יהדות בגולה – מהודו ועד כוש I חלק א'
במה – מגזין תוכן
הרב ישראל פישר שליט"א
ושוב שלום לכם קוראים יקרים, שבוע הונגרי סוער חלף עלינו, התוועדנו ליפייפותו של שם, טיילנו זעיר פה, זעיר שם, בעיר בירת ההונים, הלוא היא בודפשט.
הערה משמעותית קיבלתי מקורא נאמן, מחובתי להביאה כלשונה: אירופה התיירותית, על שלל קסמה, יש בה מלכודת רוחנית איומה, האורבת לפתח חטאת רובץ. אמר וצדק, אנקוט בכלל 'תן לחכם ויחכם עוד'. הזהירות מתבקשת, שלא נאבד חלילה את כלי הזכוכית היקרים שכה נקל לאבדם, בהסרת רסן המבט הטהור.
בפתח חודש אדר ב', אשר נעשו בהם ניסים ליהודים, הגרים בשושן בעיקר (אומנם מאמר הגמרא (מגילה יב.) גם לכלל ישראל, אך עיקר הנס היה בוודאי במלכות פרס), הגיע העת ליטול את מקל הנדודים, לחצות את אירופה ולצאת למסע אחור בזמן, להביט אל ממלכת שושן ששלטה בעולם.
עלה ברעיוני במחלוקת הגמרא (שם, יא), האם הודו וכוש סמוכות זה לזה, או נמצאות בקצוות העולם זה מזה, שאולי יש לומר, ששניהם לאותו דבר התכוונו. הרי העולם עגול, משכך, הודו ופרס הסמוכות זה לזה, אם שליט ישלוט בתבל, הרי בהחלט הוא שולט מצד לצד של הכדור הארץ, ואז הודו וכוש, כמדינות הן שוכנות זו לצד זו, אך הן בו בזמן גם בקצוות העולם השליט. מהודו ועד כוש, בהיקף הכדור.
מי הוא בן שומר הסוסים של המלך נבוכדנצר שעלה לגדולה זמנית? איך קפצה מדיניות שחלשה על 20 מדינות, בהחלט הישג מרשים בכל קנה מידה, לשלטון אדירים על 100 מדינות, שזאת כבר מגה אימפריה, משם בצעידה עקבית בכיבוש עוד 7 מדינות, נעשה השיכור הפוחז – כעדות רעייתו – לשליט על 127 מדינות, כשבעצם הוא היה השליט הבלעדי בכדור הארץ, כשכולם נתונים לשיגיונותיו.
הפרסים והמגילה
הפרסים הם עם מיוחד במינו: אבדה לו ההיסטוריה שלו.
הארכיונים העצומים שהצטברו באקבטנה נשרפו כליל, ומלבד כתובות מעטות שנגלו על מצבות בחפירות, ושפענוחן הנכון גם הוא אינו ודאי – לא נשאר שום שריד.
הגיע הדבר לידי כך שמה שהפרסים יודעים על עברם נאסף מספרי קורות הימים של עמים אחרים, ובראש ובראשונה מההיסטוריונים היווניים, ובעיקר מההיסטוריון הרודוטוס.
סך הכול החומר שנאסף באופן זה הוא, עד כמה שמעניין אותנו כאן, בקווים כלליים כדלקמן:
הממלכה הענקית הנקראת במגילה "מדינות פרס ומדי", התהוותה משטחן של ממלכות אשור, עילם, מדי ופרס, והשתרעה מהמפרץ הפרסי בדרום עד ארץ הסקיטים הפראים בצפון, ומארץ כוש במערב ועד הודו במזרח, מקום אשר לדעת הקדמונים היה סוף העולם.
כל אחת מהמדינות הרבות שנכנסו לתוך הממלכה הזאת עמדה תחת שלטונו של שר (נסיך) סוברני, ונהנתה מעצמאות מסוימת. הן היוו יחד מעין ארצות-ברית, שבראשן עמד "מלך המלכים" שנקרא בתלמוד ובמדרשים "מולך בכיפה". העם שממנו יצא "מלך המלכים", לו היה משפט הבכורה בחבר עמים זה.
ה"הגמוניה" (דוגמת ההגמוניה אצל עמי ההלנים), שעברה בזמנים שונים מעם לעם, הייתה מתחילה בידי האשורים. בזמן זה נוצחה מלכות ישראל, יושביה ("עשרת השבטים") הוגלו לארצות המנצח (מדי וכיוצא באלה), ובמקומם הובאו גויים מכות (או כותא, לפי המבטא הארמי) וממקומות אחרים.
אחר כך עברה ההגמוניה למדי, עד שבא פרסי (מצאצאי אכימניס, המכונה כורש) בראש פרשי הפרסים עזי הנפש ומלומדי המלחמה מנעוריהם, ניצח את מלך מדי המכונה אסטיאגס, והעביר את השלטון לידי הפרסים.
יושבי הארצות האלה התחלקו לאיכרים ואנשי מלחמה (אצילים). האחרונים היוו בכל מדינה ומדינה חיל chail שבראשו עמד פרתם (אסתר, א' ג'), ומספר יחידות צבאיות כאלה נצטרפו שוב לארגון גבוה יותר, שבראשו עמד "ראש החיל" או בקיצור "חיל" (א' ג'; ח',י"א). על יד כל שר המדינה וכמו כן על יד כל "חיל" עמדו פקידי המלך: "אחשדרפנים, פחות ועושי המלאכה" (ג' י"ב; ט' ג').
היקף סמכותם של כל נושאי המשרות השונות האלה היה כל כך מסובך, שהרודוטוס מעיד על עצמו שלא עלה בידו לפענח את המנגנון המסובך הזה.
חוץ ממעמד האיכרים והחיילים שהיו מיושבים במקומות מגוריהם הקבועים, ואשר שוב התחלקו להמון שבטים שכל אחד היו לו תקנון וסדרים משלו, היו הרבה מאוד שבטים נודדים שהתפרנסו מרעיית צאן, אך לא פחות מכך – משוד וחמס.
כבר בין עשרת השבטים של עצם העם הפרסי, הנקרא "צנד", היו לא פחות מארבעה שבטים נודדים, שחיו חיי בדואים פראים לגמרי, לא רצו לקבל עליהם שום חוק וסדר ולא נכנעו לשום שלטון.
את מחייתם השיגו בעיקר על-ידי שוד ורצח, עד כדי כך ש"מלך המלכים" נאלץ היה לשלם להם מס שנתי כדי להבטיח את יושבי הערים מהתנפלויותיהם, כמו שהשולטן התורכי היה משלם לשבטי מדבר ערב.
שושן הבירה
מלך הממלכה הענקית הזאת היו לו כמה בירות, שהחשובה ביניהן הייתה שושן-אקבטנה, על יד ההר אראנטס (אלוואנד), שהייתה מוקפת בכמה חומות בצורות. במטרופולין זה היה ארמון המלך, שהשתרע על פני אלפי דונמים, ושעל הודו והדרו אמר אריסטו שאין דוגמתו בכל העולם (ראה תרשים מצורף). כדי לאפשר מושג מה על ממדי הארמון הזה יצוין רק שאולם הראיונות של המלך, המצוין בתרשים באות M, השתרע על שטח של עשרה דונמים.
חלקו של ארמון זה (J.L.H.) בגודל של עיר בירה במדינה אחרת, מוקדש היה לנשי המלך. פה גרו לאלפים נשי המלך ופילגשיו (נערות משרתות וסריסים ב, ג, יד). בראש בית הנשים עמדה המלכה, מעוטרת כבוד והדר אין חקר.
היא הייתה השלטת בכול, ולפקודתה עמדו סריסים רבים מרמי המעלה ביותר, אשר המלך העמיד לשרתה (ד, ה). היא השתתפה, עם המלך בשמחות ובמשתאות שנעשו לכבוד שרי המלכות ולצירי ממלכות אחרות.
לראות את פני המלכה היה כבוד שאין למעלה ממנו. ארמונה (בתרשים – J) היה קשור בדירת המלך (k) על-ידי שער שרק למלך מותר היה לעבור דרכו.
השפעתה של המלכה על ענייני המלכות הייתה עצומה. הודות לקשריה המסועפים, אנשי סודה המרובים ועושרה, הכריעה המלכה פעמים רבות אפילו בעניין ירושת כיסא המלוכה.
יתר הארמון עמד לפקודתו של המלך. מעבר לשער שהוביל מן הבירה לארמון, ונקרא "שער המלך", נמצאה שכונה גדולה (בתרשים C,D). שבה גרו המון אנשים מפקידי המלך (ב, כ), ביניהם הרבה בלשים. מספרם היה רב כל כך שאי אפשר היה ליושב השכונה להכיר את כל יושביה, ועל אחת כמה וכמה לדעת את תפקידו ואת טיב עבודתו של כל אחד ואחד.
כפרעה בזמנו
המלך מוכרח היה להיות מצאצאי אכימניס. הכריעה וההשתחוויה לפני המלך היו פולחן. אפילו שרי המדינות, בבואם לפני המלך, היו נופלים על פניהם, ובמצב זה היו מתקרבים אל המלך ומגישים את בקשותיהם.
רק שבעת השרים היותר נעלים, אשר היוו את מועצת הכתר העליונה, ואשר עמדתם במלכות הייתה דומה לעמדת הקורפירסטים בקיסרות הרומאית-הגרמנית, להם מותר היה לראות את המלך. הם הנקראים "רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות" (א, יד).
המלך השתדל שלא להיראות בפני אנשים עד כמה שרק אפשר. שבעת השרים האלה נקראו להתייעצות כשעמד לדיון עניין בעל חשיבות בלתי מצויה. הם גם היוו את בית משפט הכתר, לשיפוטם היו נתונים הפקידים מן הדרגות העליונות. הם היו בלתי תלויים אפילו במלך עצמו.
השופטים האחרים היו ממונים לכל ימי חייהם. פקיד מדרגה עליונה כי חטא, שקלו במשפטו את חטאו לעומת זכויותיו לגבי הממלכה. הכריעו זכויותיו – יצא זכאי, ואם היה חטאו גדול מזכויותיו היה נהרג.
שניים במעלה היו שבעת הסריסים או "שומרי הסף" (א, ו; ב, כא), אשר תפקידם היה לשמור על ראש המלך לבל יקרב אליו שום בן אדם לעולם, ואם בכל זאת עלה ביד מישהו להופיע לפני המלך – הומת מיד, בלי שום משפט.
על סיפורה המרתק בעומק הפשט, על-פי מסורת חכמינו ז"ל, של תקופת מגילת אסתר, על חיי היהודים בגולת מדי ופרס, על אלה ועוד נרחיב בע"ה בשבוע הבא.
