"דברים מסודרים" – עיבוד הנרטיב והכוח להמשיך. ומהו חותמו של מנהיג ומחנך

"זה קרה ביום בהיר, השמש כמו תמיד שלחה את קרניה החמימות על פני היקום, ציפורים ישבו להם על ענפי העצים ופטפטו להן בנחת. הכל מסביב היה נראה מוכן ליום מושלם. אך לפתע.. "
כל סופר מתחיל יודע שהחומר ממנו עשויה עלילה מנצחת חייב לכלול תפנית בלתי צפויה בתסריט. אם הכול זורם וידוע מראש אין כאן כל עניין לסיפור. הקורא מחפש חידוש, מהפך, שיפתחו לו אפיקים חדשים של הבנה.
כל זה טוב ויפה לגיבור העלילה שבסיפור. ככל שהוא מתמודד עם אתגרים גדולים יותר ומתאמץ כנגדם בחשיבה מפתיעה מחוץ לקופסא, כך יהיו הקוראים אחוזי סקרנות לקרוא בשקיקה את דפי הספר.

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

הגיבור הזה הוא אתם

מה קורה כשאתם מגלים ביום בהיר או לא בהיר שאתם שחקנים ראשיים בעלילת חייכם שטרם הודפסה, ובפתע פתאום בדיוק בפרק זמן הגילוי חבקתם תינוק חדש או התרחש איזה שהוא אירוע שגרם לכם לחישוב מסלול חדש ולאתגור עצמי?!

אם עד אותו היום חייתם חיים ברוטינה סטנדרטית ושבלונית, והכרתם את עצמכם כבעלי אופי סבלני ונינוח, הנה בא האתגר ומוציא מכם התנהגויות לא מוכרות. חלקן חיוביות וחלקן שליליות. אתם מרגישים מערבולת וסחרור, וכתוצאה מחוסר האיזון צפים לחצים וכעסים, עצבים וחוסר אונים, המוח מתקבע ומשדר חד מימדיות, ותסכול חוגג ועוד ועוד.

תכלס' הסאגה לא תמה עדיין, היות והעתיד לא ברור ומובן מאליו. איש אינו יודע להיכן תתפתח עלילת חייו ומה יתרחש בסופה.

שירותי ייעוץ בע"מ

רבות מחשבות בלב איש

בורא עולם ברא עולמו באופן מדויק להפליא, הכול צפוי לפניו, אך הרשות וכוח הבחירה ניתן לבני האדם. בורא העולם מחליט להעלים ממנו את סוף העלילה. אם הייתה נתונה לפנינו מפת החיים, מה היה נותר מכוח הבחירה ואלו חיים נטולי חיים היו מנת חלקינו. דווקא העתיד הנעלם ממנו הופך את החיים לטוויסט מרתק שיש בהן מנעד שלם של חוויות ומחשבות, מהלכים ורגשות. כל אלו מעוררות בנו דיונים פנימיים מאבקי כוח ושליטה, תהליכי שלום ומלחמות. קולות עמוקים ותת הכרתיים משמשים כסוכני מכירות מחויטים ומעונבים, מצוידים בברושורים מעוצבים ומציעים לנו שירותי אבחון וחיזוי עתידיים, נבואות שעתידות להגשים עצמן ו"סוגסטיות מנצחות".

אז מה עושים?

שינוי בחיים, כניעה לנפילות, להמשיך ולהתאמץ למצוא פתרון, או אולי להתענג על העלילה ולהתמסר אליה?!

גמישות – מקור של חוסן לשמירה על רוח צעירה ורעננה בכל עת

בעידן המיוחד בו אנו נמצאים, אין אדם או משפחה שלא חווים תפניות בעלילת חייהם.

בפרשת דברים אנו מוצאים תשובות לשאלות.

חומש דברים בכללותו נושא אופי ייחודי. הוא חוזר ומספר על השתלשלות המאורעות בחומשים הקודמים.

מדוע ומה הצורך בזה

אז הפעם זה לא רק תיאור דברים אלא משה רבינו מנתח לעומק יותר את החוויות שעבר העם ומעודד אותם לחשוף תובנות מהמסע.

למה דווקא עכשיו?

כיון שבני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל.

הם עומדים להעביר הילוך בחיים למימד גבוה יותר של התנהלות אלוקית "ארץ אשר תמיד עיני הוי' אלוקיך בה" כאן דרוש תרגול מסוג נעלה יותר.

אם עד היום הייתם רגילים ללכת ברגל ימים וחודשים עד למטרה, כעת עידן חדש.

עכשיו כבר יש מטוס. אלא מה? בשביל ליהנות ממנו צריך ללמוד להשתמש בו, לא להיבהל מהגודל, מהצורה, לסמוך עליו, ולאפשר לו להרים אתכם לגבהים.

צריך להתרגל להבחין בעומק הטוב והקסם של המציאות האלוקית.

לא להיבהל ממאורעות חדשים, לתרגל קילוף חוויה מכל פרשנות שלילית ולעלות על האמת שבה, ממנה מקבלים כוח להתרומם מהעפר, לייעל תהליכים, לראות למרחוק ולפעול בעולם בהיקף גדול הרבה יותר.

מבט ראשוני

משה רבינו מתחיל לגלות סודות.

"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" רשי מסביר שאומר להם משה: "ראו מה גרמתם אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר… ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה"

נשמע טקסט של "נו נו נו" כזה עם אצבע מתנופפת וגבות חמורות סבר.

גם לכם מזדחלת לפעמים מחשבות הלוחשות באוזן "איזה גורל ומזל יש לי"?

מבט שני תפנית– לא מה שחשבת!

יש מדרש מעניין שהופך לנו את קערה המחשבה האנושית על פיה.

מסופר בגמרא על ויכוח בין רבן יוחנן בן זכאי לבין בייתוסי אחד, מאלו שלא מאמינים בתורה שבע"פ רק בזו שבכתב.

בייתוס אחד טען שחג השבועות חייב לחול ביום ראשון. משום שמשה רבינו כ"כ אוהב אותנו, ורוצה שנהנה, ועצרת יום אחד זה קצת, לכן קבע אותה צמוד לשבת, כדי לצ'פר אותנו ביומיים פנסיון רוחני מלא בבית המקדש.

מה ענה לו רבן יוחנן בן זכאי? אם אהבת משה רבינו לעם ישראל מתבטאת ברווחת העם, מדוע סבב אותם במדבר 40 שנה? וכי לא יכול היה לארגן להם הגעה מהירה ומסודרת יותר ליעד? קפיצת הדרך?  משהו?

בדבריו, חשף אצל הבייתוסי את העיוות התפיסתי שלו על עבודה, עונג ואהבה.

התפיסה הבייתוסית אומרת אנו מאמינים רק בתורה שבכתב, זו שהגיעה מלמעלה ישירות, ולא בזו שבעל פה, עם כל הכבוד שגם היא מאת ה', הייתה צריכה לעבור תהליך עיכול דרך שכלם ויגיעתם של חכמי ישראל.

במילים אחרות:

זרימה, קלות, נוחות, אין! עבודה אאוט!

מה טוב בעבודה? איכס! להזיע, להתלכלך, לשבור את הראש, מי צריך את הכאב ראש הזה? מה כיף בזה? מה טוב בזה?

תנו לי את כסא נח עם שייק בננה וקוקוס על חופי הוואי ועזבו אותי בשקט!

תנו לי משפחה עם ילדים מוכשרים, חרוצים ממושמעים ספקי נחת במזומנים. זה משפחה מאושרת! מה לא כך?

כאן מגלה רבן יוחנן את המתכון האלוקי המנצח לעונג אמיתי.

רצון, תפנית, מטרה.

הוא מבקש מהבייתוסי לחפש את התשובה בין דפי ההיסטוריה של אבותינו הקדושים.

"ביקש יעקב לישב בשלווה" יש בך רצון להגיע לשלווה פנימית אמיתית?

זה מראה על אמונך בטובו של ה'  

קפץ עליו רוגזו של יוסף, מגיעה בחינת האמונה במצב לא שגרתי.

זהו המבחן של הבורא לאדם, האם יבהל. או שיסמוך ויאמין שהבורא מאחוריו בגיבוי מלא. האם ישקיע ויתייגע בחיזור שריר האמונה  והעוצמה הנפשית. מעיד הכתוב כי השנים המתוקות והשלוות ביותר של יעקב אבינו היו דווקא במצרים! הוא הגיע לשם עם שרירים מחוזקים מאימונים קודמים, והגיע לפסגת בכיר האבות לשבת בשלווה ב- "מצרים".

תפנית – מפנה את הדרך

עכשיו נחזור לדברי משה רבינו. הוא אוהב את עם ישראל אהבת נפש ומגלה להם את הסוד "בשביל שקלקלתם" – אהבה מקלקלת השורה. היא שגרמה לי להעניק לכם אתגר הנראה כקלקול בזרימה ובשגרה, אני שולח לכם באהבה גדולה אתגרים וקשיים, כאלו

שלא מאפשרת לבייתוסים – לתפיסות מעוותות ומגבילות להרגיש בנח אצלם.

נכון, הוא גורם להם לעבוד, ליפול, לקום, להזיע, להסתחרר, לחשב אינספור פעמים מסלול מחדש, אבל גם תוך כדי לגלות יכולות חדשות שלא ידעו שהם קיימות בתוכם. עד אשר הגיעו ל- "40 שנה" – לשינוי של בינה. לשינוי מתוך עומק ומתוך חיבור אמיתי לבורא.

עכשיו יותר מובן למה הקב"ה לא מגלה את סוף העלילה? כי הוא נותן לנו את הכבוד ליצור אותה בעצמנו בכוח האמונה והתפילה.

כל יום אנו מתפללים "הסר שטן מלפנינו ומאחרינו"

שכן זו אחת מטקטיקות העבודה החזקות של הרגשות השליליים.

מלפנינו– ציור עתיד שלילי שאנו משרטטים היטב לפני ההתמודדות עם הניסיון. ומאחרינו – עמעום השינוי וההתקדמות שעברנו בעקבות ואחרי ההתמודדות עם הניסיון.

בין התוכחות שאומר משה לבני ישראל, הוא מבאר דברים שהתרחשו בזמן היותם במדבר. בזמן התרחשותם הם באמת חשבו שאותם עניינים באים לרעתם ולכן התלוננו, אבל כעת משה מראה להם שמאחוריהם היו סיבות טובות שהביאו לכך, משה רבנו מזכיר להם את התגובות והתלונות שלהם לאחר עניין המרגלים. “ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים…” (דברים א, כז). שכאילו לקחו אותם ממקום טוב במצרים למות במדבר. ובאמת הקדוש ברוך הוא עשה איתם חסד עצום שהוציא אותם ממקום של טומאה, עבדות ועינויים, ולקח אותם לארץ ישראל הקדושה, זבת חלב ודבש. אבל מתוך ראייה צרה הם לא ראו את הדברים והתלוננו. גם לאחר מכן שנגזרה הגזרה שלא ייכנסו לארץ, הם המרו את פי השם ועלו להילחם למרות שהשם יתברך אמר להם לא להילחם. ואז כתוב “ותשובו ותבכו לפני השם ולא שמע השם בקולכם…” (שם, מה). ורש”י מבאר שעשו מידת רחמיו כאילו אכזרי.

הרי השם יתברך אמר להם לא להילחם, כיוון שהוא ידע שזה לא טוב להם לאחר שחטאו ופגמו. והם התעקשו והלכו נגד רצונו, ואז הם מתפלאים למה השם לא עוזר להם. למה לא מאפשרים להם לעלות ולהילחם?

לאחר מכן הוא מספר על שביקש מסיחון מלך חשבון לעבור בארצו בלי להזיק לו כלל, וסיחון לא הסכים ויצא למלחמה. ולכאורה באותו הרגע היה אפשר לחשוב מדוע הוא אינו מסכים? ולמה השם יתברך לא נתן בלבו להסכים? וגם אם לא, מדוע הוא יוצא להילחם? למה השם לא עוצר אותו? שהרי זה נראה ממש מפחיד שמלך חזק ועצום עם ממלכה חזקה ועצומה באים להילחם מולנו.

אבל כעת משה רבנו מגלה מה עמד מאחורי הדברים. “ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה השם אלוקיך את רוחו…” (דברים ב, ל). השם יתברך הוא שהקשה את רוחו והחדיר בלבו לא לתת להם לעבור ולצאת להילחם מולם. ואם נשאל מדוע השם עשה זאת, אז המשך הפסוק מספר לנו “למען תתו בידך”.

הקדוש ברוך הוא רצה לחזק לבני ישראל את האמונה, לתת להם לנצח ממלכה חזקה, לתת להם לכבוש את ארצו, לקחת שלל רב במלחמה. באותו הרגע כשהיו במדבר זה נראה כדבר לא טוב, אבל לבסוף כשמסתכלים אחורה ושומעים את התוכחות של משה זה מתגלה שהשם רצה בטובתנו.

יוצא שהדברים הלא טובים פשוט נובעים מראיה צרה. שאנו רואים רק חלק מהתמונה ואז זה נראה לנו כדבר לא טוב. בזמן ההתרחשות זה נראה כדבר שלילי, אבל בסופו של דבר נגלה שגם הדברים השליליים היו נצרכים כדי להוביל אותנו למקומות טובים יותר.

 מכאן נבין כיצד להתייחס לאירועים השונים הפוקדים אותנו. לכל אדם יש צרות וייסורים התמודדויות ואתגרים במהלך חייו. הוא יכול לבחור בדרך שלילית ולהתייסר על מר גורלו, לחשוב שהבורא לא שומע לתפילותיו, להאשים, לכעוס ולהתקרבן ולהגיע למקומות גרועים חס ושלום. אבל במקום כל זה הוא יכול לנסות להרחיב את הראיה, לפתוח את הזום ולהתבונן באופן מצמיח ובונה על תהליכי חייו.

אם אדם ינסה לצאת מהמקום המצומצם בו הוא נמצא, פעמים רבות הוא יצליח להבין שגם אותו דבר שנראה לכאורה שלילי, הוא בעצם דבר חיובי. ואם הוא לא יצליח לצאת מהמקום המצומצם והראיה השלילית, מכל מקום תמיד אפשר לבטוח בבורא יתברך שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו, שמנהל את חיינו ומביא אותם אל המקום הטוב ביותר עבורנו.

חותמו של מנהיג ומחנך

מאלף לראות בספר דברים, האמור כולו בחודש האחרון בחיי משה, כיצד המנהיג הבא־בימים אך הסוער בזקנתו כבנעוריו ניגש אל צמד המשימות הללו, הגנרטיביות ושמירת המשמעות.

קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי ־ הדופן, על היותו האיש שאלוקי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם.

משה לא פנה לא לכאן ולא לכאן. במקום זאת הקדיש את ימיו האחרונים לדור הבא ואימץ תפקיד חדש. לא עוד משה המשחרר, לא עוד משה רבינו נותן ־ התורה: משה נטל עכשיו את המשימה שבגינהּ שגור עד היום בפינו כינויו "משה רבנו". זה היה אפוא, מכמה בחינות, הגדול בהישגיו.

הוא סיפר לבני ישראל הצעירים מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים. הוא נתן להם חוקים, ועשה זאת בדרך חדשה. הפעם הדגש ניתן לא במפגש עם האלוקות, כמו בספר ויקרא, ולא בקרבנות כמו בספר במדבר, אלא בהקשרן החברתי של המצוות. משה דיבר על צדק ועל דאגה לאביון, על התחשבות בשכיר ועל אהבת הגר. הוא הציג את יסודות אמונת ישראל באופן שיטתי יותר מכל ספר אחר בתנ"ך. הוא סיפר להם על אהבת ה' לאבותיהם והפציר בהם להשיב אהבה על אהבה, בכל נפשם ובכל מאודם ובכל לבבם. הוא חידש את הברית, והזכיר לעם את הברכות שייפלו בחלקו אם ישמור אמונים לה' ואת הקללות שיבואו על ראשו אם לא יעשה כן. הוא לימד אותם את שירת האזינו הגדולה, וטרם פטירתו בירך את שבטי ישראל.

הוא הדגים להם גנרטיביות מהי, בהנחילו מורשת שתחיה גם אחרי מותו – והראה להם מהי שמירה על משמעות, בחלקו איתם את תובנות חייו על העבר ועל העתיד, בנותנו לצעירים את מתנת ניסיונו הארוך. במופת אישי הראה להם כיצד מזדקנים אך נשארים צעירים.

כשאדם מבין כמה קשה לשנות את העולם, ואפילו חלק זעיר מן העולם, טבעי שיתפכח מהאידיאלים שלו. אך מי שכך קרה לו נעשה מריר, ציני, קהה. זהו סוג של מוות רוחני. אך יש כאלה שאינם מאבדים את החזון, שלעולם אינם מרימים ידיים, שעדיין רואים סביבם עולם של אפשרויות ומעודדים ומעצימים את הבאים אחריהם. אצל האנשים האלה האנרגיה הרוחנית נותרת בתומתה.

משתבח והולך

ד"ר הרב יונתן זקס מביא כי יש אנשים המגיעים לשיאם בצעירותם. אבל יש רבים אחרים המשביחים והולכים עם השנים שהם צוברים.

מוצרט ובטהובן היו שניהם ילדי פלא, ובכל זאת את מיטב יצירותיהם כתבו בשנות חייהם האחרונות. קלוד מונה צייר בגנוֹ שבזִ'יברני את בריכות שושני־המים שטופות האור שלו בעשור התשיעי לחייו. האדריכל פרנק לוידרייט עיצב את מוזיאון גוגנהיים בניו־יורק בגיל המופלג תשעים ושתיים. מיכלאנג'לו, טיציאן, מאטיס ופיקאסו – כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם.

בספרו 'מאסטרים זקנים וגאונים צעירים' טוען דיוויד גֵלֶנסון כי החדשנים המושגיים מגיעים לשיאם בהיותם צעירים, ואילו החדשנים הנסיינים, אלה הלומדים בניסוי ־ וטעייה, משתפרים עם הגיל.

האמת היא שזה מפעים לראות את משה רבינו, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.

זהו סוד חותמו של מנהיג ומחנך, זו עומקה של משמעות מנהיגותית. להוביל ולהנחיל להטעים ולהתוות דרך קדימה, ולהקים את דור העתיד.

אם תרצו, פרשת דברים הפותחת את הספר האחרון בכללותו, מתווה דרך לאדם כיצד ראוי ונכון להתבונן על מכלול החיים, להפוך אותם למלאי משמעות וחיות ולהיות מבוגר משמעותי לעצמנו ולדור שיבוא אחרינו.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף