שבת – יום הענווה
במה – מגזין תוכן
הרב מרדכי נויגרשל שליט”א
כאן, בפרשת ויקהל נמצא המפתח לאיסורי שבת. מכאן, מהמקום בו הוקשה שמירת השבת למלאכת המשכן, לומדים מה הן ל"ט המלאכות האסורות בשבת. כל המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן הן המלאכות האסורות בשבת.
לא נאסר לעבוד בשבת אלא לעשות מלאכה. "לא תעשה כל מלאכה" ובסך הכל – ל"ט מלאכות.
ל"ט – כמניין העונשים שקבלו אדם וחוה אחרי החטא. כפי שמסכם המדרש את כלל העונשים: עשר קללות התקלל אדם, עשר התקללה חוה, עשר קללות התקלל הנחש ותשע התקללה האדמה. ל"ט בארמית זו קללה. כללות הקללה הייתה ירידת המוות לעולם והעולם שינה צורתו, מעולם בו חיים לנצח לעולם בו הכל מת. ולעתיד לבא כשירפא העולם מתוצאות החטא, יוריד הקב"ה טל של תחיה…
הטל יהפוך את הקללה – הל"ט על פניה והמוות יתהפך לחיים. כשאדם ממשיך בדרכו של הנחש ומוסיף לחטא, לוקה הוא ל"ט מלקות. ואיסורי שבת הכוללים את כלל היצירה שבעולם, ומי שעובר עליהם מעמיק את החטא על כל היקפו, הם ל"ט במספר. ומכיון שהמשכן הוא המקום לתיקון העולם ולתיקון החטאים הרי להקמת המשכן נוצרו ל"ט סוגי יצירות.
***
מדוע נאסר ליצור בשבת?
בבית מדרשו של הרב הירש למדנו:
הקב"ה ברא את האדם ונתן לו כוחות עצומים. ציווה אותו לכבוש את הטבע ולגלות את עמקי סודותיו. ויחד עם זאת נתן לו כוחות לעשות זאת, מוטיבציה ואמביציה. ומאז האדם פועל בעולם וחושף נדבך אחרי נדבך בתחומים רבים ומגוונים. הוא חופר במעמקי האדמה ומגלה חומרים חדשים, ומקורות אנרגיה חדשים. הוא ממריא לפסגות ומגיע לכוכבים רחוקים והישגיו רבים ומרשימים.
ואולם, כוחות אלה שנתן הקב"ה לאדם אליה הן וקוץ בה. מחד, ההישגים אכן מרקיעי שחקים. ומאידך, עלול האדם לפתח גאווה נוראה בעטים ולחוש כי "אני ואפסי עוד". הרי מרגיש הוא את הכוחות שבמתניו וחש במפתחות הבריאה שבידיו. מה ימנע ממנו לחשוב: "אני בונה ואני סותר, אני נוטע ואני עוקר, אני מגלה עולמות ומחריבם, אני רופא חולים וממית בריאים, כמעט מחיה מתים, אני ואני ואני…", ומה יפריע לו לקום בוקר אחד ולהוסיף ולחוש "ואפסי עוד", וגאווה היא, כידוע, המידה המסוכנת ביותר, היא שמביאה את האדם לעברי פי פחת.
גאוות האדם הראשון שהנחש אמר לו שאם יאכלו מעץ הדעת יהיו כאלקים… והאדם האמין שזה אכן עשוי לקרות… והיא שהביאתו לחטא ולחורבנו האישי ולחורבן העולם עמו.
גאוותו של פרעה שאמר, "לי יאורי ואני עשיתיני", הביאה לכך שהפך להיות לאחד האישים היותר מכוערים בהיסטוריה האנושית וכך גאוותו של נבוכדנצר של חירם מלך צור, ועוד-ועוד.
מחד – רצה הקב"ה לתת לאדם אמצעים ומפתחות באמצעותם ימלא את ייעודו. מאידך אמצעים אלה ומפתחות אלה הם-הם העלולים להביא אותו ואת העולם כולו לעברי פי פחת.
מה לעשות?
אמר הקב"ה יום אחד בשבוע תנטרלו את עצמכם ממפתחות גורמי הגאווה, תפקידו אותם בידי, ולא תשתמשו בהם. ומתוך שביום זה תחזרו לעצמכם, ותקבלו פרופורציה אמתית לכוחותיכם לעומת כוחות הבורא, באותו יום תחזרו לשפיות ותראו את מי שאמר והיה העולם ואת מי שמנהלו באמת ואת מי שנותן לכם כח לעשות חייל.
***
מה גורם לגאוות האדם המרקיעה שחקים?
אם אדם ינסה לפתח גאווה על יסוד תפקודי גופו, ידע בקלות שלא תהיה תפארתו על הדרך הזו, הרי כל כך בינוני הוא האדם. אם יתפאר בגובהו – ג'ירפה גבוהה ממנו. אם בכח שריריו – בעלי חיים רבים יראו לו עד כמה דל הוא. אם בגמישותו – חתול קדמו. וכך על כל תפקוד ותפקוד מתפקודי הגוף יש יתוש כלשהו שילעג לו ויקדימנו. אין צורך לספק מנטרלים לגאווה לא רציונאלית.
אבל יש באדם תכונה אחת ששום בעל חיים לא יתחרה עמו, לאדם יש כח יצירה. חתול, למשל, הוא דבר מאד מתוחכם, אך הוא כיום כפי שהיה מאז, מעולם לא שמענו על חתול שהמציא ולו אופניים, או קורקינט, כדי להגיע ביתר קלות ובמהירות אל החלב… אם על בסיס כוחות היצירה שלו תתפתח גאוותו לא נוכל להעמידו בפני בעל חיים כלשהו ולהטיח בפניו "יתוש קדמך".
מה עושים?
– מחזירים את מפתחות כוחות היצירה.
ואולם, מהיכן נדע יצירה מהי? עלינו למצוא מקום ממנו נוכל להפיק את כל היצירות שבהויה.
שלש פעמים נוצרו כלל היצירות. בבריאת העולם, בבריאת האדם שהוא עולם קטן שכל מה שיש בעולם יש לו מקבילה באדם. ובהקמת המשכן, הקמת המשכן הייתה מהדורה חוזרת של בריאת העולם.
אלא שבריאת העולם והאדם נעשתה במאמר פי ד' – באופן רוחני נעלה "אשר במאמרו ברא שחקים ברוח פיו כל צבאם" ואין לנו את היכולת לתרגם את הפעולות הללו למעשים גשמיים. הפעם היחידה איפוא שכלל היצירות נוצרו במהדורתם הגשמית הייתה בהקמת המשכן ולכן הקמת המשכן היא המפתח לכלל היצירות שבעולם.
מכאן שמלאכות האסורות משבת נלמדות מהמשכן, אותו משכן שהוא מעין גן עדן בזעיר אנפין, שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו". ביום בו אין האדם יוצר, חוזר האדם לפרופורציה ולענווה המתבקשת באמצעותה יקל עליו לראות את היוצר האמיתי היוצר לכל נוצר ולראות את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות חלק מאותה ברית יחידה במינה שנכרתה בין היוצר והנוצר.
