קטגוריה: חינוך

וינסטון צ’רצ’יל נאם לעם הבריטי ב-1941 ואמר: “אין לי דבר להציע מלבד דם, עמל, דמעות ויזע”.

לפני ימים מספר הקשבתי להרצאתו של ד”ר שמעון אזולאי הטוען כי “אחת הבעיות הקשות שלנו היום בתחום החינוך היא שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים!”
עוד הוא טען שאנחנו פוגעים בחוסן ילדינו בכך שאנו מגנים עליהם כל הזמן ומונעים מהם את ה”קס”ם” – קושי, סבל ומאמץ.
במקום לדבר על כיף ואושר עלינו לדבר על משמעות לחיים!
ומשמעות לחיים יכולה להגיע רק אם אנחנו מוכנים להתמודד עם קושי, סבל ומאמץ.

אדם מגיע בע"ה לשנתו ה-120 ומתבונן אחורה על חייו – האם כך הוא רצה לראות אותם? האם הגיע לאם שרצה להגיע? מה יש לעשות כדי להגיע אל היעד?
הדבר נכון גם ברמה הלאומית. יש בעיות שיש לפתור אותם ברמה המיידית – יש בעיות כלכליות וצריך לבנות תכנית כלכלית מתאימה וכדומה.
מעבר לכך, יש ערכים חינוכיים שיש לתת עליהם את הדעת – מהם הערכים שהחברה והמדינה בנויות עליהם. מדינה איננה רק פותרת בעיות, אלא יש ליצור חברה מתאימה. מהם הערכים שהמדינה היהודית קיימת עליהם?
מעבר לכל השאלות הללו, יש לשאול את השאלה הרוחנית האמונית – לשם מה באנו לכאן להקים מדינה? מה המגמה שאליה אנו צועדים?

כשאני יודע שאני שייך לחבורה, לקבוצה, למשפחה, ויש לי בית אחד, אז אני מקבל כוח. ואחרי הכול צריך לתת ביטוי לכל אחד ואחד, לכן בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד. איננו רק מספר, אנחנו חלק מעוצמה, אנחנו חלק מהאומה הישראלית.
במפקד היהודי לא סופרים ראשים, זה לא ראשי בקר, אלא 'במספר שמות'. לכל אדם יש שם גם בחיים חיותו ולא רק אחרי שהוא הולך לעולמו.

העולם ההישגי שבו אנו חיים מעצים בקרבנו את תחושת העליונות, את המחשבה שהכול בידיים שלנו. ואז מגיעה השמיטה אחת לשבע שנים. אנו נדרשים לעשות פעולה ברוח ובחומר ההפוכה לגמרי מהמוכר והידוע, עלינו לצאת מאזורי הנוחות והביטחון הבסיסיים, להפקיר ולעזוב את מטה לחמנו ומקור פרנסתנו. אבל איך עושים את הפעולה הזו, מהיכן נשאב את הכוח והאומץ לשמוט.

אחת התקופות המיוחדות והמעניינות ביותר במעגל השנה היהודי הוא ספירת העומר – שבעת השבועות שבין פסח לחג שבועות.
ימים אלו בין פסח לשבועות, מהווים אמצעי לבניין אישיות האדם, תכנית חוסן העצמה רוחנית מדהימה, בהם ניתן להשיג מה שלא ניתן כל השנה כולה.
הספירה היא בסדר עולה – מדוע?

יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
מדוע אם כן דווקא בפרק הזה מופיעות שתי המצוות הגדולות שהזכרנו, אהבת הרע ואהבת הגר?
התשובה עמוקה, ורחוקה מלהיות מתבקשת. התשובה היא שהאהבה שייכת דווקא לכאן: לעולם שיש בו סדר.

עוד לא חלף זמן רב מלא משביעי של פסח, מענייני חג הפסח הנשגבים סביב  בדיקת וביעור החמץ. ד' כוסות ושיעורי המצה. טעמן של חידושי ההגדה ומאמרי חז"ל המתוקים מדבש וחוויית רוממות הנפש ותחושת החירות עדיין איתנו. והנה כבר אנחנו בשגרת ימי החול, עטופים בחמץ ושיירי מצה ובמעט סממנים המעידים כי אך לא מזמן חג היה כאן.

מספר טיפים לניצול הזדמנויות

יש דרכים רבות ושיטות מגוונות כיצד להפוך את האפיקומן לחוויה מרוממת ונעלה ולאירוע חינוכי מכונן. לכל בית רעיונותיו ומנהגים משלו, לכל משפחה יש את הדרכים היצירתיות משלה.

בכדי להנחיל את תורתינו הקדושה לדור ההמשך ולהעביר להם את לפיד הדורות הלאה בנאמנות, חובה עלינו המבוגרים האחראים לדאוג שכל הבנים יהיו מחוברים בהובלת לפיד האמונה ובל ידח ממנו נידח.

ארבע קושיות..את הקושייה החמישית..של "הבן החמישי", לא ממש שואלים.. כי לא תמיד יש תשובה חד משמעית.

בספרים הקדושים מובא כי בכל ליל סדר יש כוח והשפעה מאותו הלילה של יציאת מצרים. והכוח הזה כוח של תפילה ובקשה, השפעה של שפע והתחדשות יורד ומשפיע בעולם לכל דכפין ומבקש.

השנה הכל השתנה בסימן קריאה ולא בשאלה.
מי יחמיא לנו, לנכדות ולנכדים על הבגדים היפים והחדשים?
מי ישיר לכם ולנו את סיפור ההגדה, ומי יסובב מעל הראש את קערת הסדר.
בבהילו יצאנו ממצרים ובבהילות נשארנו בבתים.
מתנות האפיקומן שלכם יהיו חסרות לקטנטנים, ואפילו לראות את אמא מנמנמת לפני חד גדיא נהיה חסרים.

מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים?
שבכל הזמנים אנחנו מגדריים ומקוטלגים
ועכשיו אין הבדל בין דת וגזעים ומינים.

שבכל הזמנים יש זמן למחיצות ומפרידים
ועכשיו כולם עסוקים ביצירת חיבורים.

אנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו, אבל כאן יש סיכון  אנו יכולים בטעות להתרכז רק במה שאין לנו. זה מאוד מדכא לחשוב למה לחברים יש ולי אין? למה הם מצליחים ואני לא? זה לא פייר! באיזה עולם נוראי וחסר צדק אני חי?!… איך ניתן בכלל לחשוב על ״הכרת הטוב" לה' אם לא ניתן על ליבנו שטוב לנו? על מה נדע להכיר טובה?! על מה נאמר ״מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה״?!
עלינו לשנות את כיוון המחשבה והכרת הטוב בתוכנו את דרך החשיבה ולהבין שהקב״ה חפץ אך ורק בטובתנו באמת אבסולוטית גם אם עיני הבשר שלנו רואים את ההיפך הגמור. כי אין רעה יוצאת ממנו וכל מה שעושה הבורא לטובה הוא עושה.

כדי לבנות חברה מתוקנת ומחוסנת יש צורך בסיסי וחיוני בחיזוק הגדרים, המידות והמוסריות במישור הציבורי ובזה הפרטי נדרש מאמץ רב השקעה וטיפוח בין האדם לעצמו ובין האדם לחבירו כדי לקבל חברה בריאה ועמידה. המאמץ כולל הקרבה וויתור ובוודאי יציאה מאזורי נוחות אביא כאן מעט מן הגורן ומן היקב מדברי רבותינו ז"ל בעניין ההקרבה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

מה פעמים שמעתם את המילה קורונה השבוע?
בטח אתם מחייכים לעצמכם.
ווירוס הקורונה שונה בכל טרנד חולף המוכר לנו.
הוא אכן כאן בועט ומאיים, ווירוס קטנטן הצליח לחולל מהפיכה עולמית ולגרום לרוב מדינות העולם להתאחד ולהניח את המאבקים והמלחמות. הוא גרם ליריבים לוותר על האגו ולו לזמן מועט ולבני האדם להתעורר בחמלה ובנתינה מאלפת ומרהיבה הטבועה בהם משחר הבריאה

"ווירוס קטן לאדם – צעד גדול לאנושות" – העולם נהיה כל כך קר ומתכתי, אפוף במדיה ובתעשיה של חדשנות מסחררת. והנה הגיע ווירוס ביולוגי היישר אל גג העולם. הוא מכה בפעמון הגלובוס ובכל כוחו זועק: "להחריב את עולמו באתם?" העולם נועד להנות בו בני אדם, לפתח בתוכו חיים חברתיים ואנושיים טובים והגונים. כאשר הסאה עולה על גדותיה, העולם מקבל תזכורת חדה מי הוא בעל הבית האמיתי"

מסע חיזוק ברחבי הגולה, נערך על ידי מורנו הגאון הגדול רבי שלמה זעפרני שליט"א, נשיא איגוד עמלי התורה ואב"ד ור"כ כתר תורה. למסע התלווה ראש

ביכולתנו לשנות את פני החברה ליותר חיובית, ליותר חייכנית, ופחות הרסנית וזוהי נתינה שהיא לקיחה גם במובן האחר של `תרומה=הפרשה` הווי אומר כשאני נותן מעצמי אני מגביה את עצמי למעלה גדולה מאוד. כדאי לתת זו ההשקעה הטובה ביותר. אני אישית לא מתחרט על מה שנתתי לזולת, זה עושה לי טוב. תנסה!