קטגוריה: חדשות

כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.

מובא שרבי פרידא למד עם תלמיד חלוש-שכל ארבע מאות פעם כל ענין וענין. פעם קראו לר' פרידא לבוא לסדר איזה ענין, ובגלל זה תלמידו לא הקשיב לשיעורו מלוא- קשב. כאשר לא קלט גם אחרי ארבע מאות פעמים, שאל אותו ר' פרידא מה הסיבה וענה לו שלא התרכז. ענה רבי פרידא 'תן דעתך' – ושנן לו שוב ארבע מאות פעמים. יצא בת קול מן שמים וכו' (עירובין נד:)

מניין משיגים סבלנות עצומה כזאת? ולמה לא דאג ר' פרידא על איבוד זמנו? אלא שהייתה לו המידה הברוכה של נושא בעול עם חברו, והיינו שהוא מחק מדעתו את ערכו העצמי, וראה רק את הערך של הזולת. כאילו הוא נולד רק לשרת את הזולת.

העיקרון הגדול שעלינו ללמוד: יש להשתדל לשאת בעול עם הזולת, לשמוע ממנו על בעיותיו ולטרוח לעזור לו, לשמוח בשמחתו ולעשות למענו כל מה שרק אפשר. על ידי זה זוכים לתורה, לחיזוק הלכידות החברתית גם של הפרט בתוך הכלל וגם של הכלל על הפרט ויותר מזה: זוכים לקרבת הקב"ה.

אחד המחזות המופלאים והמרהיבים ביותר בבריאה היא הבריאה עצמה,  ה'חזון איש' בספרו "אמונה וביטחון" מגדיר זאת בצורה נפלאה: "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו… כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא".

יוסף היה בחושך מספר שנים כאשר נזרק לבור, לאחר מכן נמכר לישמעאלים, ומשם העלילה של אשת פוטיפר, והוא נזרק לכלא. הוא עבר תלאות היה בתקופת חושך, הוא ידע שהוא נועד לגדולות והאמין שזה יגיע, לכאורה כל אחד שנמצא במקום כזה אמור להרגיש רע ולאבד תקוה אך לא כך הדבר בסיפור זה, הוא לא איבד את התקווה, והמשיך להאמין שמשהו גדול מחכה לו, שאין רע יורד מלמעלה, וזאת הדרך שהוא צריך לעבור. 

קשה לתאר את גודל הניסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. אלו תעצומות נפש הוא מגלה בעצמו. כך גם על השנים שישב בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך, המדרש מביא שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה ייסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: ה' אף פעם לא עוזב אותך. הייסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של חסד ורחמים.

חשוב גם להבין שהגדרת הזהות היא תהליך המתמשך לאורך החיים ואתגר זהות שהיה משמעותי בשלב כלשהו עשוי בשלב הבא להפוך לקיפאון, כזה שנותן תחושת נינוחות וביטחון, אך למעשה קוטע את תהליך הצמיחה והחיוּת של האדם. האדם צומח באמצעות הרחבת יכולת ההכלה שלו ויצירת מורכבות, גמישות והתאמה למצבי החיים. ניסיון החיים אינו למידה שארעה בעבר ושחזור חוזר ומת מיד שלה בהווה, אלא הליך תמידי של למידה. כך נוכל לראות אנשים צעירים בגילם אך מתים מנטלית וזקנים בגילם שהם צעירים בגישה ובלמידה שלהם בכל רגע ורגע.