שולחן שבת
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט”א
ננסה במאמר זה למצוא את נקודות התורפה, לצד מציאת פתרונות, לנתח מה הם הסיכונים ולמה עלינו להיות ערוכים כדי לזכות לנועם השומר שבת הבן עם הבת…
בפרשתינו, "וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'", אין מתאים יותר לגעת בשבוע זה בנושא חשוב, זמן המאחד את כולנו, צעירים כמבוגרים והוא 'שולחן שבת'.
סעודות שבת קודש, הזמן המאחד את המשפחה, הזמן בו אין הפרעות, אין טלפונים, אין סידורים, אצל רבים זה אולי אפילו הזמן היחיד בשבוע שאנו פוגשים את ילדינו הקטנים, אלו שבדרך כלל עדיין ישנים כשאנו קמים וכבר ישנים כשאנו חוזרים.
זה הזמן בו אנו פוגשים את ילדינו המתבגרים השוהים בישיבות הקדושות, או לחילופין הבנות העסוקות במבחנים והכנת שיעורים. בקיצור, זמן קדוש וייחודי לכל הדעות.
שולחן שבת הוא הזמן היפה, הקדוש והאידיאלי להחדרת מסרים, ליצירת קשרים, לגיבוש ואווירה מצד אחד. מנגד, באין כללים וכיוון ברור, זה עלול להפוך למרכז מתח והתכתשויות. משום כך עלינו להשקיע מחשבה ותכנון על מנת להפיק מזמן קדוש זה את מירב התועלת.
ננסה במסגרת מאמר זה למצוא את נקודות התורפה, לצד מציאת פתרונות, לנתח מה הם הסיכונים ולמה עלינו להיות ערוכים כדי לזכות לנועם השומר שבת הבן עם הבת…
***
ננסה להבין מהם האתגרים העומדים בפנינו כשאנו באים לערוך סעודת שבת בחברת בני המשפחה:
- קבוצה הטרוגנית – ברוך ד' במשפחות המורחבות שלנו, אנו יושבים באותה סעודת שבת החל מילדים בגיל שידוכים (או אפילו עם כמה נשואים), לצד ילדים שחזרו עם דפי קשר מהגן, אנחנו אמורים לתת יחס לכולם, אנו אמורים ליצור אווירה שתחבר את כולם. כמובן, לא מה שמעניין את הילדה בת הארבע מעניין את הבן מהישיבה גדולה, לא אותו שיר המשמח את בן השלוש מעורר את הבחור הצעיר.
- עייפות החומר – ששת ימים תעבוד מצד הנותן ומצד המקבלים, אנחנו מגיעים לשולחן שבת אחרי שבוע עמוס וגדוש ובשבתות החורף גם אחרי ערב שבת קצר ולחוץ, אנחנו קצרי רוח והסבלנות שואפת לאפס. מתכון בטוח ליצירת מתח.
- קוצר המושג – הרגשת חוסר אונים 'אין עם מי לדבר' ילדים רעבים ועייפים, דבר הגורם למריבות בלתי פוסקות על כל דבר שזז, על המקומות ועל גודל חתיכת החלה, על איזה שיר להתחיל ועל מי יספר קודם את הפרשת השבוע וכו' וכו'.
- רמת ציפיות גבוהה – הרבה הורים מגיעים לסעודת השבת אחרי שבוע טעון עם נקיפות מצפון על מיעוט הזמן בו התייחסנו לילדים, על מעט הזמן שהשקענו בצאצאינו ואנו חדורים רצון לחנך ולהחדיר ערכים תורה ויראת שמים כפיצוי על כל השבוע העמוס ואנו אמונים על הכלל הידוע ש'כגודל הצפייה כך גודל האכזבה'.
הרבה פעמים, כבר לאחר חצי שעה מתחילת הסעודה אנו מרגישים שאין עם מי לדבר וכל המשל והנמשל שהכינו כבר ביום רביעי ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת, או לפעמים השיר שרצינו ללמד את הילדים יצטרך להמתין לבמה אחרת. דברים אלו מאכזבים ומתסכלים ומכאן עד להתחיל לעשות טעיות הדרך קצרה מאד!
