שורש הטוב – שמחה, שורש הרע – כפיות טובה
הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם:
מה שהיה היה העיקר להתחיל מהתחלה
פרשת כי תבוא היא פרשה של התחלות חדשות. שנה חדשה. פרשת כי תבוא מדברת על תחילת הכניסה לארץ, הבאת ראשית פרי האדמה אל הכהן. התחלות חדשות אמורות להביא את האדם לשמחה ופרשת כי תבוא היא אכן שזורה בשמחה: על המילים 'והיה כי תבוא' דורשים חכמים 'והיה – לשון שמחה'.
גם בהמשך, בבניית המזבח בהר עיבל, אנו מצווים בשמחה, ולהבדיל גם הקללות באות על עם ישראל 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב'. כיצד אדם מסוגל לשמוח כאשר הוא בתחילת הדרך? עוד לפני שיודע מה צופן לו העתיד? כאשר אדם מתחבר אל הקודש, אל הכהן, אל ארץ ישראל – הוא מסוגל לראות כיצד כל הפרטים מאוחדים בכיוון אחד.
יש שדורשים את השורש ש.מ.ח כצירוף של המילים – שם-מח. כאשר ישנו מח, חשיבה, ניתן להרמן את כל הפרטים ולחוש שמחה. גם כעת, לקראת השנה החדשה אדם אמור לחוש שמחה. ראש השנה הוא יום חג, 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו'. יום שבו אנו שוזרים את כל הפרטים, שהיו ויהיו, לאחדות אחת שמביאה לשמחה וטוב לבב.
פרשת כי תבוא פותחת במצוות הבאת פירות הביכורים:
מצוות הביכורים, הפותחת את פרשת כי תבוא, הינה מצווה מאוד מיוחדת ודורשת לימוד מיוחד.
אני מבקש לשאול שתי שאלות
כל בר בי רב יודע, שאחת המטרות המרכזיות, בהבאת פירות הביכורים לבית המקדש, הינה לחנך את האדם, שעליו לדעת, שהפירות היפים שגידל, צמחו, בעיקר, בגלל רצון ה'. הבאת הפירות באה לבטל את תחושת ה"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם כך הם פני הדברים, אזי קיים קושי להבין את פרשת מקרא ביכורים: " ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט וכו'. מהו הקשר והעניין של הסיפור ההיסטורי, הכלול בפרשת מקרא ביכורים, לבין הסיבה של הבאת הביכורים במצות הביכורים, אומר מביא הביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה" (דברים, פרק כ"ו, פס' ב'). יש לשאול על כך: הרי הלכה בידוע, שהפירות שמביאים כפירות ביכורים הם דווקא פירות עץ משבעת המינים ומדוע, א"כ, כתוב פרי אדמה?!
כדי לענות על השאלה השנייה, הבה נעיין במקור הבא:
במס' ביכורים (פרק ג', משנה א') מובא:
"כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול (ענבים) שביכר, רימון שביכר וקושרן בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים..".
יש לשאול, מדוע בחרה המשנה, כדוגמא לפירות הביכורים, דווקא את התאנה, את אשכול הענבים ואת הרימון? היכן הם שאר המינים, הזית והתמר?! האם שלושת הפירות הללו הוזכרו באופן מקרי?
כדי להשיב על שאלה זו, נעיין בשני המקורות הבאים:
המקור הראשון הוא מאמר חז"ל במס' סנהדרין, דף ע' ע"א וע"ב, העוסק בשאלה, מהו סוג העץ שאכל ממנו האדם הראשון:
" תניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו, נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה".
המקור השני עוסק בחטא המרגלים. כאשר המרגלים חוזרים מהסיור בארץ ישראל, הם מביאים איתם פירות גדולים, כדי להראות לעם ישראל, שארץ ישראל הינה משונה, וכשם שפירותיה גדולים ומשונים כך גם תושביה ולכן לא כדאי להיכנס אליה, למרות הבטחת ה', וכך נאמר ב ספר במדבר, פרק י"ג, פס' כ"ג:
" וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים"
עובדה מעניינת היא, שפירות שבעת המינים, המוזכרים בשני המקורות הללו, הם דווקא, התאנה, הענבים והרימונים.
האם העובדה, שבשני המקורות הללו הוזכרו פירות זהים מתוך שבעת המינים, הינה מקרית או שמא יש כאן מסר חד וברור?! עיון מעמיק יותר מגלה, שאין כאן מקריות. קיים מכנה משותף בין שני המקרים הללו, של חטא האדם הראשון וחטא המרגלים ושניהם יחד, מובילים אותנו למסר חד וברור. הבה נסביר:
האדם הראשון נענש בגלל כפיות הטובה שלו, שהרי שהה בגן עדן והיה מותר לו ליהנות מהכל. רק עץ אחד נאסר עליו לאכילה, ואף על פי כן, הוא לא גבר על יצרו ואכלו וכפר בטובה.
