הניגון שפסק
מגזין 'במה' חוזר עשרים שנה לאחור, אל הרגעים המרגשים והסיפורים המרטיטים במסע הלווייתו רווי הכאב של מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק"ל, בתאריך ו' אדר תשנ"ט * "ויפקד מקום דוד"
במה – מגזין תוכן
הרב ישראל קוטלר
"כולם יודעים את מקומו בהיכל הישיבה, יומם ולילה שישב ושקד. זוכר אני את הימים הקדומים יותר, שהיה קידוש ד' גדול בתל אביב – בימיו הצעירים, בסעודת שבת שהיה יושב ואוכל דקות ספורות עמנו, ומיד היה רץ להיכל התלמוד, וישב לבדו בכל בית המדרש, וקול התורה מתנגן.
"אמר לי פעם בצעירותי עדות, אדם גדול מתלמידיו של מרן הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל, אני ראיתי בעצמי איך שהמשגיח היה עומד לפני אביך כעבדא קמיה מריה.
"זכורני, שלא חש בטוב, הייתה לו דלקת ריאות, והרופא קבע שחייב לילך לבית החולים, ואתה אבא, עלית להגיד שיעור בישיבה, זה היה בית הרפואה שלך – 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך', עם זה חיית, וזה מה שהוליך אותך כל החיים".
"שר וגדול נפל בישראל"
"הכרתי את ר' דוד, אותו צדיק, עוד מילדותו", ספד לו תמרורים מרן הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצוק"ל, "וכשבאתי למיר סידר המשגיח אותי באכסניא אחת עם ר' דוד, ויכולנו להעיד עליו שהיה הוא מאותם שהיו אומרים, 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו'. כבר מנעוריו שהכרתיו היה ר' דוד צדיק וגאון ומרביץ תורה והיה זאת עד יומו האחרון. וכפי שנתבאר, שיש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, ואיתא בחז"ל שאלו שאמרו כן היו יחידי סגולה, שיכלו לומר זאת על ילדותם שלא ביישה את זקנותם, וזה אני קורא על ר' דוד, שיכול לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו.
"היה צדיק ומרביץ תורה מילדותו עד זקנותו, וסבורני שזהו השבח היותר גדול, אחר שאפילו בזמן התנאים שהיו ושמחו בשמחת בית השואבה, איתא בחז"ל שאלו שיכלו לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, יחידים היו אלו שיכלו לומר כן, וזה היה ר' דוד, שהיה ירא שמים ובעל מוסר ומרביץ תורה מנעוריו ועד יומו האחרון.
"והנה מלבד מה שהיה גאון וצדיק, יכולנו להעיד, שבנוסף לזאת היה מנעוריו זריז גדול, וזהיר, הוא היה זהיר, כאשר כל בני הישיבה אכלו חמאת עכו"ם שהתירו זה, והיה מותר, ומכל מקום היה הוא נזהר מלאכול חמאת עכו"ם ואכל רק חמאת ישראל, על אף הקושי שבדבר, וכן היה זריז גדול, ואחר תפילת מעריב, בכעשר חמש עשרה דקות כבר היה באכסניא של שינה, אחר שכבר סיים אכילתו באכסניית האכילה, והיה משכים בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, וכה נהג כל חייו.
"היה מרביץ תורה כל ימיו, זאת התורה אדם כי ימות באוהל, והנה הוא היה ראש ישיבה, ואמר שיעורים עד הרגע האחרון ואף כשהיה חולה, הוא היה ראש ישיבה עד יומו האחרון, עד נשימתו האחרונה.
"היה כולו תלמיד של המשגיח ממיר, תלמיד מובהק של ר' ירוחם, והמשגיח היה מכבדו מאוד, והיה עם המשגיח ממיר עוד כאשר הרב מפוניבז' יסד ישיבה בעיר פוניבז', וכהן שם המשגיח, היה שם ר' דוד עמו, ואחר כך כשבא המשגיח לכהן במיר, שוב היה ר' דוד עם המשגיח. היה תלמיד מובהק של ר' ירוחם, ור' ירוחם היה השער של מוסר.
"אשריך ר' דוד שילדותך לא ביישה את זקנותך, אשריך שהרבצת תורה כל ימי חייך, אשריך שכל חייך היו חיים קדושים מתחילה ועד סוף. אסיים, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל".
"כי שם ביתו"
"רבינו הגדול ראש הישיבה זצ"ל, היה מגדולי מוסרי התורה בדור הזה, אשר זכה להעביר את מסורת התורה לדורות הבאים", הספידו בבכי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל.