- היעדר מנהיגות – יש הורים החושבים שכדי לנהל שולחן שבת צריך כישורים מיוחדים, כמו כשרון לשיר, להפעיל, רטוריקה וכדו', והיות ואנחנו מכירים את עצמינו אנחנו אף לא מנסים.
***
כדי להתגבר על כל האתגרים שהבאנו, ננסה להקפיד על כמה כללים שבעזרתם בס"ד נדלג על המון בעיות.
- הנמכת ציפיות – להיות מציאותי, לקבל חוסר סבלנות וחוסר הקשבה בהבנה כדבר מובן. יש ווארט חסידי ידוע על הפסוק 'אשרי העם שככה לו', האומר, טוב לאדם שככה, כלומר שטוב לו איך שזה ככה. אנחנו צריכים להגיע לשולחן שבת עם רצון טוב, אבל בלי תכניות מחייבות. להחליט, אני בא לתת טוב, אם אצליח – הם ישירו איתי, אם לא – אשיר לבד. אם אצליח – אדבר על נושא שהכנתי, אם לא – אזרום איתם. לא להתאכזב! ולא להיצמד לתכנית מחייבת.
לשיר גם אם אין שיתוף פעולה מידי – ההתלהבות תדביק ותסחף. במקום להיות עסוקים בארגון המקהלה, עדיף להתחיל לשיר זמירות שבת בהתלהבות ובשמחה ולאט לאט נראה איך עוד ילד ועוד ילד מצטרף לשירה – בדוק ומנוסה!…
- התארגנות – ארגון מקדים הכולל שעות שינה ומניעת שעות לחץ. כולנו יודעים שבחורף אנחנו מאורגנים בסביבות השעה ארבע, למרות שבקיץ יש לנו עוד 3 שעות. הכל עניין של תכנון. יש בתים שבערב שבת יש צעקות ומתח שאחריהם אין עם מי לדבר. בתכנון נכון אפשר לאסוף את בני המשפחה ולסכם שאת המתח שחייב להיות בחצי שעה שלפני הדלת הנרות אנחנו מעבירים לשעה שתיים שעד אז הכול חייב להיות מוכן.
ילדים מאד מתחברים לאתגר. נופתע עד כמה הם ישמחו לקחת חלק להגיע לשעה שתיים כשהכל הכל מוכן. זה גורם שיש זמן לנוח, מגיעים לשבת נינוחים ובעיקר שמחים.
ידוע לכולנו שהגמרא במסכת גיטין מציינת, כי יש יצר הרע מיוחד הבא לעורר מריבות בערב שבת, אבל לא כתוב שם שאסור להתגבר עליו…
אין דבר יפה ויותר מכבד מכך ששבת המלכה נכנסת לבית שליו ורגוע ולא לצעקות ומריבות והדבר בפירוש אפשרי!
- סוף מעשה במחשבה תחילה – ככל שנגדיר מראש עוד בערב שבת (ואפילו כבר ביום חמישי) את התפקידים, את סדר המקומות, אז נתווכח, נסדר, נפשר, נחשוב על מוקדי חיכוך אפשריים, כמו מקומות ישיבה / סדר באמירת דברי תורה / יחס שווה / תפקידים בעזרה, בהגשה והורדה מהשולחן. הילדים צריכים לדעת שבזמן שולחן השבת כבר אין ויכוחים.
שמעתי מאדם גדול שהנהיג בביתו שעד אחרי הדגים לא מדברים / מלשינים / מתווכחים על כלום. זו הנהגה חכמה. אנחנו חוזרים מהתפילה רעבים ועייפים וכל דבר קטן מקפיץ ומעצבן. כשאוכלים קצת חלה ומנת דגים, לפתע הכל מסתדר, שום דבר כבר לא מעצבן.
מותר לומר לילד – 'קודם תשמע קידוש, תאכל קצת ואחרי הדגים נשמע מה מוישי הציק לך'… נופתע לגלות איך בכוחה של חתיכת החלה ומנת הגיפלטע פיש הם חזרו להיות חברים…
- החדרת ערכה של סעודת שבת – ילדים צריכים לקלוט שאין מדובר כאן בארוחה משפחתית אלא בסעודת שבת! לדבר על המלאכים שנמצאים איתנו כאן, ילד צריך לשמוע שהתנהגותו אינה מתאימה למקום בו נמצאים מלאכי השרת העוקבים אחר מעשיו.