גם במקרה של חטא המרגלים, עם ישראל חוטא, יחד עם המרגלים, בכפיות טובה גדולה, על המתנה הנפלאה – ארץ ישראל. בנ"י עומדים בכניסה לא"י ובמקום לשמוח ולהאמין בקב"ה על המתנה הנפלאה, הם כופרים בטובה ומחפשים את הדברים השליליים בארץ ישראל. אך ברור הוא, שעונשם הוא לא להיכנס לארץ ישראל.
נמצא א"כ, שהפירות המוזכרים בחטא האדם הראשון ובחטא המרגלים אינם מקריים.
משני המקורות הללו של חטא האדם הראשון וחטא המרגלים נראה, כי מצוות הביכורים באה לתקן את החטאים הללו. התיקון של חטא אדם הראשון, שלא הצליח להתאפק ולהתגבר על יצרו ואכל מעץ הדעת, בא לידי ביטוי במצוות הביכורים.
לאחר שהאדם חרש, זרע ועיבד את אדמתו בזיעת אפיו, עד שבסופו של דבר הוא זוכה לפרי האדמה – יצרו תוקפו לקחת את הפרי הראשון לעצמו, שהרי זה מעשה ידיו לאחר סבל ועמל רב. באה התורה ואומרת לו: אל תהיה כפוי טובה כאדם הראשון, אשר למרות שהיה לו הכל בחינם ובקלות, הוא לא שלט על יצרו וכפר בטובה, אלא אתה, למרות שעבדת קשה וסבלת, תן קודם תודה לקדוש ברוך הוא ותפריש את הפרי הראשון ותשים אותו בטנא ולך אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. כמו כן, הבאת פירות הביכורים, אשר באה לידי ביטוי בהכרת הטובה שלנו על כניסתנו לארץ ישראל דורשת תיקון, שהרי המרגלים כפרו בטובה והוציאו את דיבת הארץ רעה וכראיה הביאו את פירותיה המשונים לכאורה. לכן, באה מצוות הביכורים מתוך כוונה לתקן את חטא המרגלים ולהביא לה' את פירותיה היפים של א"י, מתוך הכרת טובה גדולה על כניסתנו לארץ ישראל.
זו א"כ, הסיבה לכך, שהמשנה במסכת ביכורים מזכירה דווקא את הפירות תאנה ענבים ורימון, מפני שהמכנה המשותף של הפירות הללו היא העובדה, שבפירות אלו נעשו שני החטאים בהם עסקנו – חטא האדם הראשון וחטא המרגלים והבאת פירות הביכורים באה לכפר ולתקן שני חטאים אלו.
נחזור לשאלתנו הראשונה: מדוע כתוב "פרי האדמה"? מה שייכת כאן אדמה?! אלא שצריך לומר, שיש כאן שני סוגי חטאים, שני סוגים של כפיות טובה:
בחטא האדם הראשון, החטא הוא על כפיות הטובה בעניין אכילת הפירות ואילו בחטא המרגלים, החטא הוא על הכפירה בטובתה של ארץ ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק "פרי האדמה" – יש כאן שני דברים: פרי ואדמה.
הבאת הביכורים באה לתקן שני חטאים:
פירות הביכורים באים לכפר על חטא האדם הראשון ובהביאו את פירות הביכורים למקדש, אומר האדם לקב"ה: חטאתי ולכן אני מביא את ראשית הפרי לבית המקדש. דבר זה בא לידי ביטוי במילה: "פרי".
הבאת הביכורים אף באה לתקן את חטא המרגלים ובהביאו את פירות הביכורים המשובחים לבית המקדש, מבקש האדם לכפר על כפיות הטובה של עם ישראל במדבר ולהודות לה' על כניסתנו לארץ ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי במילים: "האדמה".
א"כ, הפסוק: " ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה" מ תחלק לשניים:
פרי – מתייחס לתיקון על הפירות, שהאדם הראשון אכל ללא רשות ומתוך כפיות טובה.
אדמה – בא לכפר על חטא המרגלים, שכפרו בטובתה של ארץ ישראל.
פרשת השבוע פותחת במצוות הביכורים שהיא מהמצוות התלויות בארץ. המצווה מפורטת כאן לעומת פרשת משפטים, היות והיא נאמרת קודם כניסתו של עם ישראל לארצו.
