הורים טובים, לא מושלמים
ברבים מהמפגשים שלי עם הורים אני שומע משפטים כמו 'זה קרה בגללי…', 'אני לא אימא מספיק טובה…', 'אסור היה לי לאבד את הסבלנות איתו…' ה'אימהות' אומרות את זה, ה'אבות' חושבים את זה…
במה – מגזין תוכן
הרב אליהב מילר שליט”א
יש גם אמירות: 'לי הייתה ילדות קשה, רציתי לפחות שלילדיי יהיה יותר טוב…', 'אוי איזה מסכן/ה מה עשיתי לו/ה'.
ישנה הרגשה שיחד עם התינוק/ת הקטן/ה, נולד עוד זוג תאומים 'נקיפות מצפון ורגשות אשמה'.
האם הם מוצדקים? האם יש בהם תועלת, או חלילה נזק? למה זה קורה ואיך מתמודדים עם הרגשות המבעבעים הללו?
***
טבעו של האדם, ובוודאי שלנו כהורים לילדים, הוא הרצון להרעיף עליהם את כל הטוב שבעולם. אנחנו רוצים שתמיד יהיה להם טוב, אנחנו רוצים לחנך אותם בשלמות לפי אידיאלים יהודיים מושלמים, ולא לטעות בדרך ישראל סבא.
אנחנו גם נהיה מוכנים לעשות הכל כדי להרגיש שאנחנו הורים טובים באמת.
פעמים רבות, בהם אנו מרגישים נקיפות מצפון, אנו אכן מרגישים אותן לאחר שתפקודנו כהורים לא היה טוב דיו.
כמה כאבי מצפון אנו נושאים בליבנו על שלא סיפקנו את צרכיהם, אם בלהיות לצידם תמיד, או על השהות בעבודה שבאה על חשבונם, כביכול, על שובם של הילדים הביתה ללא ארוחה חמה, או על כך שאיבדנו את הסבלנות ליותר מדי פעמים, או שלא סיפקנו להם את שביקשו.
הקב"ה יצר לנו את הרצון החזק להיטיב עם ילדינו וגם את רגשות המצפון הללו. זהו המניע המדרבן ונותן את הכוח לקום אליהם בלילות הבכי עם גדילת השיניים ולהתמודד עם הקשיים הרבים הנלווים בגידולם.
ילדים אכן זקוקים לזמן איכות עם הוריהם וטוב להם יותר כאשר ההורה אינו מאבד את סבלנותו אליהם ואינו צועק, מעליב, או מעניש אותם באופן נוקשה. יחד עם זאת, לא פעם נקיפות המצפון ההוריות ו/או עוצמתן המוגברת אינן קשורות רק במשגה הממשי, אלא גם בגורמים וציפיות לא פרופורציונאליות מעצמנו.
האם להיות הורה מושלם, זה מושלם?
בניגוד לעבר, כיום ישנה גם אצל החוקרים הסכמה את שנאמר בדברי חז"ל על השפעת גיל הינקות, בנפשו ועתידו של התינוק – הילד (אם במצוות עליה לרגל. ואם מדברי המשנה (אבות ב; ח) על רבי יהושע בן חנניה "אשרי יולדתו", ובירושלמי (יבמות), שהיתה אמו מביאה עריסתו לבית המדרש שישמע דברי תורה, ועוד רבות בדברי חכמינו).
כיום ישנה מודעות רבה גם להורים לחשיבות הקשר עם התינוק והילד, וההשפעה הרבה על צמיחתו והתפתחותו מדוברת רבות בתיאוריית הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
דבר זה רק מוסיף ותורם לתחושת החרדה המהדהדת ברקע והחשש שמלווה את ההורים כי לכל טעות ומשגה תהיה השלכה חמורה שתפגע בנפשו העדינה של בנם, בעוד שלהיות 'הורה מושלם' לא רק שאינו אפשרי, מחקרים רבים אף מוכיחים שזה אף גורם נזק, ומונע התפתחות חשובה וקריטית אצל הילד.
הפסיכואנליטיקאי (היהודי) ד"ר דונלד ויניקוט, מגדולי האנליטיקאים והתיאורטיקנים, טען כי הורות צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת.
הורות מושלמת בה צרכיו של הילד מתמלאים באופן מהיר ויעיל מדי, אינה מאפשרת לילד להתנסות ולבטא התפתחות של חוויות נפשיות חיוניות של כעס, תשוקה ותסכול – חוויות אשר מהוות חלק מרפרטואר הרגשות האנושיים החיוניים ליצירת תחושת חיות אותנטיות.
כמו כן, זיהה ויניקוט, כי הכשלים הבלתי נמנעים בטיפול בילד, הם אלו שמאפשרים לו להתגבר על האשליה הינקותית שההורים הם 'כל יכולים' (אומניפוטנטיות מוחלטת), ההבנה שהוא ישות נפרדת (שמתפתחת מהכשל ההורי) מפתחת אצלו את תחושת האמון ואהבה להוריו ולאנשים אחרים. הורים המייצרים חרדה מתמדת סביב ילדיהם "הורות מושלמת" ולא "הורות טובה דיה" פוגעים בילדיהם.
***
מעניין לעקוב אחר התנהגות ילדינו האם במקומות בהם אנו כושלים, בעצם אנו בונים לילדינו חוסן, למידה ויכולת צמיחה. למשל: ילדים שהוריהם יתנו להם לריב וללא התערבות יתנו להם להסתדר לבד, ילמדו אותם למעשה לדעת לריב נכון (תכונה שאגב חשובה מאוד לחיים).
ילדים שהיה אסור להם לריב, גם בבגרותם ישברו את הכלים מכל ויכוח נורמאלי עם חברים בכיתה, או אף עם בן זוגם, זאת מתוך הבנה מוטעית שאסור לריב, ואם רבים צריך מיד לעצור, כי זה מצב לא נעים ואסור שיהיה. ההבנה אצלם היא שהדרך הטובה היא 'לשבור כלים', להפסיק לדבר, או לספוג פנימה.
לעומת זאת, ילד שרב עם אחיו, שוב ושוב יריבו ותמיד לבסוף יסתדרו ויהיו לאחים הטובים ביותר. באופן הזה הם למדו שמותר שתהיה לשני דעה אחרת, רכשו גם טכניקות איך לשכנע את השני בצדקת דעתם ואיך להימנע משבירת כלים, להימנע ממילים שלאחר מכן מצטערים עליהם, יכולת וויסות רגשית ועוד.
ילד שלא יקבל את כל מה שהוא מבקש ילמד להתמודד עם סיפוקים ועצירתם.
ילד שאביו איבד את סבלנותו צעק וכאס עליו בצורה לא הוגנת, זו יכולה להיות עבורו גם הזדמנות ללמד את הילד ולהוות מודל לאחריות אישית ולהתמודדות עם טעויות.
ילד שלא יאחר לעולם לחיידר ואיחור יחשב אצל הוריו כדבר ש'אסור שיקרה בשום אופן', ויצא תמיד מהבית עם פתק 'שלא באשמתו', לא ילמד להתמודד עם איחורים ולקחת אחריות על חייו.
ילד צריך וחייב לשמוע לפעמים גם 'לא'. זה עוזר לו ללמוד גבולות. מותר וטוב לילד לחוות תסכולים אכזבות ועוד. בגיל זה, קרוב במרחק ביטחון מההורים, הוא יכול לפתח למידה של כחות הנפש ועמידות מתאימה.
כל אחד מאתנו ייזכר בעצמו בכשלים שחווה בחיי ינקותו ויגלה למפתיע שדווקא שם ב'ריק' שחווה הוא מצא את המדרגה ותעצומות הנפש שהיו בו כדי לעלות ולהתעצם. רבים הם המוצלחים, בוני המסגרות הישיבות והארגונים שחוו על בשרם את הקושי שהוביל בסופו של דבר דווקא את הצלחתם הגדולה.
משה רבינו, ברצות השם לשולחו להצלה וגאולת העם אומר בסירובו (שמות ד): כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ. ואפשר לומר שהקב"ה עונה לו ברחמיו, שהקושי של כבד פה שאנוכי ד' עשיתיך, זו לא סיבה לא ללכת, אלא דווקא להיפך – אני עשיתיך כך על מנת להכשירך לתפקיד, כי מתוך חוויית הקושי הזה יכולת לפתח רגישות לזולת ועוד כלֵי מנהיגות נוספים. מִי יָשׂוּם פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ד', אני נותן את החסרון כביכול, שהוא בעצם השלמות.
סיכום: אין הורות מושלמת וזו היא בעצם השלמות שבהורות.
אנו צריכים להשתדל לתת לילדינו תמיכה רגשית ונפשית, לאהוב אותם, לעזור ולתמוך, אך מצד שני לתת להם גם עצמאיות ולפתח בהם יכולת התמודדות וחוסן אישי. לזכור שחוסר השלמות שלנו זהו המקום לאיזון והבנייה שלהם. נחליף את נקיפות המצפון בחוויה ולמידה מאתגרת, ברחמים.
