ועשית מעקה לנשמתך – מבט שבועי על גבולות וערכים כמקדמי חוסן אנושי וחברתי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ."

בפרשת השבוע הקודמת עסקה התורה בנושאי מלחמה, פרשת השבוע ממשיכה בנושא ופותחת בו. התורה דורשת מאתנו בעת מלחמה לשים את ליבנו לפרטים שלכאורה הם שוליים מאד, כגון: לא לכרות עצי פרי בשעת הקמת מצור משום "בל תשחית". השבוע אנו עולים קומה ביחס לתופעת "המדרון החלקלק". ידוע כי הדברים הגדולים מתחילים בצעדים הקטנים: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". זה נכון הן לחיוב ולצערנו הרב הן לשלילה. פרשתנו מתארת לנו רצף של שרשרת אירועים מאתגרים שבסופו של יום מובילים את האדם לתמונה חיים מורכבת מאד. אם בפרשה הקודמת חשבנו שחזית ההתמודדות היא לעניין "בל תשחית" בלבד, באה פרשתנו ומספרת לנו שחייו הערכיים-מוסריים של האדם לעולם לא יהיו במישור, או שהאדם שואף ומטפס בסולם עד השמיים, או שהוא נימשך כלפי מטה על גבי המדרון הסוחף.

הכל מתחיל באירוע תוך כדי מלחמה של אשת יפת תואר. ברצף אחד חושפת בפנינו התורה את אותו מדרון כפי שמופיע במדרש. הנישואין עם אשת יפת תואר לצד אישה נוספת עלולים להביא להעדפת אחת הנשים עם ילדיה על פני האישה הנוספת, ובסופו של תהליך עלול הדבר לבוא לידי ביטוי בחינוך הילדים בדמותו הייחודית כתמרור אזהרה של "בן סורר ומורה", שכנראה לא היה ולא נברא. לאחר הנושא של בן סורר ומורה, המדרש יכול היה להמשיך את תיאור הנפילה במדרון החלקלק בכל התופעות המאתגרות שהתורה ממשיכה בהם. אלא, שכנראה להבנת המדרש, עיקרון הנפילה מובן ונהיר משרשרת האירועים בתחילת הפרשה המתייחסים לכוחה של הזוגיות והמשפחה וההליכה המשותפת יד ביד בחינוך הילדים.

לא לעולם חוסן אם לא שומרים על חוסן

שלמה המלך שראה את מהומת החיים ותהפוכותיהם, וירד לעמקי שכל האדם, המשיל מבנה הדעת והרגש של האדם, באומרו בקהלת ט' יד' – טו' : "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדלים: ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".

לפנינו אילוסטרציה לפיתויי החיים בעצת היצרים, במאבק בין יצר הטוב לרע, מאבק שבין השכל לרגש, על דרך משל. עיר קטנה, היא גופו של אדם, ואנשים בה מעט, הם היצרים בעלי הכוח משרתי הנפש. ומלך גדול, הוא יצר הרע. והאיש המסכן, הוא השכל.

אומר רבי אברהם אבן עזרא: אין זה משל אלא מציאות חיים ממש, כאומרו: "והנכון שאינו מדבר על דרך משל כי אם כמשמעו". גם האדם החכם, חייב להיות דרוך, כי לא תועילנו חכמתו בעולם

מבנה הדעת של האדם, מורכב ומוסתר עמוק עמוק. הפניות האישיות, הרצונות, הדחפים

והתאוות, שוכנים בתת מודע. מה שנראה על פני האדם בחוץ, הוא רק קצה הקרחון של מבנה

נפשו, יצריו ותאוותיו. לרוב, בני האדם אינם מודעים כלל למה שמוסתר במחסן הענק הזה, שם

בתוככי נפשם. מאז חטאו של אדם הראשון נסתבכו יצריו והתבלבלה הדעת בין טוב לרע. הכל

אפשר ליישב ע"י סובלימציה, ההצדקה והעידון של מעשה. אפילו מעשה הנקמה והרצח מוסבר

בסובלימציה, כל שכן ענייני תאוות העריות. הנה פרשתנו מעמידה בפנינו דוגמא להיחשפות

האדם, החייל היהודי לגדולה שבתאוות, עריות נפשו של אדם מחמדתן. בשדות הקרב נפרצים

המחסומים. מי שאין לו את הגדרות והקירות להבדיל ולשמור עצמו, נופל ברגע של חולשה ובועל

גויה. מכאן ואילך מסתבכים חייו לבלתי הכר. המאבק שבין השכל "המסכן", לרגש, היצר הרע

הזקן המתוחבל, מוכרע לטובת הזקן המתוחבל שקדם לאדם, מיד עם לידתו נלווה אליו.

השניה הזו שבה נלכד ביופיה של הגויה, מטה את חייו למסכת צרות צרורות. העיניים, סרסורי

העברה נלכדו בברק הדמיוני החולף, ומתחילה סלילת דרך המוקשים. מביאה לביתו ואשתו

האהובה שהמתינה בדמעות לשוב בעלה אהובה, רואה אותו בחברת גויה יפה. אחר זמן, אם

יתמיד בסכלותו וימשיך אחר תאוות העריות, יוליד ממנה בן. בן אשת יפת תואר מתכון לבן סורר

ומורה. הנה לפנינו שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה, האהובה הראשונה נעשתה שנואה.

ומתחילה מלחמה בתוך הבית בין הבנים. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה. אש

היצר הרע בוערת בביתו, חורבן הבית נעשה עובדה.

האלשיך הקדוש האריך מאוד מאוד לרדת לבין השיטין של ההתדרדרות של האדם אחר יצרו. ידוע

בזיווג איש ואשה – שוכן ביניהם שם שמים שם יה'. י' באיש ה' באשה. בהתהפך הגורל נוטל

הקב"ה שמו מביניהם, ונשארת בכל אחד משניהם אש אוכלה, מעתה אם נקרא הפסוק נראה

כתוב: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשניאה".

לא בכדי שנתה התורה. צריך לכתוב כי תהיינה וכתב כי תהיין השמיט ה', כתוב שניאה במקום

שנואה הבן הבכור יינתן משמים לשנואה ולא לזו האהובה. ונעשה הבית כמרקחה. ועם ההבדלה

לאלפי הבדלות, יש לזכור את הכתוב בלאה: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח רחמה". הקב"ה רואה

את כאב השנואה, ונותן לה את הבכורה. למרות שאפילו בבית קדוש של יעקב, הנה הייתה צרת

מכירת יוסף בריב האחים.

ועשית מעקה לעצמך – תריס בפני פורענות הנפש

פרשת כי תצא מביאה בפנינו דיני מלחמה, אלה מלמדים על עומק הציווי של הבורא וההתייחסות לעובדה שמלחמה וחיי צבא עלולים לגרום להשחתת המידות ולהשחתת דמות האדם. שני ביטויים בפרשה מבטאים את עמדת היסוד של התורה:

"כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל רע"

"והיה מחנך קדוש"

במצב של מלחמה, בתוך אווירת המתח והסכנות ולנוכח הדם הרב שנשפך – כל הפרופורציות משתנות: למלחמה הזו יוצא אדם שכל הוויותיו קודש, עולמו אפוף חיי עשיה וקיום מצוות. הוא נפרד מאשתו, מילדיו ומשפחתו. נפרד מחבריו ומעולמו הרוחני. להיכן? היישר אל שדה הקרב. ומהו הוא פוגש שם? דם ואש ותימרות עשן. ריחות איומים, מראות קשים וטלטלה נפשית אחת גדולה. חיי אדם עלולים לאבד את ערכם – ועמם פוחת ערכם של רגשות כמו צער וכאב ושל כבוד האדם. הלב מקשיח ונעשה גס גם בקטנות. בתוך כל הסערה הזו, הוא פוגש באשה שבויה, יפת תואר המתחננת על נפשה על חייה. והוא….. הוא רחוק מאזור הנוחות, רחוק מכל הגנה רוחנית ונפשית. ויוותר לבדו.

בעיה נוספת היא ההיגיינה של חיי צבא: בתנאים קשים של חיי השדה קשה לשמור על רמת היגיינה מתקבלת על הדעת. מלבד הסכנה הגלויה – סכנת המחלות ופגיעה האסתטית – יש בהזנחת הניקיון גם סכנה מוסרית. כי ככל שמתרגלים להזדהמות הפיזית כך גדל הסיכוי לזלזול עצמי ולהזדהמות מוסרית.

החברה הדמוקרטית יונקת את כוחה ואת חוסנה מטיפוח צלם האדם של היחיד בתוכה ושמירה על ערכיו וכבודו. לפיכך התפרקות ערכים שבאה לעיתים קרובות בעקבות מלחמות – מהווים איום לדמוקרטיה. פרק כ"ג עוסק בהיגיינה של חיי צבא בזמן מלחמה. ההוראה לרחוץ במים, ולקבור את הצואה באמצעות יתד מיוחדת שתהיה חלק מן הציוד האישי, – כל אלה מטרתם היא לשים סכר בפני ההתדרדרות הפיזית והרוחנית שאיימה על דמותו של החייל בימי קדם כמו בימינו אנו.

פרשת כי תצא היא למעשה אוסף של מצוות שברובן הגדול הן צוות שבין אדם לחברו. בחלק מן המצוות מודגש יותר עיקרון הצדק המוחלט וההקפדה על קיום החוק, ובחלק מודגשים יותר העיקרון של התחשבות בזולת, בעיקר החלש והנזקק, ויסודות הצדקה והחסד. או אם להשתמש במושגים של חז"ל: חלק מן המצוות משקפות את "מידת הדין", וחלקן את "מידת הרחמים". ספרנו ומצאנו שהפסוקים המוקדשים למצוות הנוטות למידת הדין והצדק שקולות במספרן למצוות הנוטות לצדקה ולמידת הרחמים. והדבר מעיד על החשיבות הרבה שבאיזון בין שתי התכונות האלה.

בהקשר זה מובא בבראשית רבה יב'

"ביום עשות אלוקים" – משל למלך שהיו לו כוסות ריקים, אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הם מתבקעים, צוננים – הם מקריסים (מתכווצים). מה עשה? ערב חמין בצוננים ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים – יהיו חטאיו מרובים, במידת הדין – היאך העולם יכול לעמוד? אלא הרי אני בורא אותו במידת הדין ובמידת הרחמים – והלוואי יעמוד.

המסקנה מן המשל היא הפשרה בין שני הקצוות (מים פושרים – פשרה). חברה אינה יכולה להתקיים ללא קיום ערכי הצדק והאמת הלכה למעשה, אבל קיומם בצורה קיצונית ללא פשרות והתחשבות – גם הוא הרסני.

דווקא בתוך שדה המלחמה והקטל, בהסתרה שבתוך ההסתרה, דווקא במצבים קשים ומייסרים העוברים על האדם במהלך חייו. הוא עלול לחשוב כי אין אלוקים בקרבו. שם בדברים הקשים העוברים עליו, דווקא שם הוא נמצא.

אתה לוחם מוטרף העומד חשוף ופגוע נפשית ורגשית מהמראות הלא שגרתיים סביבך, אתה  שיצאת למלחמה בשליחות אלוקים וכעת זקוק לעוגן וכתף חזקה. עמוד הקשב! הבורא לא מבקש ממך להתמודד עם מה שאינך מסוגל, עם אתגרים וניסיונות גדולים ממך. הוא מבקש שתשמור על שפיות בסיסית, על רציפויות החיים והפרטים הקטנים הנראים שוליים וזניחים. גם אם לא עמדת בניסיון, "וחשקת בה", המתן להוראות הפעלה. אל תפעל מהבטן מתוך הרגש המשתולל. תזכור שיש מולך אדם. תשמור על צלם אנוש והתגדר בראוי ובמותר לך.

ברצוני להתמקד בהמשך דברי האור החיים הקדוש, בהן כתב לבאר את מהות המצווה על דרך הרמז, וז"ל: הנה כל בנין העולם וקיומו, תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם העולם קיים, "וישמחו השמים ותגל הארץ", גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבוא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לניצחון זה, אלא אדרבא לזו יקרא מלחמה, על דרך אומרם איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), שאין גבורה גדולה מזו! ואומרו "על אויביך" – בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו (!) שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכוח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו. עכ"ל.

נמצאנו למדים לפי דבריו הקדושים, כי בפסוקים אלו מרומז על מלחמת הקיום של האדם. במלחמה זו אין הפוגות או עצירות להתרענן, אלא האדם נתון במאבק מתמיד מרגע שניתן בו דעת להבדיל בין טוב לרע, ועד לסוף ימיו, עד דכדוכה של נפש ופטירתו מן העולם.

גילוי זה, הינו גילוי מרעיש ומשמעותי לכל בן עלייה, אשר מבין כי ישנו מחוקק אלוקי בעל דרישה מוסרית מן האדם לתקן דרכיו וליישר אורחותיו. יסוד זה מופיע בהרבה מן המקורות, והוא חושף בפני האדם מערכה נסתרת הפועלת מתחת לפני השטח ולעיתים אף מתחת לסף ההכרה. רבים הם בני האדם אשר טבולים בהבלי הזמן ואשר כלל אינם מודעים ליסוד זה כי עליהם להינצל מאויב מספר אחד (הם עצמם!), ומתנהלים באדישות מעוררת רחמים, ואדרבא, אף טוענים שיש להשלים עם דחפי היצר ולעיתים יש "לשחרר לחצים". לטענותיהם הכוזבות והמוטעות יש להשלים עם תאוות שפלות, צריך לשאוף להנאה מירבית מתענוגות העולם כי הרי "חיים רק פעם אחת" וכו' וכו'. דברי הבל שכאמור אין ההשקפה היהודית סובלתן לאור היסוד הנ"ל בדברי האור החיים הק', כי לעיתים אויבו של האדם מדבר הוא מתוך גרונו עצמו.

אי לכך, על האדם להתייחס לאתגרי החיים כמבצע הדורש הכנה, למידה, התבוננות ונחישות, על מנת לצלוח את המערכה הקשה והמתמדת שאינה מרפה מן האדם לכל אורך הדרך.

ההפטרה לפרשת השבוע היא נבואת נחמה (ישעיהו נ"ד). הגאולה המובטחת, על פי ישעיהו, קשורה קשר הכרחי בקיום עקרונות הצדק והצדקה: "בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי" רק חברת מופת שתכונן (תיוסד) על צדק וצדקה תזכה לגאולה. זהו לא רק התנאי לגאולה אלא גם המהות האמיתית של הגאולה. החיל והחוסן לחי עולמים.

שבת שלום ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

משה אסולין