תהליך של יצירת טוב מכוחה של השמחה והכרת הטוב
במצוות הביכורים יש ארבע עניינים מרכזיים מהם ניתן ללמוד ערכים חינוכיים ממעלה ראשונה.
- עצם הבאת הביכורים.
- דברי מביא הביכורים.
- השתחוות לה'.
- עניין השמחה במצווה.
מצוות הבאת הביכורים מבטאת באופן בולט את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. מתוכה ניתן להניח דגשים וערכים חינוכיים לכלל ולפרט.
האיש הישראלי יגיע אל הארץ המובטחת. יעבוד ויטרח בעבודת האדמה וגם יזכה לברכת ה'. בסוף התהליך יראה ברכה בעמלו ויהנה מיגיע כפיו. איזו תחושה מספקת ונפלאה. הנה פרי עמלו הראשון. התרגשות אוחזת בו.
הוא מצווה ברגעים אלו לקשור חוט אדום סביב הפרי ומייחד אותו לביכורים. בבוא העת כשיבשיל הפרי יעלה אותו לירושלים לבית הבחירה ויתן אותו לכהן.
הפעולות שיעשה מול הכהן מבטאות חינוך למידות וערכים כפי שאבאר.
הכרת הטוב ונתינה – כשאדם משקיע כל כך בעמלו הוא מייקר ביותר את ביכורי פרי אדמתו, וחס עליהם מאוד. כאשר הוא מביא אותם לכהן, מתחזקת בו מידת הנתינה והכרת הטוב ששום דבר אינו ממנו אלא מה' יתברך ומכוחו הוא נותן. בהודיה לקב"ה על חסדיו, האדם מבטא את הכרתו בחסד ה' וכוחו הגדול ולא כי עוצם ידו עשו לו את החיל הזה.
הבאת הביכורים הם כביכול התמורה לבורא על הארץ ופירותיה.
מידת הענווה – חוסן לנשמה הווידוי שהאדם אומר לכהן ומזכיר בתוכו את עברו כגר במצרים מסייע לו לזכור מהיכן בא. הזיכרון הזה מונע ממנו להגיע לגאווה והתרברבות.
שבירת "האגו" ומידות שליליות – בסיום הווידוי באה השתחוויה, שהיא ביטוי לביטול מוחלט של ה"אני" של ה"אגו". היכולת להשתחוות היא מפתח בקשר בין האדם לקב"ה. כל זמן שאדם שקוע באנוכיות, האנוכיות מהווה מחיצה המפרידה בינו לבין הקב"ה, וההשתחוויה מבטלת את המחיצה הזו. גם בהבאת הביכורים לבורא מבטאת ההשתחוויה את רעיון הנתינה המוחלטת וההכרה ש"מידך הכול".
לשמוח במה שיש, כוחה של תודה – המרכיב הרביעי במצוות הביכורים הוא השמחה המלווה את קיום המצווה כמו שנאמר: " ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'".
אין זו הבטחה שתהיה לך שמחה במעשה הזה, או רק המלצה לעשות את הביכורים אירוע של שמחה, אלא השמחה היא חלק מהותי של המצווה, ועל מביא הביכורים לשתף בשמחתו את האחרים הנזכרים כאן – הלוי והגר.
הרמח"ל אומר שכאשר אדם מקיים מצווה בעיצבון, דומה לעבד המשרת את אדונו בפנים עצובות וזועפות. זו התנהגות מגונה גם ביחסים שבין אדם לחברו, קל וחומר בין אדם למקום. העיצבון גורם להסתלקות השכינה – אין השכינה שורה מתוך עצבות ואין הנבואה שורה מתוך עצבות. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, אך מה משמעות הדבר להיות בשמחה, בשמחה אמתית? רוב הדברים שאנו רגילים לכנות בשם "שמחה" אינם מבטאים בהכרח שמחת אמת.
החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.
הערכים שנמנו לעיל, נדיבות, הכרת הטוב וענווה, ביטול האנוכיות, הוויתור על הכבוד המדומה, על תפיסת האנוכיות "מגיע לי". באים לידי ביטוי במצוות הבאת הביכורים, זהו זמן ראוי להתבוננות פנימית, לעריכת בדק בית בתוכנו, איך נרצה לחתום את השנה הזו, כיצד נבחר להתחיל את השנה הבאה. בכוחה של השמחה לרומם אותנו מדקדוקי עניות הנפש אל רחבות ורוממות הלב.
מה שהיה היה העיקר להתחיל מהתחלה, בשמחה ובאהבה
שבת שלום ומבורך
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף
