שעת חינוך – לא מתוק ולא חמוץ
נתמקד במאמר זה בסכנה שבקיצוניות, שם יש סכנה של איבוד עצמי לדעת
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט"א
בפרשתנו אנו קוראים, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'". טעמים הרבה נאמרו בטעם איסור זה, אנו נתמקד דווקא ברמז ולא בפשט.
אשמח לשתף את הקוראים בווארט ששמעתי לפני שנים ואיני זוכר את מקורו:
שאור = חמוץ ומחמיץ, דבש = מתוק מאד וממתיק, באה התורה ומלמדת אותנו – כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד', הקב"ה אינו רוצה לא חמוץ מדי ולא מתוק מדי, הקב"ה רוצה אנשים שהנהגתם הינה ממוצעת – נורמאלית.
***
אנו מצווים שיהא שם שמים מתאהב על ידינו. במסכת יומא (פו.), דורשים זאת חז"ל מהפסוק "ואהבת את ד' אלקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהיו הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'…
בימינו, יהודים יראים וחרדים, מלבד מה שאנו מחויבים בקיום מצוות מחובתנו כיהודים, עלינו לשמש במקביל גם כשגרירים של היהדות הנאמנה, שגרירים של התורה ונושאי דיגלה, כל התנהגותנו נמדדת בזכוכית מגדלת ומשום כך עלינו לשים לב שיהא שם שמים מתאהב על ידינו.
כל קיצוניות שאינה מוגדרת בהלכה, או אינה נוהגת על פי הוראת גדולי וחכמי הדור איש על מחנהו ואיש על דיגלו גורמת להיפך מקידוש ד', דרך התורה שייכת לכלל ישראל ולקברניטיה ולא כל הרוצה לבוא וליטול את השם יבוא ויטול!
כמו כן כל פשרנות הקלות או שינוי מהמסורת טומנת בחובה אסון לכל התורה כולה.
איננו יכולים להחליט לבד על מה מוותרים, אם בכלל, בכדי למצוא חן בעיני מישהו. קירוב יהודים על-ידי פשרנות מכל סוג שהוא, ללא הדרכה מגדולי ישראל, בסך הכל מקרבת את המקרב לצד שכנגד.
כך שכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד', לא להיות מתוק מדי ולא חמוץ מדי, עלינו לגרום שיהא שם שמים מתאהב על ידינו…
***
על האסון במתירנות מכל סוג שהוא דומה שאין צורך להרחיב. כל בר דעת מבין שמקולות ופשרנות לא מגיעים לטוב. נתמקד במאמר זה בחלק השני, בסכנה שבקיצוניות, שם יש סכנה של איבוד עצמי לדעת.
בקיצוניות יש משהו קסום, משהו מתוק, מין הרגשה: אנחנו לא כמו כולם, אנחנו מחמירים יותר מכולם, אנחנו מקפידים על… אצלינו מתלבשים בסגנון יותר צנוע מ… אצלינו לא סומכים אפילו על ההכשר של… זה נותן תחושת עליונות, מן שיכרון העלול להביא לאסון!
הדברים חשובים תמיד ובמיוחד בדור מבולבל בו אנו חיים, עלינו להיצמד למסורת לדרך האבות, כל אחד בכרם בו הקב"ה שתלו ולא להיגרר לכל מיני… הנתפסים לקיצוניות מכל סוג שהוא.
אנו רואים כאלו שפרצו מסגרות והרסו דורות שהמכנה המשותף שלהם הייתה קיצוניות ללא שום מקור ועניין בתורה, קיצוניות ללא שום הכוונה מגדולי ישראל.
***
אנו לומדים בתורה על איסור "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", והשאלה ידועה: מילא לא לגרוע, אבל מה רע בלהוסיף?!
והתשובה ידועה על-פי משלו של המגיד מדובנא, על אותו אחד שהיה מחזיר תמיד אחרי השאלה שני כלים, את הכלי המושאל הגדול ועוד כלי תואם קטן.
לשאלת שכניו האם אין כאן חשש ריבית? היה משיב: "חס ושלום, אלו הצאצאים שנולדו למזל טוב"…
עד שיום אחד התאחרה החזרת זוג פמוטים, ולבקשת השכנים היכן הפמוטים, השיב של"ע שבקו חיים…
ברור שהשכנים כעסו, "איך יתכן שזוג פמוטים ישבוק חיים?!"…
השיב השכן: "אם הם יכולים ללדת, הם גם יכולים למות!"…
המסר ברור: זה שמוסיף מצוות בדלת השנייה גם יבטל מצוות. הערובה להצלחה היא בהיצמדות לדרך,
וככל שהדברים חשובים לעבודת ד' של כל יחיד ויחיד, על אחת כמה וכמה הדבר הכרחי בהנהגת הבית.
בית יציב, בית בו שואפים לגדל דורות יציבים יראים ושלמים, הוא בית ברור עם קו מוגדר וברור, הוא בית עם דרך סלולה, דרך המעוברת מאב לבן מסבא לנכד.
ילד הרואה שאצלם בבית ישנם איסורים וגדרים שלא שיעורם אבותינו, איסורים שאף אחד בקהילה ואף אחד במשפחה אינו מקפיד עליהם, אינו מתחבר לאותם איסורים, אלא ההיפך, הוא מפתח 'אנטי' בסוף כשיתבגר הוא יפצה את עצמו על ידי זלזול בעקרי היהדות!
כפי שברור לנו שילד הרואה שאצלו בבית הכל מותר, הכל פרוץ, גם מה שהרבי בחיידר והמשגיח בישיבה אסרו, כמו כן ההיפך. ילדינו חיים היום בעולם פתוח, הילדים יודעים בדיוק מה מותר ומה גדולי התורה אסרו, ואין אדם עושה שבת משלו, ילד הרואה שהוריו אינם כפופים לסמכות, גדל מבולבל…
***
עלינו להבין שלא תמיד ילדינו הם בדרגה של ההורים, ונכון, האבא או האמא עבדו על עצמם ומסוגלים ליותר, אולם עלינו לבדוק אם הדרישות מתאימות לילדים, לדוגמא: לפעמים ההורים מסוגלים להסתפקות במועט ובעיניהם זהו חינוך לחיי תורה, בעוד הילדים החיים בחברה מפתחים מרירות מהנהגה זו.
אנו לומדים במסכת פסחים: 'ששה דברים עשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים על שלשה מיחו ועל שלשה לא מיחו'. נשים לב: כל הששה היו שלא ברצון חכמים אבל חכמים השכילו לדעת מה כדאי לאסור ומה לא.
אנו רואים שצריך בינה יתירה מה לאסור ומה לא, יש לנו את חכמי הדורות המתווים דרך ועל פיהם אנו חיים. כל קיצוניות שאינה מבוססת על דעת זקנים, אפילו שעל פניו זה נראה יפה ומשכנע, גורר בחובו אסון…
***
הרמב"ם בהלכות דעות (א, ד) כותב וז"ל: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם", ושם הרמב"ם מסביר, שבכל מידה עלינו להגיע לקו האמצע, הן במידות, הן בהנהגות האדם, לא להיות פזרן ולא קמצן, אלא נדיב, וכך בכל מידה ומידה, לא בית ללא גבולות ולא בית קפדן מדי, לא בית בו הכל מותר ולא בית בו הכל אסור, חייבים להיצמד לממוצע – לדרך התורה.
הדברים חשובים לנו כהורים בהנהגת הבית וחשובים לנו במעקב אחרי ילדינו המתבגרים שלעיתים מרוב הלהט הפנימי והשאיפה היוקדת נתפסים צעירים אילו לקיצוניות שבהרבה מקרים מסתיימת בקריסת מערכות כשהנפש הרכה אינה עומדת במאמץ הפיזי והנפשי.
עלינו כהורים לעודד שאיפה ולשמוח עם ההתעלות ובד בבד לפקוח עין האם מדובר בדרך ישירה, או בקיצוניות שאינה מביאה לטוב, כשהמדד ברור האם העלייה היא בהכוונת רבנים, משגיחים, או שדרך עצמאית, וכבר מקובל מפי חז"ל, שהנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל לעולם.
