סוף שהוא גם התחלה – במעגליות טמון סוד החיים

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים לפני מותו"

משה רבינו טרם פטירתו מעם ישראל, העם שהוציא ממצרים, אותו אהב והיה לו למנהיג ולרועה שנים רבות.
בוחר להפרד מהם בברכות מסכמות שיש בהן לימוד גדול על כוח המעגליות שאינו פוסק ומהווה מקור אנרגיה לחיים בכללותם.

לא תמיד קל לראות דברים מסתיימים, בייחוד אם מתרגלים אליהם. יש נטיה אנושית להתרגל למצב הקיים, למוכר והידוע. אך מה לעשות, החיים אינם על פי הזמנה ובמציאות נוצרים שינויים ומתרחשות תמורות שאין מנוס מלקבל אותם ולהתמודד עמם.

בפרשת השבוע האחרונה בספר התורה, משה רבינו ובני ישראל עומדים מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, נפרד מהם ומת ויהושע בן נון התלמיד הנאמן יורש את מקומו.
משה רבינו נפרד אף הוא מהעם ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו נאמן ביתו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש, חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן לכניסה אל הארץ המובטחת וליישב אותה.

נקודת סוף עצובה וטראגית, למשה ולעם שעברו תלאות ונדודים רבים, חוו הרפתקאות ואירועים היסטוריים, כל זה על מנת להגיע לתכלית והיא הכניסה על ארץ ישראל. והנה בסוף, ממש בסוף מתחולל שינוי בתוכנית. שינוי משמעותי שמסתיים בצער גדול בפטירת מנהיג ישראל

חלוקת תעודות

סיומת כזו היתה אמורה להנמיך ולשבור את רוח העם וראשיו. אך לא, משה רבינו מפקד על חילופי ההנהגה במנהיגות מופלאה כראוי למנהיגם ומושיעם של ישראל. בלי דראמה, ובלי היסטריה. כל שבט עובר לפניו ומקבל את הכוח להמשיך הלאה על ידי חידוד והדגשת יחודיותו והצבת תמרורי אזהרה לנקודות החולשה שלו. כל שבט מקבל ייעוד שישמש אותו ואת העם כפסיפס רחב בדורות הבאים ובעתיד הרחוק.

בכל סוף טמונה גם בשורת התחלה. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, הפרשה שחותמת את חמשת חומשי התורה, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים גם לקרוא את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה והתקווה.

משה רבינו נותן לעם מתנת חיים,
אל תפחדו מהסוף, יש בו גרעין פוטנציאלי של התחלה חדשה

כשמשה רבינו ראה את בני ישראל עומדים וסוגדים לעגל הזהב היו לו שתי אפשרויות:
האחת – התורה.
השניה – עם ישראל.

הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד. בלי שמץ של היסוס השליך משה רבינו את לוחות הברית ובחר להתמקד ולהציל את עמו, עם ישראל. האם המשמעות היא שהנשמה כביכול יותר גדולה ונשגבה מן התורה? שלכאורה, למרות חטאינו ומעשינו הפחות טובים אנו בעלי ערך גבוה יותר מן התורה עצמה?

התשובה כתובה בתורה שמספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתה של הנשמה וגדולתם של עם ישראל. כלומר, למעשה הנשמה לא יכולה להגשים ולממש את גדולתה ללא התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שהלוחות בעצם הושלכו ונופצו למען בני העם.

לכן, כנראה שהתורה יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. רק אז למעשה הגיעה התורה, כשנתנה מקום לסליחה, להשקעה אנושית, הרגש לזולת, למה שהוא מעבר לחוק היבש…

עם הלוחות השניות באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. במקביל, באה גם האפשרות שניכשל ועדיין נוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכינו.

ומכאן היחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותנו יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאנחנו מצליחים, אנחנו חווים שלמות ומלאות, וזה אדיר, אבל עם השלמות אנחנו לא פורצים את גבולות יקומנו הפרטי.

כשאנו נכשלים, אנחנו שבורים. אנו מרגישים לעיתים אפילו חסרי ערך. הכישלון פוגם בדימוי העצמי שלנו, ובאנרגיות שלנו. ברגע הכישלון לא פעם היינו רוצים להיעלם, לברוח. אבל למעשה כשאנחנו שבורים, אנחנו יכולים להגיע הכי גבוה שיש. כשאנחנו כלום, אנחנו יכולים לקבל את הכל. כולנו זקוקים לשלמות, כפי שהלוחות היו שלמים. עם ישראל התחרט וביקש סליחה וכפרה לכישלונם עם עגל הזהב, ומשה רבינו חצב זוג לוחות חדש. כלומר, הלוחות השניות לא כראשונות מבחינת נתינתם אלא היה מעורב בשניות הישג של עבודת האדם האנושית. "והשבות אל לבבך" תהליך ידיעה והפנמה. זכות זו באה באמצעות כפרה וחרטה של עם ישראל, ועקב תחנוניו ומסירות נפשו של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.

יחד עם זאת, הלוחות השניים, השלמים, והן הלוחות המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובאותו העת לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר. כך נוצר האיזון בחיינו. רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.

אנחנו מסיימים מסע של עוד שנת לימוד של חמשת חומשי התורה,
יחד עם זאת אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש של ספר התורה שמסמל את החיבור בין לעיני כל ישראל אל הבראשית וההתחלה.

שמיני עצרת הוא חג שכל מהותו היא הנהגה אלוקית כיצד להתמודד עם סיום, סוף ופרידה. אומר הבורא לבניו, קשה עליי פרידכם. פרידה לאחר חמישים ואחת ימים מראש חודש אלול של שהיה עם בניו בקירבה גדולה. תנו לי עוד יום אחד, יום רק לי ולכם להמתיק את הפרידה. ומה עושים ביום הזה, לא בוכים ומתכנסים בעצמנו, לא משוחחים על העתיד. נהנים מהרגע, רוקדים שרים ושמחים. אוספים כוחות מכל רגע של יחד להתמודדות שתבוא.

כי בכל סוף יש מקור כוח של התחלה.

עבורי פרשת וזאת הברכה היא סוף משמח שהוא גם התחלה.
זכיתי בחסדי השם להשלים את חידושיי "נשימה לנשמה" על כל פרשיות התורה. מכאן ניתן רק להמשיך חזק חזק ונתחזק להתחלה מחודשת ולנישמות עומק חדשות ומאירות.

מאחל לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון בחיינו מתוך גדילה, פיתוח רגשות לזולת, חיבור ואחדות ושנצליח לגעת בנקודה הכי עמוקה בנפשנו.

שבת שלום וחג שמח

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

משה אסולין