נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת במדבר – שבת מברכין תש"פ

לכל אדם יש שם תפקיד ומקום – האדם ויעודו האישי

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

לכל אדם יש תפקיד וייעוד וכל אדם מיוחד בשליחותו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".
אדם היוצא לדרך, למסע חייו. עליו לשמור בראש ובראשונה על הראש. לצייר בדמיונו ולחקוק בליבו את ערכיו וייעודו. את הבית והמשפחה, את תורת בית הוריו. "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" , העולם הרוחני שנבנה בבית אבא הוא הצידה לדרך החשובה ביותר. כאשר הוא שומר על הראש – משכן המחשבה שהוא יהיה מלך על אבריו, משם הוא יכול להתמקד גם בשליחותו ובמסע האישי אותו יעבור במהלך חייו.

"אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". הסדר המופתי במדבר תוכנן לפרטי פרטים וטמונה בו מחשבה אלוקית. כל שבט חנה במקומו ועל דגלו. כל שבט ידע בדיוק מה ייחודיותו ותרומתו לעם ישראל. כל שבט ניזון מכוח אבי השבט, סמלו וברכתו.

בתי האבות – עוצמה גרעינית משפחתית

הרב שמשון בן רפאל הירש  מפתח את אותו רעיון, ומחדד יותר את היחס שבין הכלל לפרט ולהיפך, וזו לשונו:
"זו סגולתה המיוחדת של הלאומיות היהודית: כלל האומה נתפס תמיד כבית אחד, כבית ישראל; ובני האומה קרויים תמיד 'בני איש אחד', בני ישראל. אולם יחד עם זה מתקיימות שם יחידות יחידות, המשועבדות לכלל הגדול ומוקפות על ידו: בתי אבות ומשפחות".
בתי האבות הם העוצמה הגרעינית של המשפחה, משם הצאצאים שואבים את הכוח. המילה 'אֵב' פירושה ניצן או צמח רענן, "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (איוב ח, יב).

"תפיסת האומה כ'בית ישראל' וכל בני האומה כ'בני ישראל' היא השומרת על מושג האומה היהודית, לבל יהפוך לרעיון מופשט של איחוד לא-ממשי, או יתקיים רק כפיקציה, כאיחוד מדומה, – של נציגים בחירים בני מעלה. אכן האומה היהודית נתפסת תמיד בכלליות הממשית המאוחדת של בניה; הם מאוחדים על ידי עניין אחד, הפועם בליבם פנימה; וכל אחד מהם הוא חלק מוחשי של האיחוד הזה.
אחד היה ישראל אבינו; אולם גם כשהיו צאצאיו ששים ריבוא גברים, עדיין היו כולם חברים של 'בית אחד', בנים של 'איש אחד'; עדיין חותמת אחת טבועה בליבם ובנפשם; והם מעבירים מדור לדור את המורשה שבידיהם – של תפקיד אחד ושל גורל אחד. אולם במסגרת האחדות היסודית הזאת – ובעצם השפעתה – שומרים ומטפחים רב- גוניות של תכונות, המיוחדות לשבטים ולמשפחות…
הייעוד האחד המשותף לכל אדם יוגשם על ידי כל פרט – למרות ייחודו; הוא יוגשם ברב-גוניות של סגולות ותכונות אופי, של מקצועות ועמדות חיים; והגשמה זו תהיה למופת לכלל המין האנושי. כל שבט בייחודו וכל משפחה בסגולותיה יְעַבְּדוּ את התפקיד המשותף של בית ישראל; יעצבוהו ויחנכו לו את בניהם ויורישוהו לבניהם.
משום כך אין מאות האלפים של בית ישראל ניגשים כאן אל העדה כהמון בלתי מחולק; אלא הם נמנין ל'משפחתם לבית אבותם'. הם באים משפחות משפחות, והמשפחות מתייחסות לשבטיהן. מונים את הגברים של כל שבט, והמשפחות של כל שבט באות לעצמן. ופוקדים כל משפחה".
כשאני יודע שאני שייך לחבורה, לקבוצה, למשפחה, ויש לי בית אחד, אז אני מקבל כוח. ואחרי הכול צריך לתת ביטוי לכל אחד ואחד, לכן בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד. איננו רק מספר, אנחנו חלק מעוצמה, אנחנו חלק מהאומה הישראלית.
במפקד היהודי לא סופרים ראשים, זה לא ראשי בקר, אלא 'במספר שמות'. לכל אדם יש שם גם בחיים חיותו ולא רק אחרי שהוא הולך לעולמו.

סידור השבטים סביב המשכן מקדים את החלוקה שתיעשה בכניסה לארץ, כאשר כל שבט יקבל את מקומו לנחלת עולם. הידיעה של האדם שיש לו מקום מעניקה לו ביטחון בסיסי בקיום שלו ומעניקה לו חשיבות וייחודיות שיש מקום שהוא רק שלו. החשיבות של מקום עולה גם במובן אחר, העולה במשנה באבות 'אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום'. (אבות ד, ג)

כלל ופרט וכלל – כוחה של חברה נמדד על פי חוסן חבריה

במדרש רבה פרשה ב' מובא עניין הדגלים

"הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י): דָּגוּל מֵרְבָבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ הלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו): נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו',  אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, (תהלים כ, ו): יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ".

מדברי המדרש מבואר שעניין הדגלים הוא רוחני עד מאוד, מובא בזוה"ק שהיה מחנה למלאך גבריאל, ומחנה למלאך מיכאל וכן למלאכים רפאל ומיכאל ועם ישראל חפצו להדמות למלאכי השרת.

מבאר "הנועם אלימלך" שנשמות ישראל הם למעלה מהמלאכים וידעו ישראל שנשמתם היא גבוהה כל כך אך לא ידעו שאפשר כ"כ לקדש את גופם ורצו שגם גופם יתקדש ויהיה לצורך עבודת ה' יתברך והיו שוכנים סמוך למשכן העדות בכדי שקדושת המשכן תתפשט מנשמותיהם לגופם.

מדברי המדרשים אנו למדים כמה חשיבות ישנה לכל שבט ושבט ולשוני של כל דגל וצבע. כמה חשיבות יש לייחודיות שיש בכל אדם ואדם.

רש"י מבאר שלכל דגל היה סימן וצבע אחר , צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד היה כגוון אבנו הקבועה בחושן ומתוך כך יכיר את דגלו.

יש להתבונן מה רוצה ה' יתברך ללמדנו במעשה הדגלים? הביאור שכפי שכיום אנו רואים שלכל מדינה יש דגל משלה בייחודיות רבה הן בסימניו והן בצבעיו, כך גם לשבטים הייתה ייחודיות מסוימת וכגון שבט יהודה שסימנו "אריה" הרומז למלוכה והנהגה וכדו', רצה הקב"ה לרמוז לשבטים תכבדו כל אחד באשר הוא משום שכל אחד בעם ישראל הוא מיוחד ורק ביחד הם יוצרים סימפוניה מושלמת.

כתב מרן החיד"א -שבימים אלו ממש מר"ח סיון ועד לחג השבועות הבעל"ט ישנה סגולה מיוחדת שראוי לנצלה שכן בר"ח באו מדבר סיני ושם חנו באחדות מופלאה וכמש' (שמות פרק י"ט) "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי… וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" ודרשו חז"ל "כאיש אחד בלב אחד"

ולכן מבטיח החיד"א שכיון שימים אלו מסוגלים לקניית אחדות בעם ישראל, לשלום בית של קיימא ,להתקרבות ושותפות אמת במשפחה, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, לאהבת רעים ומתיחת קו על יריבויות ישנות ונושנות, ולפיוס בין פלגי העם לכל שבטיו ועדותיו, על כן מי שיעשה בימים אלו צעד לקראת השלום והאחווה יסייעו לו מהשמיים בכפל כפליים! וזוהי הכנה למתן תורה

גם בחיי היום יום ובפרט בחיינו הפרטיים, עלינו לזכור שלכל אחד ואחד יש את המאפיינים המיוחדים שבו והמתנות שקיבל מאת ה'. וכשהפרט משתלב בתוך הכלל באהבה ואחווה נוצר פסיפס מרהיב ביופיו. אין מקום לתלונות, מדוע ההוא ככה ומדוע ההוא אחרת. משום שכל אחד הוא משהו מיוחד לעצמו וייחודיותו ניתנה לו באופן מדויק בהתאם לכוחות הנפש שלו. בל נשכח שכשם שעם ישראל היו מסביב למשכן שאיחד את כולם כך גם אנו, צריכים לזכור שיש מישהו מעלינו ה' יתברך ואנחנו כאן בשליחותו "למען שמו באהבה", כך צריכים לחנך את ילדינו לעובדו בלבב שלם ולכבד כל אדם באשר הוא וכמש' "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף