השחיטה היהודית לעומת הזלילה של בעלי התאווה
הנאבקים בשחיטה היהודית אינם נאבקים בצורות השונות של הריגת בעלי חיים לצורך אכילתם. הם אינם נאבקים בנוהג אכילת בשר ורובם ככולם עושים זאת בתענוג גדול והורגים הם גם בעלי חיים שיהודים נמנעים מלאכלם
במה – מגזין תוכן
הרב מרדכי נויגרשל שליט”א
הספור הישן חוזר, והפעם: בבלגיה, שם נכנס לתוקפו חוק האוסר על היהודים לשחוט שחיטה כשרה. שוב מופיעים הטיעוניים ה"הומניים" נגד השחיטה היהודית המייסרת כביכול את בעלי החיים יותר מהדרך בה ממיתים אותם במערכת הזלילה המקובלת בעולם.
ושוב גוררים אותנו לויכוח בו עלינו להוכיח כי השחיטה היהודית היא דווקא הומאנית יותר כאילו על זה באמת נטוש הויכוח.
כי לשיטתם, אם נשאל את בעל החיים הוא ודאי יעדיף להמשיך ולחיות ולא למות, לא בצורה זו ולא בצורה אחרת. הוא יתקשה למצוא
את ההבדל בין הצער בזמן השחיטה היהודית לבין הצער בזמן ההמתה בכל צורה אחרת. מבחינתו, אם נשווה את תגובותיו הנסתרות לאלו של בני אדם, למות זה למות ורצונו היה להמשיך את חייו בשלוה. זאת מונעים ממנו ההומניסטים הלוחמים נגד השחיטה היהודית בה במידה שמונעת ממנו השחיטה היהודית.
ולכן הניסיון להסביר עד כמה השחיטה היהודית היא הומאנית ועד כמה בעל החיים מצטער בה פחות מצורות המתה אחרות הוא פאתטי. שכן בנסותנו לעשות כן אנו מראים כי הולכנו שולל וכי אנו באמת מאמינים שדאגת המתנגדים לשחיטה היהודית היא דאגת אנשים הרגישים לצער בעלי חיים, בעוד שעלינו לקרוע את המסווה מעל פניהם ולהעמיד את הוויכוח במקום בו הוא באמת נמצא.
• • •
זאת ועוד, והיה אם יתברר שהם צודקים ובאמת יש דרכים לגרום לבהמה פחות צער עת ממיתים אותה, כלום עקב כך נשנה את
הלכות השחיטה? – ודאי שלא. אז מה הטעם להסביר את השחיטה כמשהו הומני, כשטעמיה נמצאים הרחק משם (כמובן, אחרי שהצורך ההלכתי מוצה, יש צורך להקפיד על צורך הלכתי נוסף והוא איסור צער בעלי חיים שהוא איסור תורה. עד כדי כך שבמעשה רבי והעגל, כיון שלא התייחס לעגל בשעת בהלתו בהבנה – נענש) אשר על כן, כל הוויכוח סביב צורת ההמתה ואיזו מהן גורמת לפחות צער, נמצא מחוץ למעגל האמת.
כדי לא להיגרר אחרי טיעונים הרחוקים מן האמת, יש להעמיד את הוויכוח במקום בו הוא באמת נמצא.
• • •
הנאבקים בשחיטה היהודית אינם נאבקים בצורות השונות של הריגת בעלי חיים לצורך אכילתם. הם אינם נאבקים בנוהג אכילת בשר ורובם ככולם עושים זאת בתענוג גדול (והורגים הם גם בעלי חיים שיהודים נמנעים מלאכלם, דוגמת חזירים, שפנים וארנבות) כשישאלו מדוע הורגים הם בעלי חיים לצורך אכילה ולא מתחשבים ברצונה של החיה להמשיך ולחיות, ישיבו, כי אחרי הכל בעלי החיים נועדו לשרת את צרכי האדם, כולל את מילוי צלחתו בטנו ותאוותיו.
וכיון שלצרכים "קדושים" אלה יש להרגם, מותר לנו להרגם. אך יש לעשות זאת, עד כמה שאפשר, בפחות צער לבעל החיים הנהרג על
קדושת הצלחת… אנו מסכימים עם כל מילה. אך אנו אומרים שחוקי הדת ומצוותיה גם הם מהווים צורך לא פחות חשוב מהצורך למלא את צו התאווה. ואם לשם מילוי צורך זה תסבול הבהמה מעט יותר, הרי זה כטיפה בים לעומת הסבל שבעצם ההמתה לשם מילוי צורך אחר, חסר חשיבות אמתית, של בני אדם…
אלא מה – הם יאמרו שמצוות הדת אינן מהוות צורך שיש להתחשב בו.
וכאן חוזר הויכוח העתיק המקיף – על מה מקומה של הדת בחיי האדם. מה תקפם של חוקי הדת ומה חשיבותם.
• • •
ואולם, כיון שהחוק הראשון של הליברליות קובע כי יש לאפשר לכל אדם לחיות לפי אמונתו, וכפי שאמר וולטר לרוסו: "איני מקבל אף מילה שאתה אומר, אך אמסור את נפשי כדי שיאפשרו לך לומר", כך חייב הליברל לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית ולאפשר לכל בעל ערכים לחיות לפי ערכיו.
והרי לא מצינו מישהו שימסור נפשו עבור צלחתו, כמו שמצינו רבים מאד שמסרו נפשם על קיום מצוות הק-ל, כך שהצורך בקיום
מצוות הק-ל חזק יותר לאין שיעור מהצורך למלא את הצלחת…
• • •
גם הוויכוח סביב ברית מילה לא אמור לסוב סביב השאלה האם המעשה בריא או לא. אלא סביב השאלה האם זו מצוות הק-ל. כי אם
זו מצוות הק-ל, גם אם אין המעשה בריא יש לעשותו, הרי אברהם הלך לשחוט את יצחק במצוות הק-ל.
ואם אין זו מצוות הק-ל, אין כל ענין לעשותו, ומי שחושב שהדבר בריא שיעשהו כשירצה.
האמת היא שכל הזועקים שאין לשחוט בעלי חיים בגלל צער בעלי חיים צודקים הם מאד, אבל עליהם להרחיב את היריעה ולאסור את כל שאר סוגי ההמתות ולאסור לאכול בשר בכלל. שהרי הגמרא אומרת במסכת פסחים, שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, כי מדוע להרוג בשר בעל חיים אחד ולהאכיל בו בעל חיים אחר?…
• • •
האמת היא שכל הזועקים שאין לשחוט בעלי חיים בגלל צער בעלי חיים צודקים הם מאד, אבל עליהם להרחיב את היריעה ולאסור את כל שאר סוגי ההמתות ולאסור לאכול בשר בכלל. שהרי הגמרא אומרת במסכת פסחים (מט) שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, כי מדוע להרוג בשר בעל חיים אחד ולהאכיל בו בעל חיים אחר? מה ראה זה ייחוס בעצמו שיחשוב שלמען תאוותיו מותר להרוג בעל חיים אחר? אלא אם כן חושב הוא שבגלל שהוא יותר חזק ותר לו לשלוט על החלש עד כדי להורגו…
אליהו הנביא ערך את אחת ההצגות הגדולות בהיסטוריה כשהכריז על תחרות בין נביאי הבעל והאשרה, לבינו, נביא האלוקים, על הר הכרמל לעיני המונים.
אמר: יביאו שני פרים ויבנו שני מזבחות, והמזבח עליו תרד אש מן השמים יעיד מי האלוקים. ואכן הביאו שני פרים ואז: "ויאמר אליהו
בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים". ויפה נהג אליהו בהציעו להם לבחור בעצמם את הפרשלהם כדי שלא יטענו אחר כישלון: "נתת לנו את הפר הפחות מתאים".
והנה, למרבה ההפתעה בפסוק הבא מיד אחרי כן נאמר: "ויקחו את הפר אשר נתן להם"! מה התרחש בין שני הפסוקים האלה? מדוע לבסוף במקום שהם יבחרו את הפר שלהם בחר הוא את הפר ונתן להם?
אומרים חז"ל, שהם אכן בחרו, אך הפר אותו בחרו סירב ללכת עמם.
וכל מה שעשו לא עזר "לשכנע" אותו לבא. ניגש אליו אליהו ושאלו:מה פשר הסירוב? – נענה הפר ואמר: אני ואחי נולדנו ביום אחד, מדוע
יגרע חלקי מזה של אחי שאחי הולך למות על קדוש ד' על מזבח ד' ואני הולך למות לשווא על מזבח הבעל?
ענה לו אליהו ואמר לו: טעות בידך, שהרי קדוש ד' לא יעלה מזה שעל מזבח ד' תרד אש בלבד, אלא מהצירוף שני הדברים: על מזבח ד' תרד אש, ומזבח הבעל יישאר כמות שהוא ואש לא תרד, וכולם ידעו כי ד' הוא האלוקים ולא הבעל ולך יהיה חלק שווה בקידוש שם שמים שיעלה מהמעשה. אורו עיניו של הפר ואמר: רעיון נפלא! אולי תאמר אותו לאחי?
ולא עזר מאומה עד שנתן אותו בידיו לכהנים.
בסיפור זה באו חז"ל ללמדנו, כי בעלי החיים משתוקקים לקדש שם שמים בחייהם ובמותם.
• • •
כל העולם כולו משתוקק אל הנצח הרוחני ואולם היחיד שהנצח נמצא בו והוא קשור אליו בפועל, הוא האדם נשמתו מן העליונים וכשמבצעת את תפקידה הרוחני ומרבה קדושה מתעלה עוד יותר והגוף המגיש לה את תעצומות כוחו כדי שתצליח למלא את תפקידה
בעולם הזה עולה יחד אתה.
כל העולם כולו מגיש את כוחותיו והאנרגיה הטמונה בו לאדם וכשהאדם משתמש באותם כוחות למטרות לשמן בא לעולם, עולה ומעלה את כל העולם עמו.
ואולם אם האדם משתמש בכל מה שמגישה לו הבריאה לצורך ענייניו הגשמיים, הרי בוגד הוא בכל הכוחות התלויים בו המספקים לו את כל צרכיו והוא משתמש בהם לצרכים חסרי משמעות. והם הרי אין להם כל אפשרות להפוך ולהיות בעלי משמעות אם האדם לא יסייע בידם לעשות כן.
מקום מיוחד יוחד לבעלי החיים הטהורים המותרים באכילה, שבהפכם חלק מגוף האדם הופכים הם לחלק מאותה מערכת המקדשת שם שמים והמתעלה כלפי מעלה.
• • •
בספרם לנו על תשוקתם של השוורים להגיע למזבח ד', נתנו לנו חז"ל להבין את רצונם האמיתי של בעלי החיים. כשיהודי שוחט בהמה בשחיטה כשרה ואוכלה אם לסעודת שבת או חג, ואם לסעודה רגילה כדי שיהיה בריא דיו לעבוד את ד', הרי מעלה הוא את הבהמה עמו. ואם שוחטה ואוכלה סתם כדי למלא תאוותיו ואינו משתמש בכח שהבהמה או החיה נתנו לו, כדי לעבוד את ד' ביתר שאר הרי בכך בגד בבעל החיים. והוא בכלל מה שהגמרא בפסחים אומרת שעם הארץ אסור לו לאכול בשר.
ולכן כל אלה הלוחמים כנגד השחיטה היהודית היו נחשבים כצודקים לו היו באמת עקביים ולוחמים נגד כל סוג של הריגת לי חיים לצורך האדם. עליה היה להילחם נגד כל צורות ההמתה, ולחדול מלאכול מבעלי חיים בכלל.
כמובן שהם לא עושים זאת ולא יעשו זאת ובכך מתגלית כוונתם האמתית: לא צער בעלי החיים מטריד את מנוחתם, עבודת האלוקים של עם ישראל היא שמדירה שינה מעיניהם, וכבר אמרו חז"ל, "הלכה, בידוע – שעשיו שונא ליעקב".