להסביר לבנות שבסעודת שבת אין ספרים ואין עיתונים, זה פשוט לא מתאים למעמד. כשחוזרים על הדברים שוב ושוב, הדברים מופנמים.
לדבר מ'אתקינו סעודתה', להסביר שאנחנו מזמנים לסעודה את הקב"ה עם האבות הקדושים. זה לא אומר שצריך שתהיה אוירה של יום הדין, אבל בפירוש זה מצריך אווירה מכבדת ומכובדת. ילדים מבינים שיש נושאים שאותם לא מדברים בשולחן קדוש זה, הם לומדים ומפנימים ערך של מעמד מקודש. זה לא חודר ביום, גם לא בשבוע, אבל כשזה 'הנוסח', הם קולטים ומפנימים.
- תכניות – שמעתי בשם מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאמר שעל אבא ללקט שושנים לכבוד שבת, שבמשך כל השבוע כשרואים רעיון יפה, משל נחמד, אוספים את אותם שושנים על מנת שיפארו את שולחן השבת שלנו. עלינו להיות ערוכים (-לא מתוכננים! ומקובעים!) שלפחות מצידנו לא יהיה וואקום של חסר בתכנית או ברעיון.
אין זה תחום דווקא לאבא, בזמנינו האימהות קוראות ושומעות ולומדות ויפה מאד אם לפעמים גם האמא תשתף בתובנה נחמדה שחשה, או למדה השבוע.
ברור שזה לא זמן להעביר מערכות ושיעורים כבדים, זה לא הזמן למלאות חסרים אישיים מהשבוע, מה שלא הספקנו להעביר בשיעורים… הורים המאריכים ומכבידים, גורמים להיפך מנועם.
יש היום ספרים קלילים, ספרי הלכה או מוסר, ששיעור קבוע מלמד מגבש ומחזק.
נושא שבועי – יש בתים בהם מחליטים מראש על נושא שבועי וכל ילד מכין חומר על הנושא. ברור שכל בית עם ייחודיותו וכל אחד צריך לבדוק מה חשוב, מועיל ובעיקר מעשי אצלו בבית ולהתאים את התכניות לבית שלו!
הזדמנות לחנך
שולחן שבת הוא זמן והזדמנות לחנך ונביא כמה דוגמאות:
- כיבוד אב ואם – חשוב לחנך להמתין עד שהאם מתיישבת ואז מתחילים לאכול. זה לא מכובד שהאימא טורחת ועד שהיא מסיימת להגיש כבר סיימו כולם לאכול. זה מחנך לכבד, זה מחנך לשליטה עצמית, ועוד.
- דוגמא אישית – במהלך הסעודה מתרחשים בכל בית ברוך ילדים כל מיני תקריות, כוסות שנשפכים, כוסות שנשברים ועוד. לא לאבד עשתונות כשדברים נשברים. אדם ניכר בכוסו, כבודו של ילד שווה יותר מכוס זכוכית. זו הזדמנות לדוגמא אישית של שליטה ואיפוק.
- שמירת הלשון – ילדים רואים איך אנחנו מקפידים לא להניח אנשים על השולחן, איך לא חודרים לפרט. שמעתי לאחרונה שלכ"ק מרן אדמו"ר מגור ה"פני מנחם" זיע"א, נכנס יהודי זקוק לישועה שהיה חייב לעבור ניתוח מסובך. שאלו האדמו"ר האם מנתחים אנשים על שולחנו בשבת? כשהשיב בחיוב, ענה לו האדמו"ר, אם לא מנתחים אנשים – לא צריכים לעבור ניתוחים!…
- לשתף – הזדמנות לשתף את הילדים בניצוצי השגחה שחלפו במהלך השבוע, על התגברויות, הזדמנות לשבח ילד על הצטיינות או מאמץ מיוחד בשבוע החולף, זה הופך את השולחן למקום חם ונעים.
לסיום: צריך להתפלל לסייעתא דשמיא. מספרים על הצדיק רבי זלמן בריזל זצ"ל, שהיה מתפלל כל ערב שבת:
ריבונו של עולם, נתת לי דגים לכבוד שבת, נתת לי חלות לכבוד שבת, נתת לי בגדים לכבוד שבת…
בבקשה תן לי שבת לכבוד שבת…
