פסח, הלשון והלב
במה – מגזין תוכן
הרב מרדכי נויגרשל שליט”א
דרשו רבותינו, פסח = פה-סח. ובאמת, בין מצוות הפסח רבות הן המצוות העוסקות בפה המדבר: סיפור יציאת מצרים, דרך שאלה ותשובה, אמירת ההגדה. שלל של ביטויים העוסקים בפה הסח.
והשנה, עקב היותה שנה מעוברת, קוראים אנו בסמוך לפסח את תורת המצורע – המוציא רע ומדבר לשון הרע. ולומדים ממילא את ענייני איסורי הדיבור – איסורי לשון הרע.
***
חמור הוא האיסור ורבות דובר בו, התורה ייחדה לאיסורי הדיבור איסורים רבים – שבעה עשר לאוין, ארבעה עשר עשין ושלשה ארורים. ננסה להבין את מרכזיותם של ענייני הלשון שכה הקפידה התורה על נקיותה.
כדי להיזהר מאיסורי לשון הרע ולנהוג בלשון כדבעי, יש צורך בשלטון מוחלט על הלב.
ונמחיש את הדברים:
אדם רומה על-ידי נוכל, בוערת בו התשוקה לנקמה, רוצה הוא להוציא את דיבתו של הנוכל רעה, ולפרסם את סיפורו מקצה העולם ועד קצהו, שידעו כולם… ושיתבייש כדבעי. אך בהיותו יהודי ירא שמים יודע הוא את דבר איסור הנקמה ואת איסורי הלשון. יודע הוא שהגם שיאמר אמת, יעבור על איסורי לשון הרע, שהרי איסורי לשון הרע אינם עוסקים בשקר, במידה ואדם מפיץ שקרים על חברו הריהו בכלל "מוציא שם רע"…
ואולם, אם נודע לו שאותו נוכל עומד לרמות את חברו, מותר לו להזהיר את החבר מפניו של הנוכל, וגם לספר לחבר את שהלה עולל לו, כדי לתת יתר תוקף לאזהרה.
לכאורה, שמחת עולם על ראשו, הנה יוכל סוף סוף לתת פורקן ליצר הנקמה, ואף לקיים מצוה בכך שיציל את חברו מהפסד… באה ההלכה ואומרת: נכון, עליך להזהיר את חברך, אך אסור לך בשום אופן לחוש ולו משהו משמחת הנקמה, עליך לעשות זאת אך ורק במטרה להציל את החבר מנזק, וללא שום תערובת של שמחה לאידו של הנוכל, ובוודאי לא שמחת הנקמה…
יאמר מיודענו: אם כך, ארפה מכל העניין, אשתוק ואמנע מלהתערב, שכן איני בטוח שאוכל לעמוד בכך ולא לחוש בשמחה… כאן באה ההלכה וסוגרת אפשרות זו ואומרת כי חייב הוא להזהיר את החבר, אינו יכול לעמוד מן הצד.
הוא שאמרנו: שמירת הלשון דורשת שלטון מוחלט על הלב. במקרה דנן, עליו להזהיר את החבר, ובלבו להרגיש רק זאת שרצונו לעזור לחבר העומד להפסיד, וללא כל הרגשה של נקמה, או רצון להפסיד את הנוכל…
***
הוא הדין גם בצד השני של הלכות הדיבור – הצד של המקבל.
אסור לשמוע לשון הרע, ובוודאי שאסור לקבל לשון הרע, קרי – להאמין לסיפור של המספר.
ואולם, אם מדובר בסיפור שאם לא ישמענו ויתחשב בו עלול הוא להפסיד, עליו לשמוע ולהתנהג בהתאם.
לדוגמה: אם חבר מספר לו על אדם מסוים שמתכנן להזיק לו, עליו לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי להתגונן. והוא מה שאמרו חז"ל, "למיחש בעי". ואולם, אסור לו לקבל בלבו את הספור כנכון, רק לחשוש לו.
מה משמעות המושג "לחשוש"? יש הטועים וחושבים כי אמנם אסור לו לקבל את הסיפור כאמת, אך עליו לחשוש שמא אמת הוא ולהתגונן. כלומר, לא להאמין בוודאות, אלא כספק. ולא כך הדבר. אסור לו להאמין כלל, ממש כמו במקרה שבו אין מדובר כי עלול להיגרם נזק. יחד עם זאת, עליו להתנהג כאילו הוא מאמין ולהתגונן. האם יש מקום בו נדרש שלטון מוחלט על הלב יותר מזה? בהתנהגותו ינהג כאילו מה שסופר לו אמת לאמתה ובלבו לא יקבל את הדברים כלל!
יאמר אדם: מה לי ולצרה זו? אקח את הסיכון, ולא אקבל את הסיפור כלל, גם לא לעניין החשש… אין הדבר כה פשוט, כי הרי המקור ממנו לומדים כי יש לחוש לסיפור הוא מסיפורו של גדליהו בן אחיקם, שבאו ואמרו לו כי ישמעאל בן נתניה מתנכל להרגו והוא התעלם מהידיעה והגמרא אומרת כי חייב היה לחוש לסיפור ולהתכונן לרע מכל. ובמקרה זה לא הייתה לו האפשרות לבחור, חייב היה "למיחש" ומשלא חשש האשימו אותו כאילו הוא גרם לאסונו ולאסון היהודים שאתו. הוא שאמרו "למיחש בעי" כלומר – חייב.
ושוב אותה דרישה – שלטון מוחלט על הלב, חייב הוא לשמוע ולהתייחס ולנהוג כאילו הוא מאמין, אך בלבו אינו מאמין כלל…
***
ואיך משיגים שלטון על הלב? מי שרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מוזנים כל הזמן בתרי"ג המצוות וכל הווייתו מופעלת על-פי הוראות התורה, ממילא שולט הוא על הלב.
מובן אפוא מדוע בעל לשון הרע הלוקה בצרעת נקרא מצורע – כי כשם שהזהירות מלשון הרע היא תכלית הטוב, כך בעל הלשון הוא תכלית הרע.
הוא שאמר רבי יוחנן בן זכאי, שהטובה שבמידות היא מידת לב טוב. לב טוב כולל את כל הטוב שבאדם, כי אחרת איך ישלוט אדם על הלב ויכוון אותו.
בלילה הזה בו נוסד העם היהודי, בליל הסדר, מייחדים מקום מרכזי לקדושת הפה ומצוותיו, כי מהפה אל הלב הדרך קצרה.
