כולם שווים לטובה – על אמונה ועין טובה כמקור חוסן לאדם
הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי
תפילה לפני השתדלות
בחיים יש לפעמים את הרושם שעשינו את המיטב הנדרש מאתנו ובתמורה אנו מצפים לתגובה חיובית מהבורא למעלה. למרות זאת, לעולם לא נוכל לדעת איזה מעשה או מצווה שעשינו היה הבסיס להצלחתנו או לחילופין לכישלוננו, אך אסור לנו לשכוח שהקב"ה לא מנסה לפגוע בנו, הוא רק מחכה שנעשה את אותו מעשה שיאפשר לבית דין של מעלה לאשר את "המשך התהליך".
ניתן לתהות אם הקב"ה הוא מעל הזמן, ויודע בדיוק מה כל אחד מאתנו צריך, כמאמר הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". אם כך, מדוע נדרש מאתנו להתחנן על דבר שמגיע לנו מראש כדי לחיות בעולם הזה?
הרב פינקוס זצ"ל בספרו "שערי תפילה", מסביר את אחד העקרונות הבסיסיים של מטרת הבריאה: להכיר שלעולם האדם לא יוכל לפתור את בעיותיו לבדו, משום שכל הבריאה – מהחלקיק הקטן ביותר עד ליופי של כל היקום – אינו יכול להתקיים אילולא הא-ל מחייה אותו בכל רגע "יש מאין" (תניא שער הייחוד והאמונה). על כן, כשאני שואל או תובע או מתחנן לתת לי "חיים" אני אמור להבין ולהרגיש שאין לי שום קיום בלעדיו, ולהפוך ידיעה להרגשה.
ליעקב אבינו היה מתוכנן מראש כי יביא לעולם 12 ילדים. לאה כשזוכה לילד הרביעי (יהודה) אומרת "הפעם אודה אל השם", כי נעשה עמה חסד ללא גבול, היות שידעה כי מתוך אותם ארבע נשותיו צריכים להיוולד 12 ילדים – שלושה לכל אישה, והנה היא מקבלת ארבעה – אחד יותר מכולם. על זה היא מרגישה הכרת תודה מאוד עמוקה (רש"י פרק 30 פסוק 35). בהריון השביעי של לאה פתאום היא שמה לב שאחותה רחל תצא מפסידה גדולה מכל המציאות הזאת ומצבה עלול להיות פחות מהשפחות, ועל כן מתפללת שהוולד שייצא מרחמה יהיה ממין נקבה. רש"י (פסוק כ"א) מדייק שעשתה דין לעצמה ועל כן נקראת "דינה". לאחר מסירות הנפש של לאה, "פתאום" הקב"ה זוכר את רחל. אומנם רש"י מדגיש שהמעשה שוויתרה רחל לאחותה (כדי שלא תתבייש מתחת לחופה), עלה לזיכרון לפני השם, זאת אומרת, שלכאורה היה אמור להיות "מספיק", כדי שרחל תזכה לפרי בטן. עם כל זאת, שש שנים של תפילות וציפיות לא הספיקו כדי לעורר את רחמי הקב"ה. רק לאחר שלאה "מחזירה" לרחל באותה מטבע השמים נפתחים.
אבל לאימתו של דבר גם זה לא הספיק. אם נעיין בהמשך פסוק כ"ב, נאמר "ויזכור א-לוקים את רחל וישמע אליה א-לוקים ויפתח את רחמה". הפועל "ויזכור" נכתב בזמן הווה, דהיינו שלא הפסיקה להתפלל. רק ובצירוף שלושת המרכיבים שהבנו: ויתור רחל, ויתור לאה, תפילת רחל שלא נפסקה, אז שערי רחמים נפתחו ורחל זוכה לשני שבטים, עובדה שמציבה אותה באופן שווה לכל הפחות לשאר השפחות. האור החיים בפירושו על פסוק כ"ב מעלה את הצורך שהיה לרחל לא לאבד את התקווה ולהמשיך להתפלל למרות שהייתה הרגשה שהקב"ה יעזוב אותה (הוצרכה לתפילה כלשונו). הספורנו מדגיש יותר את המציאות שבזכות התפילות של רחל כל ההשתדלות שלה (דודאים וכו') קיבלו מימד אחר שיאפשר את קריעת השמים לטובה.
מכל האמור לעיל אנו רואים שאפילו דברים שמיועדים לנו ואפילו אם אנו נעשה מסירות נפש של "רחל" – "לאה", עדיין אין השמיים נפתחים אלא אם כן אנו נבין (בעיקר על ידי תפילה אמיתית) שהכול תלוי בקב"ה ואז, ורק אז, ניתן לומר את הפתגם של רבי חנינה בין דוסא "מי שאמר לשמן שידליק יאמר לחומץ שידליק".
אמונה היא המקור לחוסן נפשי ועוגן ממשי במצבי סבל ומשבר
עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא אף מעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול המקורב למלך מלכי המלכים הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות.
והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול עשיו הרשע בקבלת הברכות והבריחה מפניו, כך היה בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל עד תום את תמימותו וטוב ליבו, וכך היה כמובן גם בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. השאלות המתבקשות לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק נשגב וגדול שכזה סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן – מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו בפרט?
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?
מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם בשר ודם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.
ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה-"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון השקע החשמלי שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו – לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/להטיב/לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית.
לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.
אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה. יש בזה גם מעט מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון. על כך נאמר – מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.
האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר אישי שבא ישירות מהבורא ושתפקידו לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרה "החיים". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורה לנו לעבוד על מידת הכעס/קמצנות/חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין עסוקים בגזל ולכן נענשים על כך.
הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.
בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו.
קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם – בזכות הטלטלות שעובר לרוב הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ועל כן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.
התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנחנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר.
הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. זו ההשקפה שרואה בכל קושי כאתגר ובכל מכאוב כניסיון וככלי שבא להפוך אותנו לאנשים טובים ומוסריים יותר. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים, שכן ידוע שהמחשבה שלנו בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה.
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' – הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'". את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד.
בנוסף לכל שנאמר, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר – "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד איתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר.
סיפור יפה בהקשר הזה משויך לבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות. יום אחד התקיים כינוס חשוב מאוד של עשירי ונכבדי אוקראינה בעיירה בה שהה באותה העת. באמצע הכנס התפרץ אל האולם שליח מתנשף ורכוב על סוס ופנה אל אחד מהנוכחים באומרו כי "ארע אסון גדול ושרפה שפרצה באחוזתו פצעה את ילדיו וכילתה את כל רכושו". אותו עשיר התעלף במקום והנוכחים נאלצו לשפוך עליו דלי מים על מנת להעירו. ברגע שהוא קם הוא ראה את אותו שליח, נזכר בבשורה האיומה ומיד התעלף שוב. כך חזר המחזה על עצמו מספר פעמים. פנו הנוכחים אל הבעש"ט לקבלת עצה מה לעשות. הוא ענה להם שבפעם הבאה שהם שופכים מים על ראשו של אותו עשיר ומעירים אותו שיגידו לו ש"נפלה טעות בזיהוי והשריפה לא פרצה באחוזתו". הם שמעו לעצתו ואכן אותו יהודי מסכן שב לאיטו לחיים תוך אנחת רווחה לשמע הבשורה החדשה. מספר דקות לאחר שהוא התאושש נכנס אל האולם שליח שני בדהרה ואמר שהשליח הראשון אכן טעה והכוונה הייתה בכלל לשריפה שפרצה לאדם אחר מעיר אחרת. באו האנשים אל הבעש"ט ושאלו אותו בתמיהה: "כיצד ידעת שמדובר בטעות?" ו"כיצד הייתה לך רוח הקודש לדעת את העתיד לבוא?". הבעש"ט ענה להם: "לא הייתה לי רוח הקודש ולא ראיתי נסתרות, הסיטואציה הייתה ברורה כשמש. ברגע שהבנתי שאותו אדם לא מצליח להתמודד עם האסון שנפל עליו הבנתי שהייתה פה טעות והניסיון אינו שלו, שכן אין אדם מקבל קושי שאין בכוחו להכילו".
ובשפתינו – אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.
חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה.
רבי נחמן לימד את תלמידיו שמה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שצובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנחנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק ידוע ובסיסי של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עמו בשמחה וברוח חיובית.
יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת, לאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. לאחר מכן ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום השנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא הגיונית, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.
בתפילה אנו מזכירים את הבקשה "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אין מי שבוחר לזמן לעצמו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מרגע שהם כבר מגיעים – מוטב לזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית, מהי התכלית מהניסיון ומהו היעד המבוקש שהבורא מבקש לייעד.
כל הפניות והתפילות צריכות להתכוונן למי שאמר והיה העולם. למי ששלח את הניסיון, לרופא והמרפא והצופה והעזרה. הוא שאמר לעולמנו דיי יאמר לצרותינו דיי
שבת שלום
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף
