נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת משפטים – שקלים – תשפ"א

העם דורש סדר חברתי – יחסי אדם וזולתו ופיתוח החוסן חברתי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

פרשת משפטים עוסקת ברובה בדינים וחוקים שבין אדם לחברו. הפרשה פותחת בדיני עבד עברי. אותו יהודי שגנב ואין לו להשיב את גניבתו. לכאורה עלינו לתמוה מדוע פתחה התורה בדיני עבד עברי ולא בדינים וחוקים יותר כבדי משקל. מה העניין בעבד עברי? הרמב"ן מבאר שאלה זו ואלו הם דברי קדשו: "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון, כמו שאמר בו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום". ויש בה [בפרשת עבד עברי] עוד זכר למעשה בראשית בשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו ביום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים, שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות".

על יסוד דברי הרמב"ן ניתן לומר שדיני עבד עברי מגלמים בתוכם שני יסודות חשובים ביחסים שבין הבורא לאדם: הראשון נסוב על התגלות הבורא ביציאת מצרים, שהיא הבסיס לקשר שבין ישראל לאלוקיו. עקרון יסוד זה מוצא ביטוי בכך שהוא מופיע כבר בדיבר הראשון מעשרת הדיברות, השחרור מעבדות מצרים הוא צעד ראשון ונחוץ בייסוד הברית שבין בורא עולם לישראל. ניתן להסיק מכאן שחירות האדם היא תנאי בסיסי לקשר שבין האדם לאלוקיו.
והיסוד השני נסוב על בריאת העולם, שבראו הבורא בשישה ימים, וביום השביעי "שבת וינפש". לאמור: העולם מתנהל במעגלים של עשייה ומנוחה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדיני עבד עברי, שמותר להעבידו רק שש שנים, וחובה לשלחו לחופשי בשנה השביעית.

אם כך, דיני עבד עברי מבטאים יותר מערכים של חמלה וכבוד בין אדם לחברו. הם משקפים עקרונות יסוד בקשר שבין הבורא לאדם. חירות האדם מעול העבדות היא תנאי מקדים לקיום יחסים אלה, כפי שניתן להבין מההתגלות ההיסטורית ביציאת מצרים ומדרכו של עולם משעת יצירתו. לכן השתמש הרמב"ן בלשון הזה, שהיא מצווה "נכבדת מאוד".

מר שמואל דנציגר נחשב כמשפטן מוכשר ומבריק ומי שסומן במערכת המשפט כמועמד מוביל לתפקיד שופט עליון, מר דנציגר ישב במשרדו כשהוא מהורהר ובוהה בקיר מולו. זה כבר כמה ימים שראשו עליו סחרחר והוא מתהפך בייסורי נפש המבעבעים ומטלטלים את נשמתו.

ארבעה בנים יש לו. שלושת בניו הגדולים הסבו לו נחת של ממש, כל אחד בדרכו, אך עם בנו הקטן העניינים לא כשורה וכפי שאיפותיו. כבר מקטנות הבחין באופיו המרדן ובמעלליו הרבים. בסתר ליבו קיווה כי יבוא יום והוא יושפע לטובה מאחיו הגדולים וישפר את דרכו ומעשיו ואת בחירותיו.

אך לשווא!! בן הזקונים הגדיל לעשות והתרחק כברת דרך מהנהגת הבית ומאורח חיי משפחתו. הוא הפנה עורף לכל הערכים עליהם גדל. התחבר לחברה רדודה ועממית ושלח ידיו בעיסוקים זולים ומזדמנים. ליבו של מר דנציגר שבור ממש מדאגה כנה ועמוקה לבנו ולעתידו.

צפצוף מכשיר הפקס קטע את רצף הרהוריו. הוא שלח את ידו לפלט שהתקבל. היה זה מסמך ממזכירות בית המשפט העליון על זימונו לוועדה לבחירת שופטים לצורך בחינת מועמדותו.

ליבו של שמואל הלם בחוזקה, ההתרגשות הציפה בו רגשות חמים. זמן רב שהוא מייחל לזימון הזה ומתכנן את צעדיו לקראת הרגע הזה. —– הטלפון בבית משפחת דנציגר צלצל, מר שמואל הרים את השפופרת. על הקו היה בנו הצעיר. הם שוחחו קלות, לקראת סיום השיחה שיתף שמואל את בנו על הזימון לוועדה לבחירת שופטים…  אבא שלך עוד מעט יהיה שופט עליון…. אבל דע לך בני…שלמרות השמחה שלי מכך היא אינה שלימה בכלל כל עוד דעתי ונשמתי מוטרדת ממך. עצם המחשבה כי ביום מן הימים אני עלול לפגוש בך באולם בית המשפט מטלטלת אותי לחלוטין.

הבן שתק לכמה שניות והגיב בציניות האופיינית לו, מה הבעיה אבא, אם אסתבך אי פעם אומר לשוטרים "שאבא שלי הוא שופט עליון דנציגר. בני יקירי! נאנח מר שמואל, אספר לך סיפור קצר. מעשה באב אחד שהיה הולך בדרך ובוכה. פגשו בו מכריו שאלו אותו לפשר הבכי. השיב להם האב בבכי תמרורים, הבן שלי נתפס בגניבה וכעת הוא בבית המאסר. ניסו המכרים לנחם אותו, אכן, כאב גדול הוא כאבך אך ראה והתנחם בשאר ילדייך המוכשרים והמוצלחים. ענה להם האב, "אמת יש לי נחת משאר בניי, אך מה יהיה על בני שנתפס בגניבתו, איך אתנחם עליו. עד כאן הסיפור בן יקר שלי, כך גם אני מרגיש כלפייך, יש לך אחים נהדרים ויש לי במה להתגאות ולהתפאר בהם. אבל ממך אכפת לי יותר ודאגת ליבי עלייך תמיד מה יהיה איתך ועם עתיד חייך..

עניין נוסף ניתן ללמוד מכך שדיני עבד עברי מהותיים ביסודם.

התורה ירדה לסוף דעתו של אדם ולהיקף כוחותיו, ומלמדת אותנו עיקר חשוב בבניין האדם. אחרי מתן תורה, הגיעו עם ישראל לפסגות רוחניות של מראות אלוקיים, של חיבור נשמתי דרך הגוף, ולחזיונות אלוקיים. כאשר האדם מרגיש מרומם, וכמובן, כל אחד בדרגה שלו. הוא יכול להגיע למצב של התנשאות והתרברבות על הזולת. הוא רואה את עצמו במעמד גבוה מכל סביבתו. כאשר אדם נופל בגאווה, היא עלולה לקחת אותו לשאר עבירות. הוא עלול לעשות דין לעצמו ולהתיר את האסור ולאסור את המותר. התורה מעבירה לנו בדיני עבד עברי מסר כפול על הבדל בין אדון לעבד, הפעם מצד המעמדות, אסור לו לאדם להגיע להתנשאות ולהתרברבות, שהרי כולנו עבדים לה'. וכדברי רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן- עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

העבדות האמיתית הפנימית, להרגיש ולחיות שיש אדון אחד לכולנו, וכולנו עבדיו. זו פניה גם לאדם המתרברב השוכח מי אלוקיו ומגיע לגניבה, וזו פניה לאדון שקנה אותו. גם אם אתה אדון לעבד, זה אך ורק למעשי-ידיו. היינו מה שהוא פועל, עובד ועושה קנוי לך. אבל לא רוחו ולא נשמתו. לכן עליך להתייחס אליו בכבוד, בדרך ארץ ובחמלה ערכית. שהרי אמרו חכמים, מי שקנה עבד, קנה אדון לעצמו. כלומר, אין להרגיש ולחוש שאתה שולט במעמדו של העבד, דע כי כאשר קנית עבד קנית אדון לעצמך. על כן מיד אחרי מתן תורה, מזכירה התורה שהאדם הוא צלם אלוקים, יש בתוכו נשמה אלוקית הנבנית ומתגשמת ע"י התורה וחוקיה. גם העבד שנמכר בגניבתו, מזכיר לנו  שאין להתעלם ממהותה של העבדות האמיתית.
והכל עניין אחד, והוא סוד ימות העולם מ'בראשית' עד 'ויכלו'. ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה, שהיא נכבדת מאוד רומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאוד ואמר: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו".

זו תמצית אהבת הקב"ה לבניו. לא סתם אהבת אב לבנים אלא אהבה מודגשת על הבנים השובבים על אלו הזקוקים לרחמים וחמלה, שטעו וסרו מן הדרך. התורה מנחה אותנו לעזור בראש ובראשונה לחדד ולדייק לעצמנו את מהות שליחותנו בעולם, מי הוא האדון ומי הוא העבד. מתוך דיוק זה עלינו לדייק את הייחס הנכון מול בניו של מקום שגלו מעל שולחן אביהם. "לחשוב גם על הגנב". זאת למרות שיש צדיקים וחסידים בין בניו של מקום.

דרך השמחה מגיעים לקירוב לבבות וחיזוק הכוח החברתי

אנו עומדים בסיומו של חודש שבט ונכנסים תכף אל חודש אדר המהודר בשמחה. חז"ל קבעו את האמירה הידועה על חודש אדר – "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
פרשת משפטים יוצאת השנה בראש חודש אדר.

פרשה גדושה בענייני אדם וזולתו. לאחר סיום חלקה הראשון של הפרשה, הכולל את חוקי המשפטים , מדגישה התורה את החובה לחוס על החלשים בחברה.
(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתו

(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

אמנם בקריאת הפסוקים נראה שהם מדברים דווקא על יתומים ואלמנות, אך רש"י במקום מבאר לנו , שמדובר בפסוקים אלו בכל אחד מישראל, ובמיוחד בכל אלו שאין מי שיגן עליהם.

רש"י שמות פרק כב' – (כא') כל אלמנה ויתום לא תענון – הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב
בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם: יוצא מדברי רש"י שמדובר על כל אדם הזקוק לעזרה.

מובא במכילתא: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב".
אם ענה תענה. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט… כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להיהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, ניחמתני רבי; עד כאן דברי המכילתא.

אנו רואים מדברי המכילתא שבפסוקים אלו ההתייחסות היא לכל אדם חלש, לכל אדם שזקוק לעזרה. אפילו עינוי מעט כמו עזרה איטית ולא מיידית בגלל עטיפת טלית או נעילת נעליים, הרי זה בכלל של עינוי, על אחת כמה וכמה במעשים חמורים יותר בין אדם לחברו.

מסופר על אחד מתלמידי רבי ישראל מסלנט שהזמין את רבו להתארח בביתו בשבת. ידע אותו התלמיד, כי רבי ישראל מקפיד על כל פרט ופרט ואינו מסכים להתארח בכל מקום, ועל כן תאר בפניו כיצד מתנהל ביתו: את הבשר, כך סיפר, הוא קונה אצל קצב ירא שמים; המבשלת בביתו היא אלמנת תלמיד חכם מפורסם, המקפידה על קלה כעל חמורה; ומעל לכל – סעודות השבת נערכות בביתו כדת וכדין – דברי תורה נאמרים בין מנה למנה וזמירות השבת, הבוקעות מפי ילדיו, משרות אוירה של קדושה. לא ייפלא אפוא, סיכם התלמיד, כי סעודת ליל שבת בביתו מתמשכת עד שעת ליל מאוחרת. "מקבל אני את הזמנתך", נענה רבי ישראל מסלנט לנוכח התיאורים, "אך זאת בתנאי שתקצר את זמן סעודת ליל השבת בשעתיים". התלמיד הסכים שכן עז היה רצונו לארח את רבו בביתו, ואכן, בליל שבת נערכה הסעודה בחיפזון רב, המנות הוגשו במהירות, בלא שתהא הפסקה בין מנה למנה. לא חלף זמן רב מאז נטלו המסובים ידיהם לסעודה, וכבר הגישו לשולחן "מים אחרונים" טרם ברכת המזון. לפני ברכת המזון פנה המארח אל רבי ישראל בשאלה: "יסלח לי רבי, אך חפץ אני לשאול: מה פגם מצא אצלי בהנהגת שולחני, שבשלו התנה עימי לקצר את משך הסעודה בשעתיים?"
במקום תשובה ביקש רבי ישראל להזמין לחדר את המבשלת האלמנה. כשזו נכנסה, פנה אליה ואמר: "סלחי נא לי על שיגעתי אותך הערב, ובגללי נאלצת להגיש את המנות במהירות, שלא כמו תמיד". להפתעת כל הנוכחים השיבה המבשלת: "יבורך הרבי בכל הברכות, הלוואי והיה הרבי מתארח כאן בכל ליל שבת! שכן, תמיד נוהגים כאן להאריך בסעודה עד שעת לילה מאוחרת. ואני שעייפה ויגעה אני מעבודתי במשך כל היום, איני יכולה לשאת את רגלי מרוב עייפות. אבל הערב, כיוון שסיימו במהירות את הסעודה, אוכל ללכת לביתי ולנוח". כשסיימה המבשלת את דבריה , פנה רבי ישראל מסלנט אל תלמידו ואמר: "בדבריה של המבשלת תמצא את התשובה לתמיהתך. אכן, הנהגתך ליד שולחן השבת נאה מאד. אך כשזו פוגעת באחרים – אין מן הראוי והנכון לנהוג כן!".

אלו דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים: "חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה , שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו , שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה", ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה .הצדקה האמורה ברמב"ם היא אמנם צדקה – כפשוטו, אך ניתן להסביר שגם יחס חיובי תומך ואוהב לזולת הזקוקים לכך – הינו בגדר צדקה לעני.

ההוראה השבועית של פרשת השבוע מכוונת את האיש הישראלי להדבק בהנהגות בוראו. מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון. התורה מחייבת כל אחד ואחת לפתח בתוכו מערכת חושים חדים ומדויקים של חמלה ורחמים כלפי הזולת ומבקשת ממנו להציב בראש סדר העדיפויות זכות קדימה לעניינים של בן אדם לחברו. סיוע ותמיכה בחלש ובנצרך, הטיית כתף ומשען למועדים ברוחם ולכושלים בדרכם. אם כך ינהגו בני האדם זה לזה, כך תהיה הנהגת הבורא אליהם, מידה כנגד מידה. ומה גדולה השמחה לאב המאיר פנים לבניו ושמח בהם בגילוי פנים ואינו צריך לנהוג בהם בהסתר. חודש אדר ופרשת משפטים – שקלים מתמזגים לנו השנה ומעניקים לנו תמהיל מיוחד של הנחיות וכיוון דרך בכינון יחסים חברתיים ובין אישיים. חוסן חברתי הוא הבסיס והערבות לחוסנה של החברה כולה ושל הפרט בתוכה. בכוח הפרט להשפיע על הכלל והכלל עליו. כאשר קיימת הבנה ברורה בתודעת האדם על מהות חייו ורצון הבורא ממנו, הוא חיי את חייו בשמחה כעבד לפני רבו וכבן לפני אביו. כל רעיוניו וחשקו מכונים לשמח את יוצרו ולקיים את מצוותיו וחוקיו, ממילא הוא גם יחפוץ לדבוק בדרכיו ולהיטיב עם הזולת – בניו של מקום, ואין למקום ברוך הוא שמחה גדולה כשמחת בנים אוהבים.

חודש טוב ומלא שמחה

שבת שלום ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף