אלול בלייקווד

במה – מגזין תוכן
הרב ישראל פישר

Lakewood עיר בת כ 100,000- תושבים הנמצאת במדינת ניו ג'רזי שבארצות הברית, שביסוד הקמתה שימשה כבית הבראה ליהודי ארצות הברית, כמקום מושב הקונגרסים והכינוסים שלה.
בשנת ה'תש"ד ייסד בה מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, את ישיבת לייקווד, עם גרעין מייסד של 14 תלמידים, שהכו שורשים והצמיחו את הישיבה לשנייה בגודלה בעולם לאחר ישיבת מיר, עם כ 7,000- תלמידים בלע"ה.

בית מדרש הישן עם מעל 800 תלמידים, בית שלום עם כ 1,300- תלמידים, בית אליהו ובית אהרון עם כ 900- תלמידים כל אחד, בית קליימאן ובית מערב עם 750 תלמידים כל אחד, בית מזרח וחדר האוכל עם כ 500 תלמידים כל אחד, בית יצחק עם עוד כ 750 תלמידים, בלע"ה…
אימפריה של תורה.

במהלך מסע עסקים בניו יורק, שגם בה זכיתי לחוויות רוחניות נפלאות, זכיתי לטעום מהרוחניות והטהרה במקום שלכאורה כולו אומר גשמיות. וכך, סקפטי למדי, שמתי פעמי אל עבר מדינת ניו ג'רזי, עניין של כשעה וחצי נסיעה מבורו פארק, ובקשתי לחזות איך נראית ישיבה ליטאית בנוסח אמריקה.
"חודש אלול אפילו הדגים שבים רועדים בו מפחד ד‘ ומהדר גאונו“, נקט מרנא הגר"י סלנטר זצ"ל, ובכדי להמחיש זאת, אתאר בפניכם קוראי היקרים, את הצמרמורת שאחזה בגווי עת צעדתי אל הקודש פנימה, אל בית יצחק, אחד מעשרת בתיהמ"ד שבהם פזורים תלמידי הישיבה הגדולה. הזדמנתי למקום בעת דמדומי ערב, כשהחל סדר המוסר בישיבה. מהעלטה השוררת בחוץ (והחניה הענקית הצמודה מול הישיבה – מאפיין אמריקאי כל כך, שאינו מוכר, אפילו זר, לבוגר ישיבה ישראלית)
נכנסתי… טוב, זה ביטוי לא נכון: נשאבתי באחת לעולם מתוק של טהרה, של קדושה, של מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת… יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, כשקול
רעם אדיר וחזק שאב אותי באחת לאווירת האלול שעליו זעק מרנא רבי ישראל סלנטר זצ"ל.
האוזן קולטת את מתיקותו של צורבא דרבנן הנראה כבן 16 במנגינת המוסר העריבה והמשתפכת כשספר 'מסילת ישרים' פתוח לפניו. "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע ומפורסם אצלם פרסום גדול… אלא שכפי רוב פרסומם… כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה…" והוא ממשיך במנגינה משתפלת וחודרת עמקי הנפש לתחילת הספר לפרק א': יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא
בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.
ההגייה אמריקאית כבדה, מובנית בשפת הלב הישיבתי שמתעורר והדמעות זולגות. הגעגועים לימי הנעורים בישיבה מתחילים לבעור
ולחרוך, הקנאה בצורבי דרבנן מופלאים, השקועים בהוויות אביי ורבא, בונים עולמות בבניין עולמם, מנותקים מהרעש החומרי האמריקאי האדיר האופף את סביבתם, כולם אש קודש לד' אלוקי ישראל, עושה את שלה, ואני מצטרף ללומדים, לאווירה
ולמנגינה האדירה של מאות עמלי תורה.
לאחר תפילת ערבית אלולית, אתה מבין את כח התורה האדיר המפכה במעיינות ליקווד, את עוצמת מבצר התורה, וכשהמשכתי בסיורי בהמשך הערב, חזרה המנגינה המדהימה בעוצמתה, לראות בכל היכל מאות רבות של בני ישיבה לצד אברכים, השקועים בהוויית נשמתם אל בית ד' המפואר.
בדרך הארוכה לניו יורק, פיזמה בראשי מנגינת 'אחת שאלתי… שבתי בבית… כל ימי חיי', כשהמושג לחזות בנועם ולבקר בהיכלו, קיבל משמעות חדשה לחלוטין.