א'
במשנה (ר"ה ב.) ארבעה ראשי שנים הם, ואחד מהם הוא ט"ו בשבט (לדעת ב"ה, דאילו לב"ש הוא א' בשבט), שהוא ר"ה לאילן, משום דשיערו חז"ל דעד אז ירדו רוב גשמי השנה, והאילן גדל על רוב מים (גשמים) מבלי צורך להשקותו, משא"כ בירקות.
ונ"מ בזה לכמה הלכות.
א' – לענין תרו"מ – דנקטינן דמה"ת החיוב הוא רק בדגן תירוש ויצהר (ונחלקו הראשונים אם הוא דווקא שמן ויין – לרמב"ן, או גם זיתים וענבים – לשא"ר), אולם מדרבנן גם שאר פירות האילן (וכן פירות הארץ וירקות) חייבים במעשרות. ובשש שנים חייבים בתרו"מ, שהם תרו"ג, מע"ר, ותרומת מעשר, ולעניין מעשר שני ומעשר עני יש חילוק בין השנים אבד"ה לשמיטה – שבהם יש חיוב מע"ש, לבין השנים ג"ו לשמיטה – שבהם יש חיוב מעשר עני. (ושמיטה פטורה מתרו"מ).
ומבואר עוד בגמ' ובשו"ע (יו"ד של"א, נ"ז) דאין מעשרין מפירות שנה זו על של שנה אחרת כדכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ועוד מבואר בגמרא ובשו"ע (סעיפים קכ"ד – קכ"ט) דהגם דלענין פירות הארץ וירקות, הזמן הקובע לאיזו שנה משתייכים הוא א' בתשרי, וכן הזמן המחייב הוא זמן הלקיטה, מ"מ לעניין פירות האילן, הזמן הקובע לאיזו שנה משתייכים הוא ט"ו בשבט, וכן הזמן המחייב הוא החנטה, [לרמב"ם ושו"ע – עונת המעשרות, וי"א דהוא נפילת הפרח והוצאת הפרי], פרט לזיתים דאזלי' בתר הבאת שליש.
ב' – לענין ערלה ורבעי – [דהא רבעי הוא כהמשך לערלה, כלשון הפס' "שלש שנים יהיו לכם ערלים, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים", וגם בשו"ע (רצ"ד) הלכות ערלה והלכות רבעי, כתובים ביחד באותו הסימן], דאילן שנטעוהו עד ט"ו באב (שבועיים להשרשה, ועוד שלושים יום בשנה החשובים כשנה) יש להמתין עוד שנתיים שלימות להשלים לג' שנים, אולם השנה השלישית מסתיימת רק בט"ו בשבט של השנה הרביעית, הן לענין ערלה (לאסור הפירות באכילה ובהנאה), והן לענין רבעי (דיש להעלות הפירות לירושלים ולאכלם בקדושה, או לחללן על מטבע – כמו במעשר שני).
ג' – לענין שביעית – דיש בפירות קדושת שביעית, דאסור להפסידן, ולא לעשות בהם סחורה, וכן שהם פטורים מתרו"מ. [ונח' רש"י ותו"ס (ר"ה יד.) האם סיבת הפטור הוא מצד שהם הפקר (ונח' הב"י והמבי"ט אם בעינן שהאדם יפקיר בפועל – לב"י, או דהם מופקרים ממילא 'אפקעתא דמלכא' – למבי"ט), והפקר פטור מן המעשר, או סיבת הפטור מצד קדושתן של הפירות (ע"ע אור שמח פ"א ממע"ש דהביא דכבר נח' בזה בירושלמי, ואכמ"ל)], והקובע אלו פירות שייכים לשביעית בפירות האילן – הוא האם חנט לפני ט"ו בשבט או לאחר ט"ו בשבט, (משא"כ לגבי ירקות הקובע הוא א' בתשרי וכנ"ל).
ב'
והנה דינים אלו בכל פירות האילן, אולם לענין אתרוג, נחלקו בזה תנאים ואמוראים לענין תרומות ומעשרות ולענין שביעית [דאילו לענין ערלה ורבעי – פשיטא דדינו כאילן], האם הולכים בו אחר חנטה – כאילן, או אחר לקיטה – כירק, משום שגדל על כל מים (השקיה) כירק, עשאוהו כירק, אולם לעניין הזמן הקובע, פשיטא לכו"ע דגם באתרוג הוא ט"ו בשבט ולא א' בתשרי, דהא הוא אילן, וכ"כ להדיא בשו"ע (של"א, קכ"ו).
ובדידי הוה עובדא בחודש טבת בשנה השלישית לשמיטה, בשבת אחה"צ, שאברך יקר שיחי' הביא לי אתרוג תימני ענק ויפה ביותר, וא"ל שאפשר לאכלו כפי שהוא ללא בישול [כמבואר בגמ' (שלהי ע"ז) שמר יהודה ובאטי התארחו אצל שבור מלכא, וכיבדם בפרוסות אתרוג – לאחר שנעץ הסכין י' פעמים בקרקע וכו'], והסיף לומר שהפריש ממנו תרו"מ כדין. ושאלתיו האם הפריש מע"ש או מעשר עני? והשיב בפשיטות שהפריש מעשר עני – שהרי באתרוג הולכים אחר לקיטה לתרו"מ. אולם הערתי לו, שאמנם הולכים אחר לקיטה, אבל הזמן הקובע הוא ט"ו בשבט, דהא הוא אילן. ונמצא שלענין האתרוג עדין אנחנו (בטבת) בשנה השניה, והיה צריך להפריש מעשר שני, וא"כ נמצא דעדין הוא טבל [כמבואר ביבמות (פו.), אלא דנח' הראשונים (הרמב"ם ותוס' ועוד) אי בכה"ג איכא רק מלקות, כיון דלא פתיכא ביה תרומה, או דאיכא גם חיוב מיתה ביד"ש], וממילא הוא מוקצה [דנהי דמבואר בשבת (מג.) דטבל מוכן הוא הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן, זהו רק לענין דליכא ביטול כלי מהיכנו, אבל לענין מוקצה – הוי מוקצה כמבואר שם בראשונים], ע"כ אמרתי להניחו מידו.
ולדינא קיי"ל בשו"ע (של"א, קכ"ו) דהולכין באתרוג אחר לקיטה למעשרות ולשביעית, ומ"מ נקט השו"ע (כהרמב"ם) דאתרוג בן שישית הנכנס לשביעית חייב במעשרות, [ולראב"ד ועוד ראשונים לענין שביעית אזלי' בתר חנטה, ועיי"ש בגר"א, וע"ע בדרך אמונה (פ"ד הי"ב משביעית)].
ג'
נמצא דלפי דעת הרמב"ם והשו"ע, אתרוג שחנט בשלישית ונכנס לרביעית (ט"ו בשבט), מפרישים ממנו מעשר שני, אולם אתרוג שחנט בשישית ונכנס לשביעית, מפרישים ממנו מעשר עני. ולכאו' הרי נלקט בשביעית ושביעית פטורה ממעשרות.
מבאר הגר"א (קצ"א) דהרמב"ם למד דמש"כ בגמ' דאזלינן באתרוג בתר לקיטה לשביעית, הוא רק לענין קדושת שביעית (איסור סחורה, לא להפסידם וחיוב ביעור), אבל לא לגבי פטור ממעשרות, דהא חנט בשישית והתחייב במעשרות, ולכן מפרישים ממנו מעשר עני כשנה שישית.
וצ"ב דנהי דלא נפטר ממעשר מחמת השביעית, דלענין פטור ממעשר לא אזלי' בתר לקיטה, מ"מ כיצד התחייב במעשר, הלא לא נלקט בפועל בשישית, והלא המחייב בתרו"מ דאתרוג הוא הלקיטה.
ונ"ב (ולימים מצאתי כעין זה ברדב"ז פ"ד הי"ב משמיטה) דמה שאמרו דאזלי' בתר חנטה או לקיטה לתרו"מ, אין החנטה והלקיטה סיבת החיוב, אלא סיבת החיוב הוא מה שגדלו הפירות באר"י, ונתלשו ונעשה מירוח, וראו פני הבית וכו', ורק לענין קביעת השנה לאיזו שנה משתייך, בזה אזלי' בתר לקיטה או חנטה. וכיוון דא"א לפוטרו מתרו"מ מחמת שביעית וכנ"ל, ממילא מתחייב במעשר, וכיון דמה שחייבו במעשר הוא השנה השישית, לכן מפרישים ממנו מעשר עני כדין השנה השישית, [הגם דאם חנט בשלישית ונלקט ברביעית יפרישו ממנו מעשר שני, היינו משום דבין השלישית ובין הרביעית מחייבים בתרו"מ, דהא לענין שאר תרו"מ (תרו"ג, מעש"ר ותרומת מעשר) אין הבדל בין שנים אבד"ה לג"ו, וכיון דאפשר ללכת אחר לקיטה, יפרישו ממנו מעשר שני כיון שנלקט ברביעית].
אולם החזו"א (הובא בדר"א פ"א ה"ו ממעשר, ופ"ב הי"ב משמיטה) נקט בדעת הרמב"ם, דמדינא אזלי' באתרוג בתר חנטה, דהא הוא אילן, אלא דהחמירו בו ללכת גם אחר לקיטה, ולכן אינו נפטר ממעשר מחמת השמיטה, וחייב במעשר עני דהא חנט בשישית.
ולפי"ז נקט החזו"א דאתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית, הולכים בו אחר חנטה, ויש בו קדושת שביעית ופטור ממעשר יחידת המתנדבים בעם
