ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד
ידועים לכולנו דברי ה"מסילת ישרים" בהקדמה, כי היסוד והשורש לעבודת הבורא הוא שיתברר לאדם "מה חובתו בעולמו ולמה שישים מבטו ומגמתו".
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט”א
המדרש (תנחומא – נשא ט"ז) מגלה לנו: "בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים". הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ושמי שמים לא יכלכלוהו, מתאווה שאף אנו קרוצי חומר, עפר ואפר, נמליך אותו ונהיה מדור לשכינתו… שהרי בשמי השמים כולם מכירים בכוחו ובגדולתו, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, מפחד הדר גאונו.
וכלשון הרמב"ם (יסודי התורה – פ"ב ה"ח), וכל הצורות (-המלאכים) האלו חיים ומכירים את הבורא ויודעים אתו דעה גדולה עד למאוד… דעה שאין כח בני אדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה", בכל זאת חפץ הקב"ה שאנו השרויים בחושך גם כן נתאמץ להוות מדור לשכינתו, כמו שמלך בשר ודם אין גדלות בזה ששריו ועבדיו הרואים גדלותו יראים ממנו, ורק כאשר פשוטי העם יראים ומכבדים אותו ניכרת גדלותו.
כפי שידועים דברי הרמב"ן (סוף פרשת בא) וז"ל: "שאין טעם אחר ביצירת האדם, ואין לאלוקים חפץ בתחתונים, רק זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו". נמצינו למדים, שתכלית עבודתינו היא להכניס את הקב"ה אלינו, ולגרום לכך שהקב"ה ישרה בתוכינו, הרבש"ע רוצה לשרות בתוך כל אחד ואחד, המסכים להכניסו אליו.
כדבריו הידועים של האלשיך הק' בפרשת השבוע, על הפסוק, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר, אלא, בתוכם, בתוך כל אחד ואחד.
***
בורא עולם כביכול מסתובב ומחפש להיכן להיכנס, כלשון הפסוק בשיר השירים, "אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", הרבש"ע רוצה להיכנס, ומבקש פתחו לי! זוהי עבודת חיים לגרום שהשכינה הקדושה תשרה בנו.
עבודה הכוללת ב' חלקים עיקריים:
א. לא לעשות דברים המונעים השראת השכינה, כמו למשל, בעל גאווה שעליו הקב"ה אומר, "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אם כן, הגאווה וגרורותיה, הקנאה והכעס, מרחיקים את השראת השכינה. מי מדבר על חיסרון בקדושה וטהרה, שעליה אמרו חז"ל "אלוקיהם של אלו שונא זימה", וודאי שדברים אלו גורמים באופן ישיר, שלא יזכו להשראת השכינה.
ב. והחלק השני הוא בעשה טוב, להרבות בדברים המביאים את השכינה, כלימוד התורה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מד' אמות של הלכה, וכל היושב ושונה הלכות שכינה כנגדו; התפילה בציבור, בה אלוקים ניצב בעדת ק-ל, וכל המצוות המעשיות המקדשות ומרוממות ומקרבות האדם לדביקות בבורא ית"ש.
***
בנוהג שבעולם, אם נזמין לבתינו אחיין צעיר, או ילד קטן, אין לנו צורך להקדיש לו אפילו מיטה בפני עצמה, נספיק בזה שיחלוק את מיטתו עם בן גילו. כשנזמין נער מתבגר, נצטרך לפנות עבורו מיטה לעצמו. כשנזמין זוג צעיר, נצטרך לפנות עבורם חדר שלם, ואם נזכה שרב גדול, או אדם מכובד, יבחר לשהות בבתינו, נפנה עבורו את כל הבית, שהרי אין זה כבוד לחלוק בית עם אורח רם ונעלה.
לענייננו, אם מלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ לדור בינינו, אזי אנו חייבים לפנות עבורו הכל, לא די בזה שפינינו עבורו מיטה, חדר, או שניים, חייבים אנו לפנות עבורו הכל! את כל היום – את האוכל, השינה, הדיבור, הכל הכל שיהיה עבורו כרצונו וכראוי לכבודו… לא כאותם המפנים עבור הקב"ה שעה או שתיים ביום שבהן הם עסוקים ברצון הבורא, ובשאר היום הולכים הם בשרירות ליבם, כשרק בשעת תורה ותפילה הם משרים את השכינה בתוכם.
בוודאי לא כאותם שגם את השעתיים שכבר הקדישו להקב"ה לתורה ותפילה, מערבים הם בזה חול, ונמצא שלמעשה לא הכינו בשום צורה מדור לשכינה, וכל שייכותם עם השכינה הם ככלאיים ושעטנז, של אור וחושך המשמשים בערבוביא.
***
ברור שאין זה עבודה הנעשית ברגע אחד ולא ביום, חודש או שנה, זוהי עבודת חיים, אולם זה הכיוון והיעד אליהם איש יהודי צריך לשאוף, שיהיה כל כולו, בגופו ובנפשו, מדור לשכינה, כעבד שאין לו מעצמו כלום. וכמו בכל דבר, מתחילים בהדרגה: קודם בעת התפילה, להשתדל שזמן זה יהיה מוקדש לד' ללא שום התעסקויות צדדיות, כך בעת התורה, ללמוד ברצינות.
בהמשך נשאף להגיע לעבודת "בכל דרכיך דעהו", שגם עניני הגשם, כאכילה ושתיה, יהיו כלי לעבודת ד', חלק בלתי נפרד מדביקות הבורא, כגדולי וצדיקי הדורות שזכו והיו דבוקים בו ית', ולא היה אצלם שום דבר במחשבה דיבור מעשה, שהיה נגד רצון ד', חלילה, אלא להיפך, הכל היה חטיבה אחת של עבודת ד'. זוהי כל התורה על רגל אחת, ואידך פירושא זיל גמור.
***
איך להגיע לעבודה זו? חייבים אנו להחדיר למוחנו, שיש לנו תפקיד ומטרה, יש לנו יעד שעלינו לחתור להגיע אליו ולא לחיות כסוס ופרד שחייהם עוברים עליהם בלי מטרה ותכלית. יש לערוך מידי תקופה חשבון נפש ולבדוק האם אני בכלל משכן לשכינה, ואם כן כמה מזמני וכמה מרצונותיי משועבדים למטרה נעלה זו. ולדעת ולזכור! ולשנן שוב ושוב, שכל מטרתנו בתורה ומצוות היא רק להגיע לדביקות בבורא ית"ש, להיות לו לדירה בתחתונים, ובלא זה העיקר חסר מהספר, כגוף בלא נשמה.
כל היהדות היא חטיבה אחת, יסוד אחד שכל התרי"ג מצוות דאורייתא ודרבנן משולבים למטרה אחת, של הבאת האדם להכרה ברורה במלכות ש-קי, כשהבריח התיכון הוא שהאדם הקרוץ מחומר, המורכב מגוף המושכו לרע, יתעלה ויתגבר, ויהפוך את החומר לצורה, עד שכל כולו יהיה עבד ומקום להשראת השכינה.
כשאדם עובד על עצמו, אזי לא די שנשמתו חלק האלו-ק ממעל משרתת מטרה זו, אלא אף גופו החומרי, מתהפך לעזר וסיוע לעבודת ד', בבחינת גם אויבו ישלים עמו.
***
בכל בוקר אנו אומרים בברכות השחר, "אלוקי נשמה שנתת בי, טהורה היא". בצעירותו, שאל מרן מהרי"ד זי"ע מבעלזא, את אביו מרן מהר"י זי"ע, מי אומר תפילה זו? הנשמה לא יכולה לומר תפילה זו, כי הרי בה משבחים אותה, שטהורה היא. מנגד, הגוף, הוא אינו יכול להתפלל, שהרי כל כולו גוף הוא, חומר עכור, ואם כן מי הוא איפה האומר ברכה זו?
ענהו אביו הק', שיהודי הזוכה ועובד את הבורא, גם גופו מתהפך מחומר לצורה, ובכוחו לשבח את קונו. וכמו שידוע שצדיקים העידו על הרה"ק רבי אלימלך זי"ע, בעל ה"נועם אלימלך", שזכה ונתעלה כל כך עד שגופו היה קדוש כנשמה ולכן זוכים הצדיקים שאין רימה שולטת בהם וגופם נשאר שלם אף לאחר פטירתם, כי אחר שהם הפכו את גופם לכלי לעבודת ד', אזי הגוף כנשמה, מה נשמה חיה וקיימת לעד, כך גם גופם חי לעד.
עבודה רבה לפנינו, ומדרגות לאין שיעור, לא עליך המלאכה לגמור, אבל אי אתה בן חורין להיפטר הימנה, ואם לא עכשיו אימתי?!