"ואיך, ובמה הוא מסר: לא רק מללמוד עם התלמידים ומלומר להם מוסר, אלא בעצם מציאותו, 'כי שם ביתו', היכן היתה דירתו כל ימיו, לא במעונו המשפחתי, אלא כאן בהיכל הישיבה, מבוקר עד ערב, בכל השעות עוד מאמצע הלילה, וכך בכל יום, בשבת, ביו"ט, אם רצו לפוגשו ידעו שאין מה לחפשו בביתו, אלא נמצא הוא במקומו בהיכל הישיבה, שם אפשר למצאו, אם זה היה בפינתו הקבועה בצד מערב או על מקומו במזרח, וכך ללא הפסק בהמשך אחד של יגיעה בתורה בפרישות מכל עניני העולם הזה. דמות זו למביני דבר היה זה המוסר הכי גדול, והנהגה זו היה החינוך הכי גדול לתלמידים, ובזה היה הראש ישיבה זכרונו לברכה יחידי בדורו".
הכל בזכותו ומכוחו
"שמעתי מהראש ישיבה הקדוש לפני ארבעים שנה שאמר שאוכל ושותה כדי להחזיק את הנשמה לא יותר", הספידו בקול נהי מרן הגאון רבי אריה פינקל זצוק"ל, "וכך היה רק להחזיק את הנשמה, – בשביל לעלות למעלה למעלה בסולם התורה ויראת שמים, זה היה 'אורח חיים למעלה למשכיל'.
"הראש ישיבה הקדוש במיתתו קרוי חי, הוא חי, אבל מאתנו נלקח, נשבה ארון הקודש. הוא חי – איש חי רב פעלים מקביצאל, שקיבץ וריבץ פעלים לתורה, מזה הוא חי, אדם שכסדר למעלה למשכיל זהו חייו, ולאחר מיתה שבמתים חפשים, אבל אלפי רבבות תלמידים שבעים שנה תלמידים שלומדים, הכל בזכותו ומכוחו, מזה חי וכסדר עולה למעלה מחיל אל חיל, צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר, 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון', אין להם מנוחה בעוה"ז שאוחזים בעמלה של תורה, ועולים למעלה לעוה"ב כסדר, ואין להם מנוחה שהולכים ממדרש למדרש ומישיבה לישיבה, זה הדביקות בתורה שהייתה לראש הישיבה זצוק"ל".
בין וילנא לארץ ישראל
"נפלה עטרת ראשנו", הספידו בקול שבור בנו, הגאון הגדול רבי שלום פוברסקי שליט"א, מראשי ישיבת "קול תורה", "היה לנו עטרה וכתר, כמה מיני כתרים היו לו, היה לו כתר של תורה, פ"ו שנים של התמדה ויגיעה בתורה.
"בשנת תרע"ג בהיותו בן י"א שנים ומחצה, עזב את בית הוריו בעיר לובן וגלה למקום תורה בעיר סלוצק, גלה ממקום שכינה למקום שכינה ולמעלה בקודש, וכל השנים הללו היו שנים של יגיעה עצומה והתמדה נפלאה בלי הפסק, הוא סיפר כי בעת לימודיו במיר, לא החסיר אף פעם לא סדר לא תפילה ולא שיעור, והגיע זמן השידוך והיה צריך לנסוע להיפגש עם א"מ ע"ה, ובאותה שעה עברה קול רינה בישיבה, ויפקד מקום דוד.
"לפני שנים אמרתי לו, כי דכירנא כד הוינא טליא וישבתי על ברכי אבא ואכלנו ושרנו 'קה ריבון עולם' וכנראה זה היה בשבת, ואמר לי זה נכון כמו שאמרת, ושאלתי, אם כן, למה כאן בא"י אין אנו שרים זמירות וממהרים בסעודות שבת?
"והשיב לי, כי בהיותנו בוילנא בימי הבולשביקים הקומניסטים, ולא ידעתי היכן תלמדו ואיך תגדלו, ולכן שרנו זמירות, כדי שלפחות יישאר לכם בזיכרון זמירות של שבת בבית אבא, אבל כאן בא"י אין לנו חשש כזה, ולכן אנו ממהרים לילך ללמוד.
"והוסיף ואמר לי, יודע אתה כי אני סובל מאולקוס הגורם לי ייסורים הרבה, וקבלתי המחלה הזו בוילנא בעת ההיא כי שם התפללתי להקב"ה ואמרתי, רבש"ע, אנא, או שתוציאנו מכאן, או שתקח אותנו כולנו אליך וטוב מותנו מחיים כאלה בלי חינוך של תורה לילדים".
