המאור הגדול

צרור עובדות וסיפורים לדמות רבת אנפין של איש האמת, הגאון הגדול רבי הלל זקס זצוק"ל ראש ישיבת "כנסת הגדולה" מודיעין עילית, נכדו של הסבא קדישא הכהן הגדול מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א, אשר העמיד תלמידים לאלפים רבים למעלה מיובל שנים • לרגל יומא דהילולא כ"ב טבת תשע"ה

במה – מגזין תוכן
הרב יעקב הייזלר שליט"א

זכה דורנו ליהנות מזיו אורו הבהיר של הגאון הגדול רבי הלל זקס זצוק"ל, ראש ישיבת "כנסת הגדולה" – מודיעין עילית, שבימים אלו ימלאו ד' שנים להסתלקותו, למגינת לבם של המוני תלמידיו ומעריציו שזכו לקבל תורה ויראה מפיו.
ביריעה שלפנינו נביא צרור עובדות לדמותו הגדולה, מהן נוכל ללמוד מעט אודות גדלות וצדקותו הפלאית.
מסופר, כי טרם לידתו הייתה אמו בסכנה גדולה עד מאוד והגיעה עד שערי מוות, רח"ל. בני המשפחה באו למרן "החפץ חיים" לזעוק מרה שיעתיר עבורה. ה"חפץ חיים" היה בעת מסירת שיעור לאחר תפילת שחרית בביהמ"ד. וכאשר שמע על מצבה הפסיק לרגע, פתח ואמר שני מזמורי תהילים, לאחר מכן אמר "מי שברך" לחולה והמשיך בלימודו כרגיל.
כל העומדים סביבו נסערו מאוד לראותו ממשיך בלימודיו כרגיל, למרות מצבה הקשה של בתו. לאחר כ 15- דקות באו לבשר לו כי ב"ה הכל כשורה, והרים את שתי ידיו בדברי הודיה לד'.
ואכן הבן השלישי שנולד לביתו של ה"חפץ חיים", לבית משפחת זקס, היה הגאון הגדול רבי הלל זצוק"ל. עוד קודם לידתו אמר ה"חפץ
חיים" לביתו שהיא עתידה ללדת בן, בעל כשרון גדול וחכם, והזהירה שתשגיח עליו שבשום פנים ואופן לא ילמד שפת לעז. בסנדקאות כיבד מרן ה"חפץ חיים" את הגאון ה"מרחשת" זצוק"ל, והרך הנימול נקרא ע"ש חמיו של ה"חפץ חיים" בזיווג שני, הגה"צ רבי הלל אב"ד לאפיס זצוק"ל, מח"ס "בית הלל".

לאורו של הסבא הגדול

עוד מקטנותו ניכרו עליו ניצני גדלות, כאשר הפליא את כל רואיו שהכירוהו כי זרע ברך ד' הוא ולגדולות
נוצר.

זכה רבי הלל זצוק"ל, להתגורר בראדין בבית אחד סמוך ונראה למעונו של זקנו הכהן הגדול מאחיו, וזכה להתחמם כנגד אורו של מרן
ה"חפץ חיים" זיע"א. לימים תיאר אחד מהתלמידים כיצד בליל הסדר ישבו שלושת הבנים של חדב"נ הגאון הגדול רבי מנחם מנדל זקס זצוק"ל והילד היניק וחכים הלל, הפליא בשאלות חזקות מענייני החג והמועד, ומרן הסבא זיע"א, התפעל עד מאד מכישרונו המיוחד.

חברותא ח"י שעות ברציפות

בבחרותו למד בישיבת לייקווד שם היה נחשב ל"ארי שבחבורה" בשקידתו העצומה ובמוחו החריף כשידע לפשט ולבאר כל סוגיא בפני הבחורים עד שהיתה מונחת כקופסה ביניהם.

עוד קודם לידתו אמר ה"חפץ חיים" לביתו שהיא עתידה ללדת בן, בעל כשרון גדול וחכם, והזהירה שתשגיח עליו שבשום פנים ואופן לא ילמד שפת לעז

מסופר, כי כשראה מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, כי לפניו יושב צעיר לימים אך מלא וגדוש בתורה, סידר לו את בנו הבחור שניאור קוטלר, לימים ראש הישיבה, שילמד עמו בחברותא. עשר שנים תמימות עמלו השניים בחברותא יחדיו. חברותא נוסף שהיה לרבי הלל בלומדו בלייקווד, היה מרן הגר"ש קמינצקי שליט"א, ממנהיגי היהדות התורתית בארה"ב. כך הייתה לו קביעות מדי שבת בשבתו ללמוד מיום שישי בבוקר בחברותא עם ידידו מנוער מרן הגרמ"ה הירש שליט"א, ראש ישיבת סלבודקה וחבר מועצגה"ת, כח"י שעות ברציפות, למעט תפילת ערבית וסעודת שבת, כשבאותן שבתות סיימו ללמוד בתקופה לא ארוכה סדר מועד בעיון, כולל מסכת עירובין.
פעם סיפר בגילוי לב, שכאשר היה בחור בישיבת לייקווד, היה לו ולחברו בשם הגרב"צ וואלטמן, חדר מיוחד שבו הם הסתגרו שעות על גבי שעות ולמדו את כל סדר זרעים בעיון רב מתחילה ועד סוף.
כן היה יד ימינו של מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, בפגישותיו עם מנהיגי הדור ובהעמדת הדת על תילה בארה"ב.
הגר"א קוטלר אף צירפו באותם ימים לאחת מנסיעותיו לארה"ק, וכך זכה לראות ולהתראות עם גדולי הדור שבארה"ק, ובראשם מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל.
הגאון הגדול רבי אביעזר פילץ שליט"א, סיפר בימי ה'שבעה', כי הוא זוכר כיצד הוא הגיע ללייקווד כשנה אחרי שרבי הלל כבר עזב את
הישיבה ועבר לדור בארה"ק, ועדיין שמו הסתובב בלי הרף בחלל ביהמ"ד בחידושיו המיוחדים, ובשמועותיו מפי רבותיו שהחכים את בני הישיבה בשנות היותו בישיבה.
באירוסיו, אמר עליו מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, בדרשתו: "אצל ר' הלל שעה היא שישים דקות ודקה היא שישים שניות, גם אם הכול סביבו ייחרב רבי הלל לא מפספס שנייה אחת בלימודו".

שומר פיו

לצד גדלותו בתורה וכישרונותיו הברוכים שהפליאו את רבותיו, שימש דמות למופת ודוגמא לבחור השומר על פיו ולשונו משמץ של לשה"ר ורכילות ומכל נדוד של מחלוקת, עד שהכל הצביעו בהערצה על נכדו של ה"חפץ חיים" האוחז באומנת אבותיו.

כך היה ידוע ביראה טהורה ובעבודה שבלב כשעמד לפני קונו בתפילת שמו"ע זמן רב בדביקות ובמחשבה. מעבר לגאונותו הרבה בכל מכמני התורה, ידע בע"פ את כל ספרי הח"ח ופלפל הרבה בדבריו. דמותו המופלאה של זקנו הקדוש לא משה מפיו ובכל אפשרות היה מביא מאורחותיו. בתחילת כהונתו בישיבת חברון קיבץ סביבו חבר תלמידים שילמדו עמו את ספרי זקנו. בנוסף ייסד וועדים ושיעורים קבועים ללימוד בספרי ה"חפץ חיים".
באותם ימים כבר החל לעסוק רבות בלימוד תורת הרמח"ל, כשהוא מתעמק שעות ארוכות במחשבה בכוונת דבריו. לימים נודע כאחד
מגדולי הלומדים של תורת הרמח"ל, וממוסרי מורשתו הרוחנית.

לא הסיח דעת מדברי תורה

התמדתו בתורה לא ידעה גבולות, היה תקופות שהיה משכים קום ללמוד בשעות הקטנות של הלילה וכך למד בהתמדה עד שעת התפלה ולאחר מכן שוב היה מוסר את שיעוריו העמוקים לבחורים וכמעט שלא הניח תנומה
לעיניו, התמדתו המופלאה נמשכה עד לשנותיו האחרונות.
סיפר נכדו הגר"מ ברגמן שליט"א, כי יום אחד בבין הזמנים התלונן זקנו בפניו על עייפות רבה. לשאלתו מה אירע דווקא היום, השיב בפשטות כי הוא היה עייף מאד בערב, והחליט ללכת לישון מוקדם מהרגלו, 'אמנם אינני מסוגל להירדם אלא מתוך לימוד, ולכן התיישבתי מעט ללמוד, וכשהרמתי את הראש ראיתי שכבר ארבע לפנות בוקר, ואז ניסיתי לעצום את עיני…' – אמר בגילוי לב.
כח עיונו העמוק היה מבהיל. זה נבע בעיקר מחוסר רצונו להתעסק בכל עניינים מלבד לימוד התורה.

דוגמא לכך סיפר נכדו הגר"י פנט שליט"א, שפעם אמר להם: "אנחנו בצעירותינו, היינו מרכזים את מחשבתנו לחלוטין בעניין אחד במשך ארבע שעות, וכי אתם מסוגלים לרכז את המחשבה בצורה מוחלטת לחמש דקות…"
כשהתיישבו בניו ב'שבעה' והחלו להפליג בזיכרונותיהם אודותיו, הזכירו שפעם דיברו עמו אודות דברי מרנא הגר"ח מוולאז'ין זיע"א, שאדם יכול להגיע למדרגה שאין דבר שמסיח את דעתו וכו', ודנו עמו האם שייך לעשות ב' דברים בו זמנית… ונוכח הדברים הפטיר באומרו שמעולם לא הסיח דעת לרגע מדברי תורה.
הוסיף על כך בנו הגרי"ז שליט"א, שזוכר כשהיה מדבר עמו בכל מיני עניינים שונים, ולפתע היה אומר בהתפעלות: אוה, יש לי שיעור חדש בסוכה על גבי סוכה, וכיוצא בזה.

להיזהר מחילול ד'

בנו הגרי"ז שליט"א שח אודות מידת האמת הנדירה שלו שלא התחשב בכל סכום בעולם. הוה מרגלא בפומיה תדיר כשבקשו ממנו ברכות בהיותו נכד ה"חפץ חיים", והיה משיב נכוחה: אין מזה כלום שאני נכדו אלא רק לענין אחד, היות ובני אדם רואים בזה משהו, אם כן עליי להיזהר יותר מחילול ד' כי איענש יותר על עבירות שאעשה חלילה…
פעם אמרו לו ידידי הישיבה במקסיקו, כי הימנעותו לתת ברכות לנדיבים פוגעת בהכנסותיו להחזקת הישיבה.
באחד הימים, כשהיה תורם מסוים שאמר לחברו שאינו תורם לרבי הלל, בהיות וראה שאינו מוכן לברכו, אמר לו אחד מאוהביו שיעשה כאחרים, שיברך בחום את הנדיבים, וירים ידיו לברכת כהנים וכדו' וכך יצליח יותר לכלכל את בני ישיבתו.
מיד אחז בו הגאון הגדול זצוק"ל, בידו בחיוך וחיבה ואמר: "אני מעדיף לחנך את מקסיקו, מאשר שמקסיקו תחנך אותי"… ובאמת הרגיש אחריות ללמד לכל הדור ובכל מקום אורחות יושר מהו, גם אם מאבד בכך סחורה רבה.
בליל שבת האחרון לחייו, שינה למרבה הפלא מהרגלו במסירת שיחה מעמיקה בהיכל הישיבה ונעמד לדקות מעטות לפני תלמידיו,
כשהוא אומר בפניהם: "תדעו לכם שכל מה שמסרתי לכם כל שנותיי קיבלתי מאבי זצוק"ל שקיבל זאת ממרן החפץ חיים זיע"א", ובכך סיים את שיחתו.

מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א: "כל הגאונות, כל השיעורים, כל החסד – היה עם הגישמאק של 'נעמת לי מאוד'"

במסע הלווייתו ההמוני של הגאון הגדול זצוק"ל, הדהד למרחוק הספדו של ידידו ורעו משכבר הימים, מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, ראש ישיבת עטרת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה, אשר זעק בקול בוכים: "איך אבדה ירושלים כלי תפארתה, בהיותו עמוד התורה, שכל ימיו הרביץ תורה ויראה ללא הפוגה כל ימיו. צר לי עליך אחי, נעמתי לי מאוד. כל הגאונות, כל השיעורים, כל החסד היה עם הגישמאק של 'נעמת לי מאוד'. "מה שר' הלל היה נכד של ה'חפץ חיים' זה קורא הדורות מראש עשה, אבל מה שר' הלל הכיל בתוכו את ה'חפץ חיים' זה ר' הלל עשה. את הכישרונות הגאוניים והבלתי מצויים הקב"ה נתן, אבל להשתמש בכל הגאונות הזאת עם כל העמל והיגיעה ועם כל העמקה, זה ר' הלל עשה.

"אי אפשר לספר ולהקיף את כל מה שאני יודע עליך ר' הלל. הקצת שאני יודע זה כל כך המון שאי אפשר להקיף, אבל גם זה קצת ביחס אליך. אי אפשר לבאר, שתי המילים האלו 'ר' הלל' מכילות ומקיפות כל כך המון, שאי אפשר להקיף את זה"