוא שמעצב את המרחב שבו מוגדרת ההוויה שאנחנו חיים בתוכה. שינוי של דיבור משנה את העולם שאנו חיים בו, את האוויר שאנו נושמים. כלום שאלנו את עצמנו מה משמעות התשלום לחברות הסלולר בעבור 'זמן אוויר'? אם חשובה לנו איכות הסביבה נשתדל אפוא שהדיבור שלנו יטהר את האוויר ולא חלילה יזהם אותו.

זכור – לזכור את החולשות שלנו ואת החלשים שבתוכנו
קריאת פרשת זכור היא המצווה הרלוונטית ביותר לדורנו

בפרשת השבוע נקרא את פרשת תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כה, יט) – זהו הציווי של התורה למחות את זכר עמלק. לחג פורים יש קשר הדוק למצוות מחיית עמלק.
הקשר הינו שהמן הרשע היה צאצא של אגג מלך עמלק (המן הרשע מכונה במגילה המן האגגי).
לכן קבעו חז"ל שבשבת שלפני פורים יקראו בתורה את 'פרשת זכור' – הפרשה בה מופיע הציווי על מחיית עמלק. חז"ל מלמדים אותנו שהאדם הוא עולם קטן ולכן, כל מה שיש בעולם, יש גם בתוכנו.
כך שאם יש בעולם ישות שנקראת עמלק, יש בהכרח מהות רוחנית כזו גם בתוכנו ואותה אנחנו צריכים למחות. כדי להבין מהו עמלק בתוכנו, יש להתבונן מהי מהותו של עמלק בעולם ואז לחפש זאת בתוכנו. על עמלק אמרו חז"ל את האמרה – "מכיר את בוראו ומורד בו".
כלומר, עמלק ידע את האמת, ידע שיש בורא לעולם ושהבורא החליט להוציא את עם ישראל ממצרים ולהביאם לארץ ישראל ובכל זאת עמלק החליט להילחם בעם ישראל ולנסות למנוע זאת.
גם אנחנו לא פעם יודעים את האמת ובכל זאת לא מקיימים אותה או אפילו פועלים בניגוד אליה.
אם אדם עדיין לא התוודע לאמת, זו נקודה אחרת שדורשת התייחסות.
אבל כאן מדובר על אדם שכבר חקר ולמד והגיע למסקנה מה האמת.
הוא יודע מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות ובכל זאת הוא לא פועל בצורה הזאת.

הסיבות לכך יכולות להיות לחץ חברתי, כניעה לתאוות או סתם עצלות.
עמלק בתוכנו הוא הכח בנפש שמונע מאתנו לעשות את מה שאנחנו יודעים בוודאות שאנחנו צריכים לעשות. תחום הבריאות והתזונה הוא תחום בו רבים מאתנו פועלים כמו עמלק.
אנחנו יודעים שמאכלים מסוימים מזיקים לבריאות ובכל זאת, בוחרים לא פעם לאכול אותם.
אנחנו יודעים שמאוד לא טוב לאכול בשעות מאוחרות לפני השינה ובכל זאת, לא פעם אנחנו אוכלים בשעות מאוחרות ועוד ועוד דוגמאות כגון אלו.

מחיית עמלק מתוכנו היא להפסיק להיות מונעים על פי התאוות שלנו ולפעול על פי האמת.
את האמת הרי אנחנו כבר יודעים. אם יש משהו שאתם יודעים שהוא האמת – תעשו אותו.
זה נכון לכל תחום בחיים. מחיית עמלק מתוכנו, פרושה מחיית ההתנגדות הזו בנפש, שמונעת מאתנו לממש ולעשות את מה שאנחנו יודעים ומבינים בשכל שצריך לעשות.
לא רק בתחום שמירת הבריאות, אלא בכל תחום בחיינו.

במחיית עמלק יש עניין לקעקע כל סממן וזכר של הרס וחולשה. לשרש מתוכנו את ההרס העצמי והרוע. כוחות שונים משמשים בערבוביה בנפשו של האדם. לצד החמלה והרחמנות הטבועים בו, קיימים בו אף כוחות אפלים, שיש בהם מן הכוחנות הבלתי מרוסנת, האגרסיה והאגואיזם.

התורה חוששת מאוד מפני מתן ביטוי לצד היצרי והאפל של האדם כשהוא מופעל נגד חברו, ועל כן הזהירה מפני פעולות העלולות להיעשות מתוך דחף יצרי אלים, אף אם המושג הערטילאי שלמענו הם נעשים, כביכול, ניתן להצדקה. במילים אחרות, ישנם ערכים שהיהדות רואה אותם כמוצדקים באופן עקרוני, אך בכל זאת התורה אוסרת על פעולות המביאות אליהם מפאת הבעייתיות הטמונה ביישומם בעולמו של האדם.

פרשת מחיית עמלק מזכירה לנו ומחדדת עבורנו את הבחירה בחיים מחדש.

הבחירה בחיי שמחה ונתינה, במשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, בחיזוק החוסן החברתי והציבורי על ידי חיזוק החלשים בגופם ובנפשם. בגיבוש המדיניות החברתית כחברה אנושית וחומלת. בחירה מחדש בשליטה על המחשבות החיוביות ונטרול אלו השליליות והמעכבות צמיחה. בחירה כל יום מחדש בטוב המוחלט ומלחמת חורמה בגורמים המחלישים האורבים לנו בפינה.

רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, שעמלק היה סמל של ניצול החלשים בכוח הזרוע ולהכות בהם ללא רחם. הוא זה שמצא את עם ישראל בשעה שהיה עייף ויגע ולא ירא אלוקים וניצל זאת "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". ציווי מחיית עמלק בא לומר לנו: שלא יבוא ח"ו זמן שכמו עמלק לא תכיר את החובה לחשוב ולדאוג לזקוק לנצרך, אלא תנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. באה התורה ומלמדת אותנו את החובה להגן על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מיפי אלוקיך, ובמיוחד בעת הצלחותיך.

זכרו מעת לעת לחדש בלבכם את מחיית זכר עמלק, עמלק שאינו שם לב לחלשים ומנצל את מצבם ופוגע בהם. עמלק אינו שם לב לחלשים, הוא מנצל את מצבם ופוגע בהם. תחדשו את השמחה ואת מקורות האנרגיה החיובית.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף