קטגוריה: חדשות

מי זקוק להכרת-תודה, הבורא או הנברא?
הכרת התודה היא רגש הקשור לרגשות חיוביים נוספים כמו: שביעות רצון, אושר ותקווה. היא נובעת משני תהליכים קוגניטיביים: ראשית, הכרה בכך שזכיתי לקבל דבר מה חיובי. שנית, הבנה כי קיים גורם חיצוני, שבזכותו השגתי תוצר חיובי זה. הפסיכולוגיה החיובית הוכיחה במחקרים רבים, כי גישה של הכרת תודה מהווה גורם חוסן: הלך-נפש מוקיר תודה מאפשר להגביר אושר, שקט נפשי, ואף בריאות פיסית.

בפרשת השבוע האחרונה בספר התורה, משה רבינו ובני ישראל עומדים מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, נפרד מהם ומת ויהושע בן נון התלמיד הנאמן יורש את מקומו.
משה רבינו נפרד אף הוא מהעם ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו נאמן ביתו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש, חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן לכניסה אל הארץ המובטחת וליישב אותה.

נקודת סוף עצובה וטראגית, למשה ולעם שעברו תלאות ונדודים רבים, חוו הרפתקאות ואירועים היסטוריים, כל זה על מנת להגיע לתכלית והיא הכניסה על ארץ ישראל. והנה בסוף, ממש בסוף מתחולל שינוי בתוכנית. שינוי משמעותי שמסתיים בצער גדול בפטירת מנהיג ישראל

כמידי שנה לקראת יום הכיפורים, עסוקים עמך בית ישראל באמירת סליחות ובבקשות מחילה וסליחה מהסובבים מהחברים ומבני המשפחה.
העיסוק בניקוי פגמי הנפש ובתיקון מערכות היחסים בין אדם לחבירו, חשוב מאוד כחלק מתהליך עמוק של התחדשות המתחיל בראש חודש אלול ושיאו יחול ביום הגדול – יום הכיפורים.

במאמרי זה אני מעוניין להתמקד בנקודה חשובה לכשעצמה, והיא – בקשת הסליחה העצמית.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

דווקא בתוך שדה המלחמה והקטל, בהסתרה שבתוך ההסתרה, דווקא במצבים קשים ומייסרים העוברים על האדם במהלך חייו. הוא עלול לחשוב כי אין אלוקים בקרבו. שם בדברים הקשים העוברים עליו, דווקא שם הוא נמצא.
אתה לוחם מוטרף העומד חשוף ופגוע נפשית ורגשית מהמראות הלא שגרתיים סביבך, אתה  שיצאת למלחמה בשליחות אלוקים וכעת זקוק לעוגן וכתף חזקה. עמוד הקשב! הבורא לא מבקש ממך להתמודד עם מה שאינך מסוגל, עם אתגרים וניסיונות גדולים ממך. הוא מבקש שתשמור על שפיות בסיסית, על רציפויות החיים והפרטים הקטנים הנראים שוליים וזניחים. גם אם לא עמדת בניסיון, "וחשקת בה", המתן להוראות הפעלה. אל תפעל מהבטן מתוך הרגש המשתולל. תזכור שיש מולך אדם. תשמור על צלם אנוש והתגדר בראוי ובמותר לך.

שלום זמן אלול – שלום כיתה א'
אנו נמצאים בתחילתו של חודש אלול, זמן אלול. דיי במילה אלול כדיי להכניס אותנו למסלול הטסט השנתי.
אלול מסמל עבור כולנו התחלה והזדמנות חדשה. ההתרגשות הכללית האוחזת בנו לראות את ילדי הגן העולים לכיתה א' בקריאת "שלום כיתה א'", כן, דווקא כיתה א'. זו התחלה נקייה וחדשה. זו גם משמעות חודש אלול, "שלום זמן אלול", ההתרגשות כללית להתחיל ממש מהתחלה.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, זהו הזמן לבקרה פנימית, לחידוש מערכת המשמעת והבקרה העצמית. תקיעת השופר היומית וסדר הסליחות לבני עדות המזרח, כמו ההכנה לראש השנה וחגי תשרי, מעוררים אותנו להטות אוזן ולפקוח עין אל עצמו פנימה. להתנתק מעט מהחומר ולהתחבר אל הרוח, לשחרר קצת מגשמיות וחיצוניות ולהציץ פנימה.

כל אחד מאיתנו מוזמן מדי פעם לאירוע משמח כגון חתונה או בר מצווה. מקובל מאוד להביא לאירוע מסוג זה מתנה, בדרך כלל מתנה כספית. אך איזו תחושה מלווה נתינה זו? האם תחושה טובה ושמחה או שמא תחושה של פרעון חוב או "תיק שנפל עלינו"?
באופן דומה, כיצד אנו מרגישים כשאנו נותנים צדקה לקבצן היושב לו בפינת הרחוב? האם אנו שמחים בלב שלם על הנתינה או אנו עושים זאת כלאחר יד ומסתפקים בעצם המעשה הטוב ותו לא?

סוד ההצלחה טמון דווקא במצוות "הקלות", "הקטנות" והשגרתיות. בהצלחות קטנות והשגים מזעריים מפרטים קטנים אך יציבים ועקביים
בדיוק כשם שאי אפשר לסימפוניה להישמע הרמונית ומושלמת מבלי שאחרון הנגנים ידייק בתפקידו, או כשם שמה שהופך יצירת אמנות ליפה ובעלת ערך היא הקפדתו של היוצר על כל פרט קטן, כך גם בעולם הרוחני שלנו.
יתר על כן, נראה שיש כאן מסר עקרוני וחשוב בענייני הובלה ומנהיגות שחורג מעבר לגבולות העולם הרוחני. ידועה האימרה "המפקד צריך לדעת שכָּשרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית"