חנה וסע – משמעותן של תחנות ועצירות במסע חייו של האדם כגורמי רווחה וחוסן נפשי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי

דרכה של התורה לציין את חניות בני ישראל לצד נסיעותיהם במדבר מלמדת פרק בחשיבות העצירה וההתכנסות במהלך תנועת החיים

… וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם… (במדבר לג, ה-ז)

נוסח תיאור המסעות שבפרשה מעלה תמיהה: במקום לציין רשימה של נקודות ציון שבהן עברו בני ישראל במדבר ("ויסעו בני ישראל לרעמסס… ויסעו לסכת… ויסעו לאתם…"), מסעם מתואר בדרך של מסע וחנייה, כאשר כל מקום מוזכר פעמיים. מכפילות זו אנו למדים שיש טעם משמעותי לציין גם את המסעות וגם את החניות. התורה מלמדת אותנו את ההבדל שבין "ויחנו" לבין "ויסעו", או אם תרצו: על תודעת הנסיעה לעומת תודעת החנייה בחיינו. לעתים אנו נמצאים במצב של נסיעה – משקיעים את כולנו ודוהרים לקראת היעד הבא… ולפעמים מגיע הזמן לעצור, לחנות לקראת הנסיעה הבאה. לכל אחד מהמצבים האלה יש מאפיינים שונים, תודעה שונה וסכנות ויתרונות משלו. אם נתעמק בסיפור מסעם של עם ישראל במדבר נוכל למצוא את הסיפור שלנו, סיפור מסע חיינו.

יציקת משמעות במסע מהפנים אל החוץ

המסגרת של ספר במדבר עוסקת במסעות ובחניות של בני ישראל. בתחילת הספר מתואר סדרם של בני ישראל במסע ובחנייה בדרכם במדבר, וכן בסופו – פרשת "מסעי", שהיא סיכום מסעותיהם. אחת מנקודות הציון המשמעותיות שבתוך מסגרת זו היא נסיעתם הראשונה של בני ישראל. לאחר תיאור נסיעתם הראשונה מופיעים שני פסוקים בודדים אך חריגים, שעליהם נאמר שהם מהווים ספר נפרד  מספרי התורה. הפסוק הראשון עוסק בנסיעתם של בני ישראל, והשני – בחנייתם (י, לה-לו):

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְרָאֵל.

הנסיעה היא מציאות של "ויפוצו אויביך". בנסיעה האידיאלית יש אקטיביות, פעילות כלפי חוץ, התגברות על השלילי, על הרע.

ניתן ללמוד על הנסיעה מציווי הנסיעה המפורסם: "לך לך מארצך…". אברהם אבינו צֻוָּה לעזוב את כל המוכר לו ולצאת למסע שבו נדרש לאמונה גדולה בה'. במדרש מסופר על מהות מסע זה:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם 'לך-לך מארצך וממולדתך', למה היה דומה? לצלוחית של פוליטון (= מי בושם) שהייתה מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזווית, ולא היה ריחה נודף. כיוון שניטלטלה ממקומה היה ריחה נודף. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אברהם, הרבה מעשים טובים יש לך, טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולמי; 'לך לך – ואעשך לגוי גדול' (שהש"ר א). המדרש מחזק את מטרת הנסיעה שהיא "ויפוצו": אברהם נוסע על מנת להפיץ את מעשיו הטובים ולהפוך את הטוב שבו לנחלת הכלל. עם זאת, הנוסע נדרש לאמונה מפני אי הוודאות שכרוכה בהליכה בדרך; לא לשווא כונה אברהם "אביר האמונה". גם במסעם של בני ישראל הם נדרשים לשמור על אמונתם בכך שה' דואג להם למרות הקשיים שבדרך.

חוסר משמעות – סכנה מהותית

החנייה, לעומת הנסיעה, היא מצב של "שובה ישראל", של התכנסות פנימה. לאחר העשייה החיצונית מגיעה ההתקבצות וההתקרבות לשורש.

במסעם של בני ישראל החנייה היא ביטוי של התכנסות. אם נחזור לתיאור שבתחילת הספר נוכל לראות מעין הצבת מטרות לקראת המסע. בפרק ב' מתואר סדר החנייה: "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ". החנייה האידיאלית היא התכנסות סביב אוהל מועד, התקבצות של כלל השבטים סביב דבר ה'. בהמשך הספר מוזכר אף עמוד הענן: "ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו" – חניית בני ישראל מלווה בשכינתו של הקב"ה.

מדרש תנחומא מקשר את המסעות דווקא לחטאיהם של ישראל:

אלה מסעי בני ישראל. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיוון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר, אלה מסעי בני ישראל (פרשת מסעי, סימן ג).

ואכן, אם נערוך סקירה של חטאי בני ישראל במדבר נוכל לראות את ההבדל באופי שבין החטאים שנעשו בזמן של "ויסעו" לבין אלו שנעשו בזמן של "ויחנו"

החטאים שנעשו אחרי תיאור נסיעה הם חטא המתאוננים (פרק יא) וחטאם של ישראל שקצרה נפשם בדרך והתלוננו "למה העליתנו ממצרים" (פרק כא). אלו אכן חטאים שמאפיינים הליכה בדרך; יש בהם אובדן אמונה, שכחה של צדקת הדרך. בני ישראל שוכחים את המהות ועוסקים ב"קטנות". אין כאן כפירה של ממש אלא קטנוניות וקוצר-רואי.

לעומתם, החטאים שמגיעים מיד לאחר תיאור חנייה הם שונים באופיים. חטא המרגלים, מי מריבה, הזנות עם בנות מדיין, חטאה של מרים וקישוש העצים בשבת – כולם נעשו דווקא בזמן חנייה. חטאים אלה מהותיים יותר ונובעים מתוך פגם בהתכנסות סביב דבר ה'. ייתכן שחטאים אלו נובעים מהמצב הנפשי שכרוך בחנייה – הפסיביות שעלולה להביא לחטא, מעין בטלה הגוררת עוון.

הנחיצות בשמירת האיזון בין המסעות לעצירות

מתוך ההתבוננות בחטאי ישראל במסע ובחנייה ניתן ללמוד גם על חיינו. לכל שלב בחיים יש אופי משלו. במסע, כאשר אנו פעילים, מתחדשים ועושים, יש אקטיביות ברוכה, אך עם זאת – עלינו להיזהר שמא נחטא דווקא מתוך השתקעות-יתר בעשייה. דווקא כאשר אנו בעיצומו של מסע אנו צריכים לזכור לעצור, לחנות ולהיזכר למה אנו הולכים ולאן פנינו מועדות, על מנת לשמור על אותה אמונה שתבטיח שנמשיך ללכת בדרך טובה ושלא נשכח את המהות. עם זאת, גם לחנייה חסרונות משלה, ולכן עלינו לשמור על מינון נכון של נסיעות וחניות.

אם נרצה, השבת יכולה להיות החנייה האידיאלית: לאחר ששת ימי העשייה, המסע של השבוע, השבת היא עצירה קצרה אך מהותית שמאפשרת לנו רגע של חשיבה לאן מועדות פנינו; חניית ביניים שהופכת את הנסיעה למשמעותית הרבה יותר.

להכיר את עצמנו – פיתוח החוסן הנפשי בלהיות נהג מיומן ומאומן במרוץ החיים

התורה, מספרת על  הנסיעה וגם על החניה. בכך, היא מעבירה לנו מסר חשוב ונפלא. מסע חייו של האדם מורכב ממסעות ועצירות. החניות, נועדו לאפשר לאדם, לעצור ולהתבונן במסע ובתכליתו. החניות, מעניקות לאדם זמן יקר לעיבוד ועיכול חוויות מתוך המסע. לעצירות והחניות, יש תפקיד נוסף משמעותי ומכריע בהצלחת המסע ואיכותו.

נוסעים חונים, ומיד נוסעים. מעט לפני שזעקת "אלול" תעורר לנו את הלבבות ותרעיד גם את הדגים שבים, וקצת לפני הגעתם של חגי תשרי העמוסים בתוכן ועשיה רוחנית שיבואו לטובה ולברכה. נצא אל חופשת בין הזמנים. למנוחה, נופש וריענון כוחות. חניה הזו באה לנו כהכנה לקראת המשך המסע אל חודשי אלול – תשרי, ואל החיים בכללותם.

המסר של פרשות השבוע קורא לנו לעצור ולהתבונן. חניה מבוקרת מונעת דוחות ועוגמת נפש.

נזכור, כי חוקים וכללים וגם מאפייני השגרה כמו דרך היישר שמנחילה לנו התורה והנהגותיה חלות עלינו בפרט בזמן של חניה ועצירה למנוחה.

ככל שנשמור על עצמנו ונחדד את מהות הדרך וטיב משמעותה, נכיר בערכם של העצירות והמנוחות כמקור חוסן ואנרגיה להמשך המסע האישי, ונתחזק את מקורות הכוח שיש בנו הן במנוחה והן בשגרה, וככל שנשכיל לגדר את גבולותינו בעשייה ובהליכות, בלימוד התורה ובשמירת מצוותיה. בענייני דרך ארץ ובבין אדם לחברו, נחוש בפועל כיצד החיים על כל המורכבות שבהם והמאפיינים הדינאמיים ברצוא ושוב בנסיעה ובעצירה הופכים ליחידה אחד רצופה והרמונית. ככל שנתאמן על נהיגה מקצועית ובעיקר "חניה מקצועית" לחנות מדויק ובמקומות הנכונים, נזכה לנהוג את החיים בחכמה ובתבונה ובהנאה מרבית עם מינימום תאונות וטעויות אנוש. ולהגיע להגשמה ומימוש עצמי.

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף