נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת נח

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

נח – "תהיה נח עם עצמך ולבריות"

"אלה תולדות נח" (ו' – ט')

הנושא השבועי שאתמקד בפרשת השבוע יעסוק בסוגיית השפעה מנהיגות בשעת משבר.

הולדתו של נח כפי שקראנו בפרשת בראשית מעוררת שמחה ותקוות גדולות, כאלו הבאות לביטוי כבר בשמו שניתן לו. התורה מספרת כי אביו למך קרא את שמו נח

"לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ה' – כט'),

אומר רש"י על כך: "זה ינחמנו – יניח ממנו את עיצבון ידינו. עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חיטים, מקללתו של אדה"ר. ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו". נמצאנו למדים על השפעתו הטובה של נוח כבר מעת הולדתו.

בתחילת הפרשה מעידה התורה על אישיותו שלנח:

"נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את הא‑להים התהלך נח" (ו' – ט'),

כותב הרמב"ן על הפסוק : "איש צדיק תמים היה – יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להינצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה. והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי להענש, גם בניו וביתו ראויים להינצל בזכותו, כי היה עונש עליו אם ייכרת זרעו.

בהמשך מספרת התורה את קורותיו לאחר המבול:

"ויחֶל נח איש האדמה ויטע כרם. וַיֵשת מן היין וישכָּר ויתגַל בתוך אהלֹה. וירא חם אבי כנען את ערוַת אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (ט'- כ'-כג').

המדרשים מתייחסים לשינוי שחל בייחס כלפי נח, בהתנהגותו ובמעמדו, ומציינים שבתחילה קראו ה' "צדיק", ולבסוף, כשהשתכר, קראו "עם הארץ" שנאמר "איש האדמה".

ישנה מחלוקת בתלמוד בבלי (סנהדרין קח ע"א ובעוד מקומות) בין ר' יהודה ור' נחמיה בדבר משמעות הביטוי "בדֹרֹתיו" בפסוק "נח איש צדיק היה בדֹרֹתיו": האם נח נחשב כצדיק רק לעומת אנשי דורו, או שזהו אפיון אובייקטיבי. גם אם נסבור כר' יהודה כי צדקותו של נח הייתה יחסית לבני דור המבול,

בספר 'כלי יקר', מובא כך: לפי שדור המבול השחיתו, התעיבו (עשו תועבות) בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע"ג (עבודת גילולים) וג"ע (גילוי עריות) וגזל. ע"כ הקדים לומר שנח היה גדור (מוגן מפני) בשלשתם, כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.

מוסיף לנו ה'כלי יקר' כי צדיקותו של נוח לא באה לידי ביטוי דווקא במעשים, כי אם בהימנעות ממעשים אסורים מהסוג הגרוע ביותר, מעשים שדורו היה שטוף בהם –  זו הימנעות.

רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מבטא את התפעלותו מכוחו של האיש היחיד והבודד בהצלת העולם כפי הנאמר בפסוק האחרון בפרשת בראשית: " ונח מצא חן בעיני ה' " כותב הרב הירש: "הדור כולו השחית  את דרכו ונדון לִכליה! ואילו נח היה ראוי בעיני ה' להשתית עליו את כל הצלת העתיד כל מה ש"לב" ה' ביקש להשיג באנושות התרכז בנח. עליו הוטל להציל את כל זרע הטוב ולהעבירו אל העתיד.- הרי זו מחשבה מחרידה כעבור אלף ושש מאות שנה של היסטוריה האנושית, נמצא רק איש אחד ומשפחתו – וה' ממשיך לבנות את עולמו על האיש האחד הזה! ועתידים הדורות המאוחרים להתבונן בשלב זה של הנהגת ה"

מדברי הרש"ר הירש ניתן להבחין בפרספקטיבה נפלאה – ראיית הצד החיובי. אם נרצה להשתמש במונחים מעולם החוסן הנפשי, הרי שיש לנו כאן דוגמא להרחבת ה "זום" התודעתי על מצב משברי ולגודל ההשפעה הגורלית של מנהיגות נוח על העולם שיבוא אחריו  .

מנגד מובא בחז"ל דברי ביקורת על התנהלותו של נח לפני המבול ולאחריו.

הנה נאמר בזוהר הק' על הפרשה: (מתורגם)

"כיון שיצא נח מן התיבה, וראה את העולם שהוא חרב ונחרב, התחיל ממרר בבכי ואומר: ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, אתה נקראת רחום וחנון, היה לך לרחם על בריותיך. אמר לו הקב"ה: אי לך: "רועה שוטה", עכשיו אתה אומר לי כך ?! , ולא אמרת כך בשעה שאמרתי לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', 'עשה לך תיבת עצי גופר', 'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ'… כל זאת לא גליתי לך אלא כדי שתעמוד לֶפַני בתפילה ותבקש רחמים על הבריות. ואתה, מששמעת שאתה מציל נפשך בתיבה, לא היה אכפת לך בחורבן העולם!. בנית לעצמך תיבה, והצלת עצמך, עכשיו שכבר העולם עומד בחורבנו, אתה פותח פיך להתפלל ולבקש רחמים?! אותה שעה נתבונן נח שעשה שלא כהוגן, שלא התפלל למנוע את הפורענות, לפיכך נזדרז מיד להביא קרבן כפרה על עוונו." (נח כ"ח)

יש להבין את פשר הביקורת הקשה המופנית כלפי נח, הלא נח שהתורה העידה עליו: "איש צדיק תמים" – "את האלוקים התהלך נח". מאה ועשרים שנה בונה את התיבה במסירות נפש למרות לעג העולם. במהלך המבול מסר נפשו להאכיל את בעלי החיים סביב כל שעות היממה. איך כל זה מסתדר עם הביטויים "רועה שוטה" "כוחו רע" כאדם שלא אכפת לו מחורבן העולם כי אם להציל עצמו, הייתכן ?
בעלי המוסר והמחשבה מבהירים ומדגישים קודם לכל שאין לנו כל בדל של השגה בדמות ההוד של האיש "נח" שהתורה העידה עליו שצדיק תמים היה. אלא שאותה ביקורת נועדה ללמדנו מהי דמות הצדיק השלם. נח אכן צדיק וקדוש היה, אלא שהיה צדיק – לעצמו!  מול עולם מושחת ורע התבדל נח מהם ובנה את עולמנו הרוחני לבד מול כל העולם. אך השי"ת מלמדנו שזאת בלבד אינה דמות הצדיק הנדרשת כי אם  צדיק המעורר רחמים על בני דורו ההולכים בחושך ואפילה. ומתוך הביקורת אנו למדים: שלו היה מתפלל על בני דורו יכול היה להציל את דורו ואת העולם מחורבנו!!. מטרת הביקורת היא למחיש לדורות הבאים את כוח ההשתדלות ותפילה. את הכוח שיש בידי המנהיג ובפרט בעת צרה.

לאחר המבול, כאשר חזר נח לאדמתו, היה עליו להתמודד עם משימה קשה ביותר – שיקום העולם ובנייתו מחדש. מעשהו הראשון בתחום זה היה נטיעת כרם – מעשה אשר הסתכם בתוצאות חמורות. חז"ל רואים את החלטתו של נח להתחיל בנטיעת כרם כהחלטה שגויה. אמנם בכוחו של יין לגרום לאדם לשמחה גדולה, ואף לסייע לו להרגיש קרוב יותר לבוראו, אולם היה עליו להתחיל בנטיעות אחרות, נחוצות ודחופות יותר לבנייתו ויישובו של העולם מחדש.

הקושי בהבנת מקרה חמור זה נעוץ בעובדה שנח היה צדיק גדול – ולכן אי אפשר ללמוד מעשה זה באופן שטחי. מפרשים רבים מנסים להסביר מה היה המניע של נח בנטיעת הכרם. הילקוט שמעוני אומר שכאשר נח שתה מהיין הוא חש שמחה עצומה. על בסיס דברים אלה, מסביר ר' מאיר רובמן זצ"ל, בספרו זכרון מאיר, שכאשר חזר נח אל הקרקע, הוא עמד מול הרס וחורבן שאין כדוגמתו. כל העולם שהוא הכיר נהרס לחלוטין, וכל יצור חי שהיה – איננו. באופן טבעי תחושתו הייתה תחושת חורבן קשה והמראות הנוראים גרמו לו לרפיון ידיים וחוסר אונים. הוא ידע שתחושות כאלה אינן תורמות בכלום להשפעת רוחניות על העולם הנבנה מחדש, באשר אין השכינה שרויה – אלא מתוך שמחה של קיום רצון ה'. לכן, החליט נח להשתמש ביין, אשר בכוחו להשפיע שמחה בלב האדם, ובכך לגרום להשראת השכינה בעולם.

הסבר זה מעמיד שאלה חדשה: אם אכן כוונתו הייתה טהורה – כיצד נבע ממנה קלקול שכזה?

ר' אליעזר שמחה וסרמן זצ"ל מסביר שהיו גם כוונות אחרות, טהורות פחות, אשר השפיעו על החלטתו של נח במה להתחיל בבנייתו את העולם. בעומדו מול ההרס העצום, חש נח צורך לברוח מהמציאות הקשה אליה נקלע, לכן הוא נטע כרם, אשר יינו מאפשר בריחה מהכאב והקושי העצום אותו חש. בחירה זו נחשבת כישלון לאדם בשיעור קומתו של נח, ולכן היא הובילה לתוצאות מזיקות במיוחד. חז"ל מעבירים ביקורת על נח, ואומרים כי כאשר אדם עומד מול עולם חרב והרוס – תפקידו הוא להתמקד ראשית בבנייה ושיקום, ולא בבריחה מהמציאות. הרב אליעזר אלחנן וסרמן מציין שחז"ל לא מציגים את מעשהו של נח כחטא חמור, אלא אומרים שהוא עסק ב"חול" (מלשון "ויחל"), ובכך חיסר בענייני קדושה.

כל אחד מאיתנו מכיר אנשים המתמודדים בעצמם עם משברים פרטיים. ישנם אנשים שאינם מצליחים לפרנס את משפחתם, אנשים שסובלים מבעיות רפואיות מסובכות, בחורים ובחורות צעירים שאינם מצליחים למצוא בני זוג, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, החשים בדידות וחוסר אונים יום יום, שעה שעה. ולצערנו הרשימה יכולה להתארך ולהתארך. כאשר אנו פוגשים באנשים הנתונים במצבים אלה, אנו שוב עומדים מול השאלה – להתעלם, לברוח, או לסייע לבנות?

מדברי חז"ל המבקרים את מעשי נח ניתן ללמוד כי אין זה מספיק כלל ועיקר רק לרחם עליהם, לצקצק בלשון ולומר – 'מסכנים'. אנו מוכרחים לשאוף לעזור להם בכל דרך אפשרית, לרומם את רוחם ולשקם את נפשם. לאפשר להם לשוב כמה שיותר מהר אל מסלול חיים יציב ותקין.

במשך החיים, רוב בני האדם נאלצים לעמוד בפני טרגדיות ואסונות קשים מכל סוג שהוא. מאורעות קשים אלה מעמידים כל אחד ואחד בפני משימות חיים ואתגרים משמעותיים, כאשר ישנה נטייה טבעית לרצות לברוח מהמציאות הקשה ו'לעצום עיניים' מול הכאב. אולם, הגדלות האנושית הינה להשקיע בזמנים אלה כל מאמץ על מנת לשקם, לבנות מחדש, להמשיך הלאה, ולהתקדם עוד ועוד.

בשעת משבר לאומי או פרטי מוטלת על המנהיג / המבוגר האחראי הזכות והחובה להיות בנוכחות מלאה ופעילה מול המשבר, לאתר ולחפש את כוחות הנפש הפעילים והקיימים במונהגיו ובזולת, להוביל ולהניע אותם אל חוף מבטחים להתמודדות ותקווה, אין זה מספיק להיות מעורר ומתריע ללא נשיאה בנטל ובעול. מנהיגות מובילה מתבטאת ב – "עימו אנוכי בצרה", הנהגה אקטיבית ולא פסיבית.

לעבור משבר מבלי להישבר

נח כפי שמעיד עליו הכתוב ממלא אחר ציווי הבורא: "ויעש נח ככל אשר ציווהו ה' כן עשה" (ו' – כב'), בפסוק מתואר את מעשיו אך אין אזכור של דיבור של נח עם הקב"ה או עם בני דורו. בסיום המבול נח שולח את העורב והיונה (ח' א'-יד') ואז מצווה אותו ה' לצאת מהתיבה עם כל דייריה (ח'  טו' – יט'). בתגובה מתוארת יציאתו אך לא כתוב שעשה ככל אשר ציווה אותו ה'.

באופן כללי ניתן לומר כי נח מבצע את מה שמצווה אותו הקב"ה בשתיקה ובהשלמה. עיון מדוקדק יותר מראה כי ביציאתו מן התיבה לא פעל נח בדיוק כפי שציווה אותו הקב"ה. בכניסתו לתיבה כתוב: "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה" (ז' – ז'), ורש"י מפרש: "האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו בתשמיש המיטה מפני שהעולם שרוי בצער"; בציווי על היציאה מן התיבה אמר אלוקים לנח: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (ח' – טז'), דהיינו מודגשת הזוגיות (רש"י בעקבות ירושלמי תענית פ"א ה"י), אך בפועל, סדר היציאה מן התיבה אינו כפי שציווה ה', אלא: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו". כפי שנכנסו כן יצאו, ובפרייה ורבייה לא עסקו.

רבינו האברבנאל על הפרשה מביא כי לא הייתה דעתו של נח לציית לרצון ה' האמנם לפי שהייתה מחשבת נח ובניו שלא להזדווג עוד עם נשותיהם, מיראתם שילדו לבהלה וימותו במבול אחר, לכן יצאו כמו שנכנסו: נח ובניו בפני עצמם, והנשים בפני עצמם, ולא כמו שצוו איש ואשתו.

נח מתקשה להחיות את העולם. הצדקות של נח איתנה מול בורא עולם אך אינה מסוגלת מתבטאת מול עולם והזולת. נח חושש ומתעכב מהחייאת העולם באופן מחודש.

בדברי חז"ל יש מחלוקת אם יש לראות בחיוב או בשלילה את הימנעותו של נח מלעסוק בפרייה ורבייה עם יציאתו מן התיבה. ר' יהודה טוען שנח עבר על ציווי, ואילו ר' נחמיה אומר שנח הוסיף על הציווי ונהג בקדושה (מדרש רבה פרשה לה א).

בין כך ובין כך, נח של תחילת הפרשה אינו אותו אדם בעת יציאתו מן התיבה.

ודברי תורה צריכים לימוד.

נראה שנח קיים את מצוות ה' לאחר צאתו מן התיבה, ומה שהתקשה לא בא מתוך מרידה בציווי האלוקי אלא משום שחסר את היכולת לעמוד במשימה זו וכדברי האברבנל. למצב זה יכלו לגרום שתי אירועים קשים שעברו הוא ובניו: האחד – השהייה של שנים עשר חודש בתיבה עם כל בעלי החיים שהיו בה, והשני – המראות הקשים שראו סביבם ביציאתם מן התיבה, שרידי העולם שחרב במבול. שתי טראומות אלה, שבאו עליו ברצף, מנעו ממנו להחיות את העולם ולהתמקד בעצמו.

על תגובה פוסט‑טראומטית ועל גורמיה.      

טראומה הינה חוויה רגשית מכאיבה העלולה לגרום נזק ממשי ומתמשך לתפקודו הנפשי של האדם ולהתפתחותו. אירועים טראומטיים הם מצבים יוצאי דופן של חוסר אונים, מצוקה ופורענות שהאדם חווה אותם ישירות, עֵד להם, או שומע עליהם, ואשר מסכנים את שלמותו הגופנית ו/או הנפשית של אותו אדם. אירועים הנחשבים לטראומטיים הם: אסון טבע, אלימות קשה, תאונות קשות, מוות או פציעה או מחלה קשה של אנשים קרובים וכן מצבי לחץ הקשורים במלחמה. טראומה יכולה להופיע בעקבות אירוע בודד, סדרת אירועים, או תקופה מסוימת בחיים הנושאת אופי טראומטי מתמשך.

אניח כאן את דברי חז"ל ואין בכוונתי כלל לעסוק בפרשנות המקרא חלילה, ולא לאמוד את דמותו של נח כי אם לעורר כיווני חשיבה ולחדד מדברי תורת אמת, כלים והנהגות לחיי המעשה.

התורה אינה מספרת לנו מה עבר על נח בהיותו סגור שנה שלמה בתיבה, אבל חז"ל כדרכם מרחיבים את הדיבור על ידי מדרשים ואגדות:

המדרש בבראשית רבה (לב') משווה את התיבה לבית כלא: "ויסגור ה' בעדו – לשר שקבע דרולמוסיא – מהומה שלו במדינה ונטל אוהבו וחבשו בבית האסורין נתן ספרגוס – חותם שלו עליו".

