הסנדלר הקדוש
בין הפטיש לסדן | מסע מרתק אל הסנדלרים האחרונים | וגם: ה"סנדלר" ששמרן החזון איש זיע"א התבטא כי הוא ראש הל"ו צדיקים נסתרים
במה – מגזין תוכן
הרב אברהם ישראל פרידמן
אלי ביזריוב, הסנדלר מרחוב רבי עקיבא פינת רחוב בן פתחיה בבני ברק, הוא יהודי חביב. יעיד כל מי שפגש בו, כמוני. דבריו מהולים בהלצות שמעלות בהכרח חיוך קל על הפנים. "לפני כעשור", הוא מספר לי, "הגיע אליי חבר כנסת הרב גפני. הוא גם בן אדם, לא?"…
שאון מסחרר של בני ברק. החנויות מלאות קונים. לסנדלר מגיעים לקוחות לעתים קרובות. "צריך לתקן את הרפידה", מבקש לקוח. "היא לא תואמת את הנעל". השני מבקש לתקן את הסקוטש' של נעלי הפעוטה שנקרע. אבל, סתם למען העניין, הוא גם מתקן ילקוטים וכל כדומה.
אלי, סנדלר זה כ 20- שנה, רואה את ההבדל החד בין הדורות: "היום זה דור מפונק", הוא אומר כשהוא מישיר אליי מבט נוגה-משהו. "מגיעים אליי פחות אנשים מפעם".
ואתה חושב שיש עתיד למקצוע הסנדלרים?
"תראה, בדור הזה המקצוע הזה כבר פוחת והולך מהשוק. בדור הבא, מסתבר שכבר לא יהיה בכלל".
ולסנדלר בעיר התורה והחסידות יש גם דברים בעלי ניחוח תורני: "בלי נעליים, כמה מטר אתה יכול ללכת? תגיד לי. כשיהיה בחוץ 40 מעלות חום, הרגליים יכולות להישרף חלילה. והנה אתה רואה שהציפור חיה בלי נעליים, שהסוס שועט בלי נעליים.
הכול מעשי ידי הבורא שחשב על יצירי הבריאה – שגם בקיץ לא ייכוו, וגם בחורף עורם העבה יגונן עליהם מפני הקור שברחוב".
ביזריוב, עולה מבוכרה, מתעסק בתחום כבר מבית אבא. "מי שעובד כסנדלר ישר הולך גן עדן. ככה אומרים", הוא מפטיר. "זה בגלל
שהוא סופג הרבה מאוד נאצות מלקוחות. יהיה טוב", הוא פולט אנחה קלה.
להיות סנדלר – זו עבודה קשה?
"הכול קשה בעולם הזה. אין דבר קל. רק בלחם יש 'לחם קל'…".
היו צדיקים שתיקנו אצלך נעליים?
"צדיקים?" הוא עונה, כמו יהודי, בשאלה, "כל בני ברק צדיקים. מי מתגורר פה בעיר? בחורי ישיבות, אברכים".
ירושלים: סנדלר-שען
ברוכים הבאים לרחוב עין יעקב – העורק הראשי של שכונת מאה שערים. מה שקרוי בעגה הירושלמית הישנה: "שוק מאה שערים".
חנויות הדגים שבשולי הרחוב, אולי דומיננטיות למדי, אבל החנויות של בעלי המלאכה הפשוטים, בכלל לא. הם יושבים בפתח החנות בטלים. דומים יותר לפושטי יד ברחובות – מאשר לבעלי חנויות. רחמים. אחד מאלו, הוא הסנדלר. דיקט עלוב וצבע מקושקש מכריז על משכנו העלוב של ה"סנדלר מומחה אקספרס". הוא יושב בחוץ, ואולי בעקבות דור האינסטנט שלנו, או בשל חוסר שימת-לב מצויה, לא נותר לו אלא להתחמם מקרני השמש החמימות המבליחות מעת לעת. יתרה מזו, כמה לא נעים, לא הרבה. לא נראה שתושבי 'מאה שערים' עושים הרבה צורך בסנדלר המקומי היושב כאן לא מהיום וגם לא מאתמול.
חנותו הזעירה של הסנדלר, הממוקמת במרחק פסיעות מבית הכנסת המרכזי הישן 'ישועות יעקב', מכילה הרבה יותר מנעליים וצרכיהם.
אתה יכול לראות כאן גם חגורות ועוד שאר ירקות. אפילו "עגלה ב 80- שקלים" ניצבת בכניסה, מחכה לגואל.
אבל את עוברי האורח דבר לא ישכנע. הם ימשיכו בדרכם.
כאשר אני מגיע עם צלמנו, יונתן זינדל, לשאול בשלומו, הוא מיד מסתער עליו: "אולי תרצה לקנות ממני מצלמה עם פילם ב 150- שקלים בלבד!", מפציר בו. אך יונתן, כמובן, לא נעתר במהרה. "בעידננו", הוא מזכיר לסנדלר, "אין במצלמה כזו כל שימוש. היא נמכרת בעשרה שקלים בלבד בחנויות". רק שתבינו על אלו מושגים מדברים. עולמו העצוב של הסנדלר ב'מאה שערים' של תשע"ט.
הסנדלר הצדיק
לא הרחק מכאן, במרכזו של 'שוק הבוכרים' המיתולוגי, סמוך ונראה למושבו של 'הצורף הנסתר', רבי ראובן חקשור, ותחת שלט צנוע
של 'הסנדלר', מצאנו את הסנדלר ר' ניסים בורוכוב. כך סיפר הוא פעם בראיון על עבודתו: "הייתה כאן ישיבה שהייתי לומד בה לפני שנים.
כל הזמן הבחורים היו באים אלי לתקן את הנעליים. תמיד הייתי אומר מחיר גבוה לנעליים, ותמיד כשבאו לשלם הייתי לוקח פחות במחיר. כי מי שלומד תורה, מגיע לו יותר בזול. אני ישר יודע מי שבא אלי, לפי הנעל, אם יש לו כסף או אין לו.
"הרבה פעמים היו באות אלי אימהות עם נעליים קרועות. הייתי אומר להן שאתקן. כשהיו שואלות על המחיר, הייתי אומר שיבואו כשזה יהיה מוכן ונדבר. כשהיו באות, הייתי אומר שייקחו את הנעל המתוקנת. כשהיו מביאות לי לשלם, הייתי אומר שאין לי עודף וכי כדאי שישלמו בפעם אחרת.
"היו כאלה שביקשו שארשום את החוב ואני הייתי רושם, ותמיד לפני יום כיפור, כולם, אבל כולם, היו באים לשלם את חובם עד הפרוטה האחרונה. מעולם לא קרה שעבר יום כיפור ומישהו נשאר חייב לי כסף. ככה זה ציבור בני-התורה. אשריהם ואשרי
חלקם".
גם בורוכוב, כמו אחרים, כמו מקונן על עבודתו שהפכה למיותרת כמעט כאשר כיום אנשים כבר פחות עוסקים בתיקוני סוליות. הם יעדיפו לרכוש נעלים חדשות ומבריקות. ולו, הלב נצבט.
אפשר לתקן
אי אפשר לעסוק בסנדלרים, מבלי לשלות ממלאכתם איזשהו מסר לעבודת קוננו. נכון, סנדלרים זה נושא פיקנטי לסיקור, באמת מעניין לשוחח עם הסנדלרים רגע לפני שהמלאכה תיעלם מן הנוף שלנו, אבל תכל'ס – מה זה אומר לנו?
אין ילד בת"ת שלא שמע את המעשייה מעוררת הלב השייכת לפי המסורת למחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זיע"א: פעם הלך רבי ישראל לתקן את מנעלו אצל סנדלר. הייתה זו שעת ליל מאוחרת ואף אור נרו של האחרון הולך ודועך.
"מדוע אתה עוסק במלאכה בשעת ליל כה מאוחרת, בעוד גם הנר מאיים להיכבות?", תהה משתומם רבי ישראל בפני הסנדלר )לפי גרסה מסוימת נסוג רבי ישראל לאחוריו והודיע לי כי יגיע במועד אחר, בשל הנר המעומעם(. "בכל אופן", השיב לו הסנדלר פשוטות. "כל זמן שהנר דולק – עדיין אפשר לפעול ולתקן!"
המשפט הזה לא נתן לו למחולל תנועת המוסר – שהצליח להסיק מסקנות רוחניות מכל אשר נקרה תחת השמש – מרגוע. הוא ישב ליד תופר המנעלים ושינן את המשפט המיוחד הזה שוב ושוב, בשפתיים דולקות: "כל זמן שהנר דולק – עדיין אפשר לתקן!"
לימים )לפי דברי איש המוסר, הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל, זה אירע רק לאחר 21 שנים(, גילה רבי ישראל לתלמידיו, אנשי המוסר והדעת, את המסר שהפיק מאותו סנדלר לילי: "אם בנר גשמי, כל שעדיין מרצד ניתן לתקן, על אחת כמה וכמה באור האלוקי, 'נר ד' נשמת אדם', שכל זמן שהאדם חי עלי חלד ונר נשמתו דולק, יכול ואף חייב אפוא לחטוף עוד ועוד מצוות ולהתקרב לבוראו". הסנדלר
דיבר על תיקון נעליים, רבי ישראל העתיק זאת לתיקון מידות הנפש.
הסנדלר המסתורי
מלאכת הסנדלר תמיד התחברה לדמויות ששובל של סוד ועמימות נכרך אחריהם. "חנוך תופר מנעלים ואומר ברוך שם" – זוהי מימרה
חז"לית ידועה, שאולי היא זו ששפכה המון מסתוריות על הסנדלרים שהנם לכאורה, למראית-עין, אנשים פשוטים ואפרוריים, אך כאלו
שמכוונים בתפירת המנעלים למלאכת שמים.
בכ"ב תשרי תשכ"ז, הסתלקה מעמנו דמות ייחודית ושמה הרה"צ רבי יעקב משה רביקוב זצ"ל, אשר כונה בפי כל 'הסנדלר הקדוש'. כל צר ומצוק שהיה סר לביתו היה יוצא משם כשבת-שחוק נסוכה על פניו. רבי יעקב משה נולד בשנת תרל"ג בעיירה רוזינוי במחוז גרודנא שבליטא, לאביו, בהיותו כבן שבעים. אביו נודע כחייט בעל תורה נסתר, שבנוסף לתורה שלימד את בנו עד פטירתו כבן
98 שנים, לימדו גם אומנות – מקצוע הסנדלרות.
רבי יעקב רביקוב הכהן, היה אברך שחבש את ספסלי הישיבות המפורסמות בליטא, ושלח ידו גם בתורת הקבלה, ושמעו הלך בכל
ליטא. רבי יעקב שכר חנות ברחוב שבזי בגבול יפו, קנה כלי סנדלרות ועורות ותלה שלט: "סנדלריה". את דירתו קבע בקרבת מקום, ברחוב רב אשי פינת השחר, ובתוך זמן קצר הפך ביתו לבית ועד, ורבים נושעו בו.
מנהג קבוע אימץ לעצמו ה'סנדלר' ללמוד שבע שעות תורה טרם יצא לעבודתו.
"סעדני ואוושעה"
בהיותו כבן ארבעים, החליט לעלות לארץ, לא לפני שנרשם באגודת עולים יהודים שקנו את נחלתם בא"י עוד בהיותם בחו"ל, ואכן הוא רכש 150 דונם בכפר אוריה.
כשהגיע לארץ ושאל איך להגיע לאדמתו, הבהירו לו, שסכנת נפשות להתקרב לאזור בשל הערבים השורצים שם, ורוצחים כל מי שצורת יהודי לו.
הוא לא ויתר ובניסי ניסים הגיע לחלקתו, אולם מיד הבין שתכניתו להקים משק חקלאי שמקיים כל מצוות הארץ, רחוקה מלהתגשם, בשל הקשיים העצומים של אותה תקופה. הוא מכר את האדמה ברבע מחיר, וקנה חלקה בשכונת אוהל משה בתל אביב, שלימים הפכה לשכונת 'שבזי'. שם בבקתת עץ הקים את הסנדלרייה. למרן החזון איש היה נהג ושמו הרב ישראל גולדשמיט, והוא זכה
להסיע אותו למקומות שונים. כה הוא העיד: "אחרי פעמים מספר שבהן הסעתי את גדול ישראל לאיזה צריף רעוע בקצה שכונת שבזי, לשם נכנס כשהוא מורה לי לחכות לו ברכב, והוא יוצא אחרי שעות אחדות, הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי את החזון איש: מי הוא זה שרבנו מטריח עצמו אליו, ועוד מקדיש לו שעות שלמות מתוך זמן שהיה כולו נמדד לחלקיקי רגעים לא מבוזבזים?"
"דע לך שהוא ראש הל"ו צדיקים שבדור", ענה החזון איש. השמועה עשתה לה כנפיים בחוצות. מאותו רגע לא ידעה דלת
העץ החורקת מנוח. סיפורי מופתים החלו להתגלגל מדי יום ביומו סביב המקום המסוגל לישועה. כל דבר שיצא מפיו של אותו קדוש היה בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. סגולה ידועה הייתה שגורה על פיו לכל אדם: לומר ג' פעמים: "סעדני ואוושעה".
בצעירותו, שחים יודעי דבר, נהג מדי יום חמישי לצאת למאפיות שבאזור לאסוף חלות ולחלקן בבתי יתומים ואלמנות. כששאלו אותו
מהיכן יודע הוא אלו משפחות זקוקות לתמיכה, היה משיב בחיוך כצופן סוד: "אני יודע…".
את תפילות מנחה ומעריב היה מתפלל בבית הכנסת שבישיבת 'היכל התלמוד' הנודעת שבתל אביב. בסעודה שלישית נהג לומר דברי
תורה, שהעלה על פתקים במוצאי השבת ומהם יצא לאור לימים הספר: "ליקוטי רבי משה יעקב על התורה". ביום שמחת תורה שנת תשכ"ז, בשעה 11 בבוקר, החזיר ה"סנדלר הקדוש" את נשמתו הטהורה לבוראה. בערב שבת קודש בין השמשות ליווהו מאות רבות של יהודים בדרכו האחרונה והוא נטמן בבית החיים 'שומרי שבת' שבבני ברק, סמוך ונראה לקברו של החזון איש. בן 92 שנים היה בהסתלקותו. הלך 'הסנדלר הקדוש' לגנזי מרומים, ושובל של מסתורין עמו.
