מבט לחיים – שליטה ללא גבול
הוא לימד אותי פרק שלא יישכח, כיצד בני אדם מגיבים אל מול ביטחון עצמי וסמכותיות ללא פשרות
במה – מגזין תוכן
הרב חיים ולדר
1. אותי הסיפור הזה תפס מהרגע הראשון. בהלווייתו של נלסון מנדלה נשיאה לשעבר של דרום אפריקה (ואיש ששווה טור בפני עצמו) השתתפו מנהיגים רבים ובראשם ברק אובמה. כמה מהם אף נשאו דברים. הנואמים עמדו לבדם על הבמה, אפילו אנשי ביטחון שמרו מאחור. רק אדם אחד זכה לעמוד צמוד צמוד לנואמים. מדובר בתמסנקה ג'נתג'ייה, אפריקני בן 34 , הוא היחיד שקיבל אישור לעמוד לצד המנהיגים בעת נאומם. וכל כך למה? בגלל החרשים. אלה זקוקים לתרגום לשפת הסימנים וג'נתג'ייה מיודענו היה מומחה לשפת הסימנים. ואכן כל העולם צפה בג'נתג'ייה עושה תנועות עם הידיים. כמובן שמיליארדי הצופים לא הבינו כלום, אבל מה שהם כן הבינו, זה שכמה מאות אלפי חרשים מבינים. אז זהו שלא.
החרשים לא הבינו כלום. כי מה שעשה ג'נתג'ייה יכול לעשות כל אחד מאיתנו. סתם התעמלות עם הידיים המרפקים והאצבעות. שום קשר לשפת הסימנים. תמסנקה ג'נתג'ייה, כמו מיליארדים בעולם, רצה להיות לצידם של מנהיגי העולם.
ההבדל שהם רק רצו. הוא גם מצא את הדרך הגאונית היחידה לעשות זאת.
הוא התחזה למתורגמן סימנים. היה לו את החוצפה והביטחון העצמי )וכנראה גם לא מעט מופרעות( לפלס דרכו לבמה, להודיע קצרות לאנשי הביטחון איפה הוא רוצה לעמוד, לכוון את המצלמות בצורה כזו שיקלטו אותו עם הנשיא (לטובת החרשים, ברור,
הוא אפילו לא היה צריך לומר את זה) ו… להיכנס להיסטוריה.
2. לפני כעשרים שנים התקיימו בבני ברק בחירות לאחר כהונת הוועדה הקרואה (בהן נבחר הרב מרדכי קרליץ) בתום יום הבחירות הובאו הקלפיות לבניין העירייה שהיה מוקף בכוחות משטרה ומג"ב, אולי משום שבשאר ערי הארץ לא התקיימו בחירות והיו די כוחות להזרים לצורך המטרה הזו. כאשר ניסו העיתונאים כמקובל להיכנס לבניין העירייה, הם לא הורשו לעשות זאת. קצין מג"ב קשוח עמד
לפני הרחבה שהייתה גדורה, ופשוט לא נתן לאף עיתונאי להיכנס. הוא התעלם מתעודות העיתונאי שנשלפו לו וצפצף על האישורים המיוחדים מאת מזכיר העירייה ודוברה. החלה מהומה. כעשרים עיתונאים הצטופפו מול הקצין והחלו לטעון כנגדו מדוע אינו מאפשר את כניסתם. כדרכם של עיתונאים הם גם נפנפו בקשריהם והבטיחו שיעשו רעש ומהומה, אך הקצין היה אטום: "קיבלתי הוראה. אף אחד לא נכנס לרחבה ולבניין, חוץ מהאחראים על הקלפיות". ולפתע, בעיצומה של ההתגודדות, מגיע צעיר נמוך ורזה בעל עיניים
יוקדות, מפלס דרכו בנחישות בינות העיתונאים. "סליחה, סליחה אדוני, אתה מוכן לזוז?", הוא אומר לנו, הכול פינו לו את הדרך, הוא מגיע עד לקצין המג"ב ואומר לו בקול סמכותי: "סליחה אדוני אתה שוקי?" "לא אני לא שוקי". "אז איפה שוקי?" (הוא ממש הרים
קולו בגערה) "…לללא יודע", אמר הקצין. "מה העניין". "טוב, זוז בבקשה", אמר הצעיר, "שתהיו בריאים אתם, הו הנה שוקי", אמר והצביע לעבר איש משטרה שעמד ליד הכניסה לבניין העירייה. ניתן לומר שהוא ממש דחף קלות את איש המג"ב שעמד מול גדוד
העיתונאים והאיש ציית לו, נתן לו לעבור והמשיך בוויכוח הרם עם העיתונאים.
הבחור הצעיר היה מוכר לכל העיתונאים, וכולם הניחו שכנראה איש המג"ב מכיר אותו. הוא הלך ברחבה לכיוון איש המשטרה, הניח את ידו על כתפו בחביבות ושניהם נבלעו בתוך בניין העירייה. ואנחנו עדיין ממתינים על המדרכה, חלק מנהלים ויכוח עם הקצין הקשוח, חלק לפני ייאוש, ולפתע יוצא הבחור הצעיר מבניין העירייה, חוצה את הרחבה ובידו רשימה. הוא ניגש לאיש המג"ב, מסיט אותו בתנועה קלה, נעמד בקצה הרחבה ומכריז בקול: "שקט רגע. קיבלתי את הרשימה וכעת אני אכניס את מי שצריך להיכנס". הוא החל לקרוא מתוך הדף את שמות העיתונאים והכניס אותם אחד אחד. לאחר מכן הורה לאיש המג"ב: "תעמוד פה ותשמור. אף אחד לא נכנס בלי האישור שלי". הלכתי לצידו ברחבה בדרך לבניין העירייה ושאלתי אותו: "מי נתן לך את הרשימה?" הוא אמר: "איזו רשימה?" "אתה קראת את שמות העיתונאים מתוך דף, לא?" "אה זה?" אמר, והוציא מכיסו את הדף המקופל. הדף היה ריק.
"אני לא מבין", אמרתי, "איך הקצין שמע לך?" "כי באתי עם דף". "אבל מאיפה הוא מכיר אותך?" "הוא לא מכיר אותי".
"רגע, אז איך הוא נתן לך להיכנס אם הוא לא מכיר אותך?" "כי אמרתי לו לזוז ורציתי להיכנס". "אבל גם אנחנו ביקשנו להיכנס".
"אתם ביקשתם. אני הודעתי. לכם היה רשום על המצח שאתם תלויים בהחלטתו אם להיכנס או לא. אצלי היה כתוב על המצח שאני החלטתי להיכנס וההחלטה אינה תלויה בו". "רגע, ומאיפה אתה מכיר את השוטר בכניסה". "אני לא מכיר אותו". "קראת לו שוקי". "אז קראתי. כי זה השם שעלה על דעתי באותה שנייה. למג"בניק היו מספר מסקנות מוטעות בקשר אליי. הוא האמין שאני בעל סמכות יותר ממנו ושכניסתי למתחם אינה תלויה בו. המבט שלי אמר לו שעליו לזוז ולפנות לי את הדרך וזה מה שהוא עשה. כל אחד אחר היה נוהג כמותו". זהו סיפור אמיתי לחלוטין. שמו של הצעיר שהפך מאז לעסקן נמרץ, שמור, כמו שאומרים, במערכת. אך
הוא לימד אותי פרק שלא יישכח, כיצד בני אדם מגיבים אל מול ביטחון עצמי וסמכותיות ללא פשרות. לאיש אגב, לא הייתה אפילו תעודת עיתונאי ולא אישור מיוחד ממזכיר העירייה. מצויד בביטחון עצמי מופרז הוא נכנס ללא קושי כשהוא מותיר מאחור את
גדוד העיתונאים ממשיכים להתווכח, ולאחר מכן חמוש בדף נייר ריק, דווקא הוא היה זה שהכניס את החבורה המצוידת היטב בתעודות ואישורים שלא הועילו להם בשעת מבחן. הסיפור הזה היה השראה לחלק מעלילת סיפורי "השחקן". שימוש
קיצוני בביטחון עצמי מופרז במטרה להשיג שליטה וסמכות.
3. פרַנְק אָבַּגְנֵייל משמש כיום כיועץ בכיר בנושא הונאות בינלאומיות. לא תמיד היה אבגנייל בצד הזה של החוק. מגיל 16 עד גיל 21 הצליח לעשות כל מה שעלה בדעתו בגלל יכולתו לשדר ביטחון עצמי ולהציג עצמו בכל תפקיד שרק עלה על דעתו. מתורגמן סימנים היה ממש תפקיד קטן עליו… זה התחיל כשנמאס לו להיות תלמיד, אז הוא פשוט תפס כיתה פנויה והחליט להיות… מורה. הוא הביא פיסת נייר המעידה על תואר מאוניברסיטת קולומביה ותקופה מסוימת לימד סוציולוגיה באוניברסיטת בריגהם יאנג תחת השם "פרנק אדמס"… במשך שנה התחזה לרופא ילדים בבית חולים בג'ורג'יה בשם "פרנק קורנס". כשנמאס לו מקצוע הרפואה שימש אבגנייל במשך שמונה חודשים כעורך דין – הוא הציג עצמו כבוגר "הרווארד", והתקבל לעבודה במשרד היועץ המשפטי לממשלת לואיזיאנה.
אך לפסגה, תרתי משמע הגיע בין השנים 1964 ו 1966- כאשר התחזה לטייס בחברת התעופה 'פאן אמריקן'. בשנים אלו הוא טס ל 26- מדינות, ב 250- טיסות, בסך הכול למעלה ממיליון ק"מ… למותר לציין שאבגנייל מעולם לא למד הוראה, רפואה, עריכת דין או טיס. היה לו רק טונות של תכונה ושמה… ביטחון עצמי.
4. שלושת הסיפורים הללו מבטאים יכולת, נדירה אמנם, של אנשים מסוימים ליצור סמכות יש מאין ולגרום לזולת לפעול כרצונם בלי
להפעיל שיקול דעת עצמי. כי חלק מאנשים אלה יעשה שימוש לרעה בכוחות נדירים אלה. הם יצליחו לשכנע אנשים חכמים להיפרד מסכומי עתק לטובת השקעה דמיונית, שאם היו חושבים רגע היו מגיעים למסקנה פשוטה שמדובר במעשה נוכלות, אך מול אנשים עם שפע של ביטחון עצמי, יכבשו את חכמתם וישיבוה אחור. והמקרים היותר מסוכנים הם כאשר אויב המעוניין לפגוע וליטול חיים יעשה שימוש בתכונה זו. כך פעלו הטרוריסטים שהטיסו מטוסים לתוך מגדלי התאומים. כך עלולים ח"ו לפעול כאלה הרוצים להכניס מטעני חבלה לתוך מוסדות ציבור. הדרך היחידה לעצור אנשים כאלה היא לחשוב "מחוץ לקופסא", לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. די באדם הנכון ששואל את השאלה הנכונה ולא מסתפק בסתם תשובה ובטונות של קסם אישי – כדי לעצור אנשים כאלה מלאבד ממונם או חייהם של הבריות. אבא שלי שיחי' נהג תמיד, מול סיפורים כאלה, לעצום עין אחת ולשים עליה אצבע )נסו זאת ותקבלו
תנועה של הטלת ספק(. הוא לימד אותנו לדעת לעצור רגע ולא להאמין לכל סיפור שמוכרים לנו )את הקטע של למכור סיפורים לאחרים הוא כנראה פספס…(.
5. מצד שני, בהרצאות להורים ומורים אני מציג את הסיפורים הללו כהוכחה שנושא המשמעת אינו תלוי בילדים כי אם בנחישות ההורים והמורים. זה נמצא אצלנו בראש. ברגע שהורה בטוח בצדקת דרכו, הוא לא צריך להפעיל שום אמצעים מלבד
לדרוש את הדברים בסמכותיות. ברגע שההנחיות יוצאות מתוך נפש היודעת מה היא עושה ומאמינה שכך ייעשה, הדברים מחלחלים לשומעים ובעיקר לילדים הכמהים מטבעם לדמות סמכותית ומנחה.