"לולי תורתך שעשועי"…

רסיסי אורה, עובדות וסיפורים מדבקותו ויגיעתו בתורה של הגאון הגדול רבי ברוך סורוצקין זצוק"ל, ראש ישיבת טלז ארה"ב וחבר מועצגה"ת • במלאת ארבעים שנה להסתלקותו

במה – מגזין תוכן 
הרב יעקב הייזלר שליט"א

בשבת קודש, י"ג שבט, ימלאו ארבעים שנה להסתלקותו לשמי רום של הגאון הגדול רבי ברוך סורוצקין זצוק"ל, ראש ישיבת טלז ארה"ב וחבר מועצגה"ת, מגדולי מעתיקי השמועה בדור האחרון, בנו של מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל, יו"ר מועצגה"ת בארה"ק.
רבי ברוך זצוק"ל, נחשב בדור הקודם לדמות מרכזית ובולטת בקרב היהדות התורתית בארה"ב. הוא היה מגדולי מרביצי התורה בהיותו מכהן פאר כראש ישיבת טלז המעטירה, ובכך היה מאותם יחידים שהעבירו לדורנו, דור יתום, את ה"טעם זקנים"
של הדורות הקודמים, כמי שספג בחלבו ובדמו את אווירת מבצרי התורה והיראה מדור העבר. ברוחו הגדולה ובתבונתו התורנית השכיל להנחיל לאלפי תלמידיו את הרוח הסוחפת לעמל התורה ועיונו בדרך הלימוד הישיבתית וההתבוננות על משעולי החיים בהשקפתה של תורה.
מלבד גדלותו בתורה, נשתלבה באישיותו הגדולה עדינות ואצילות הנפש שנבעו מנועם מידותיו הטהורות, אשר השרו אווירה מרוממת
על כל סביבותיו.
חשקת התורה היה אוהב תורה מופלא מתוך ריתחא דאורייתא ולהט אש קודש. סיפר אחד מתלמידיו: "התלהבותו של רבי ברוך בעת לימודו הייתה פלאית, התלמידים שישבו ראשונה בשיעור היומי, כמו החברותות, ידעו כי את ידיהם יש לשמור מחוץ לתחום הישג
ידו, כי כאשר היה רוצה להשמיע דבר חידוש היה תופס כל מה שבא לידו של העומד בסמוך, שהייתה נלחצת יחד עם עומק ההסבר וחדות מציאת האמת. התלהבות זו באה לו בירושה מזקנו הגדול הגר"א גורדון זצוק"ל, אשר כידוע בוהן ידו של תלמידו מרן הגרי"ש כהנמן זצוק"ל, נשברה תוך כדי הסבר מעמיק ממנו.

ובתורתו יהגה מספר אחד הנכדים: "זקני זצוק"ל, היה רושם את חידושי התורה שהתחדשו לו בנסיעות על גבי קופסאות כדי שלא ישכחם בבואו לביתו. גם כשהיה נאלץ להפסיק מתלמודו בשל פעילותו הציבורית הענפה, כשסיים, מיד היה חוזר לתלמודו. במקרה מסוים קטעה את לימודו שיחת טלפון דחופה בנושא כבד משקל שעמד על סדר יומה של היהדות החרדית. במשך שעה ארוכה הוא דן בשאלה עם אישי ציבור להכרעה. כל אותה העת ישב החברותא והמתין. כשהסתיימו השיחות, פנה אל החברותא: האם אני צודק לדעתך…?
"איש שיחו היה מופתע, משום שמעולם לא ביקש ממנו חוות דעת בנושאים השקפתיים, הוא החל לגמגם כי אינו מבין בענין וזקני העמידו מיד על טעותו: 'האם אני צודק בדרך שאמרתי ליישב את קושיית התוספות'…
תורה מתוך ייסורים גם בשנות מחלתו, כאשר ייסורים שונים ומשונים עברו עליו, לא פסק מלעמול בתורה באופן שהיה לאות
ולמופת.
המחלה הממארת קיננה בו לאורך 17 שנה. באותם הימים הגיעה שוועת רבים אל הרופא לכל בשר ובס"ד עזרו הטיפולים הרפואיים להעביר את רוע הגזירה, אבל היו אלה טיפולים שהסבו לו יסורי גוף קשים ומרים.

אחד התלמידים סיפר, כי בתחילת מחלתו, כאשר ישב עם החברותא ולמד, נכנס שליח לחדרו וביקש סליחה על ההפרעה. הוא אמר שיש מכתב דחוף שהגיע כעת. הגר"ב ביקש סליחה מהחברותא, עיין במכתב, קפלו והכניסו לכיסו והפטיר לחברותא: "הבה נמשיך לברר את סברת התוספות", והמשיך בעיון הלימוד עוד שעה ארוכה.

רק כעבור מספר שעות נודע לחברותא על תוכן המכתב. באותם ימים לקה הגר"ב במחלה קשה שעדיין לא הצליחו לאבחנה. המכתב שהגיע נכתב ע"י רופאו האישי שהסביר בפסימיות כי זוהי מחלה ממארת רח"ל, ולעת עתה אין שום תרופה טבעית לכך ואם לא יתחולל נס מדובר בימים ושבועות ספורים בלבד של חיים. זה היה תוכן המכתב אותו הניח הגר"ב בכיסו, כשבשוויון נפש ובשליטה עצמית מעוררת השתאות המשיך להתעמק בתוספות.
תרופה בדוקה ומנוסה מקורביו העידו כי היה לו סם חיים מיוחד לחזק את גופו בשנים אלו וכפי ששינן תמיד: "לולי תורתך שעשועי…
אבדתי בעניי". פעם תקפוהו מכאובים נוראיים. הוא התקשר לרופא לבקש הנחיות לגבי תרופות הרגעה והרופא לא היה בביתו. הגר"ב המשיך ללמוד עם החברותא ושכח ממכאוביו. כעבור זמן התקשר הרופא ושאל במה יכול לעזור. הגר"ב השיבו כי העסק בתורה
מרגיעו ואין לו צורך בתרופות! מאותו יום נהג הרופא לומר לו: אינך זקוק לי, יש לך תרופה בדוקה ומנוסה…

פעם אחת ויחידה יכלו להבחין בתגובה חיצונית של מצבו הקשה. היה זה אחרי גילוי המחלה כשהוא הקדים את שיעורו בשעה, כדי שיספיק לנסוע לטיפול הרדיולגי לו נזקק.

בלהט התורה כדרכו תמיד היה מוסר את שיעורו בהתלהבות ובמרץ. באחד הימים התלהט המו"מ בעת השיעור והוא שכח מכל הסובב אותו ולא שם לב לזמן שחלף. הנהג שהמתין קמעא הוכרח להיכנס ולהפסיקו, להזכירו כי הגיעה העת לנסוע לטיפול הרפואי.
הגר"ב עצר בתוך שטף דיבורו, וכשנוכח לדעת כי מחמת כורח המציאות יהיה עליו להפסיק את השיעור בלא לסיימו, פרץ בבכי קורע
לב ובדמעות שליש. הייתה זו הפעם היחידה שראו אצלו תגובה למצבו הקשה.
בתקופה מסוימת לאחר שנרגע במקצת חזרה שוב המחלה הממארת ותקפתו. הרופאים כבר אמרו נואש לחייו ובכל זאת לא פסק פומיה מגירסיה. הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל, סיפר בהתפעלות כי כשעתיים לפני הניתוח בביה"ח בבוסטון שכב במיטה ולמד מסכת גיטין בחברותא עם שני ת"ח. פתאום הציע תירוץ לקושיא של מרן הגר"ע איגר זצוק"ל, הייתה לו שמחה שתירוצו התקבל לשומעים ושאל אותם, האם באמת הם מסכימים לדבריו, או רק כדי שלא לגרום לו צער.
בני תורה נוספים ששהו במסדרון כיון שחדרו היה קטן, הצטרפו ללימוד כביכול הם בישיבה. קושיות ותירוצים נשמעו מהחדר למסדרון. הצוות הרפואי נדהם על המחזה וביקשו את סליחת הלומדים על ההפרעה… כשקראו לו לניתוח קם בשמחה ואמר: אין צורך להובילני במיטה, אלך ברגל. ואז הבינו הסובבים כי לא רק השקידה בתורה נתנה בו כוח להתמודד עם הייסורים, ההחלטה ללכת על הרגליים
נבעה גם מרצונו להקל במקצת על צער הסובבים אותו.
דבקותו בתורה לא פסקה גם בימיו האחרונים, כשכבר נחלש ביותר. עד יומו האחרון היה מרגלא בפומיה לומר: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". וכשאחד מידידיו מראשי הישיבות באמריקה שאלו לשלומו, השיבו: "אני מקווה ומתפלל שלא יקחו אותי מגמרא פתוחה"…