במדרש נאמר כי במשך שנת המבול לא האירו המאורות לעולם, ודיירי התיבה נאלצו להסתפק באור שהפיקו אבנים יקרות שהיו בה.

על הפסוק "וימח את כל היקום… וישאר אך נח" (ז' כג'), אמר ר' הונא בשם ר' יוסי: "אך – מיעוט שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה" (בר"ר פרשה ל"ב).

רש"י  (ז'- כג') מביא מדרש אגדה: "גונח וכהה דם מטורח הבהמות והחיות, ויש אומרים שאחר מזונות לארי והכישו" (ראה מדרש דומה בבראשית רבא פרשה ל: "נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושברו ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו".

במסכת סנהדרין (קח ע"ב). מסופר כי אליעזר עבד אברהם שאל את שֵם בן נח כיצד עמדו נח ובניו במשימה של האכלת כל היצורים בתיבה? שֵם השיבו כי צער גדול היה להם בתיבה, ובמשך שנה שלמה הם לא טעמו טעם שינה – "בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה". עוד סיפר שֵם על ברייה בשם זקיתא (יש מפרשים עוף קטן דומה לשליו) שהייתה בתיבה, ונח לא ידע מה מזונה. יום אחד חתך רימון ונפלה ממנו תולעת והזקיתא אכלה אותה. מאז היה נח מגדל סובין במים ומשהתליעה התערובת, הוא האכיל את הזקיתא. היה שם גם עוף בשם אורשינה (לפי רש"י זהו עוף החול שמאריך ימים) שנח הבחין כי נשאר במקומו ולא בא לקבל את מזונו. לשאלת נח מדוע אינו בא לקבל את מזונו אמר לו העוף, שראה עד כמה נח טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רצה לצערו בעניין מזונו. ברכו נח שלא ימות לעולם.

איסור על נח ומשפחתו, לקיים חיי אישות במשך שנה שלמה.

בדברי חז"ל מתואר הקושי והסבל העצום שעבר על נח בהיותו בתיבה ועשה ככל אשר ציווהו הבורא. חז"ל מתארים בעיקר את הסבל הפיזי, אך ניתן לשער כי עלול להתפתח גם קושי נפשי.

ניתן לשער בעקבות מראות שחווה דורנו כמו אסונות טבע וצונאמי, כי המראות שראה וחווה נח היו קשים יותר. עדות לכך נמצא בכמה מדרשים. על מצבו הנפשי של נח מסופר במדרש (בר"ר לד) שהיה מתיירא לצאת מהתיבה שמא יביא הקב"ה מבול אחר על העולם. הבורא יתברך יודע לב ברואיו ומבקש ממנו לצאת מן התיבה ולחדש חיי שגרה.

בורא עולם מתיר לנח מה שנאסר עליו קודם לכן על מנת שיקיים את העולם ובכדי למנוע ממנו אפשרות של שקיעה עצמית בחורבן ובשבר.

על‑פי הספרות המקצועית תגובה פוסט-טראומטית היא סינדרום המופיע בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. עיקר התגובה הוא כשל של מנגנוני התמודדות, הגורם לקשיים ולהפרעות בתפקוד האישי, המשפחתי, המקצועי והחברתי. הקשיים עשויים להופיע באחד מהתפקודים הללו או בכולם יחד, והם מלווים בתסמינים (סימפטומים) ספציפיים. הגישה המקובלת כיום טוענת כי כל אדם יכול ללקות בתגובה טראומטית

באשר לנח, המבול היה אירוע חד‑פעמי בתולדות האנושות. נח אמנם ידע כי הקב"ה עתיד להביא מבול על העולם, אך לא הייתה לו אפשרות להיערך נפשית לתוצאותיו של המבול. גם לקביעה זו יש מקור במדרש. בזוהר חדש (נח כ"ח א) מתוארת תגובת נח עם יציאתו מן התיבה:

כיון שיצא נח מן התיבה, וראה את העולם שהוא חרב ונחרב, התחיל ממרר בבכי ואומר: ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, אתה נקראת רחום וחנון, היה לך לרחם על בריותיך. אמר לו הקב"ה: אי לך רועה שוטה, עכשיו אתה אומר לי כך, ולא אמרת כך בשעה שאמרתי לך 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', 'עשה לך תיבת עצי גופר', 'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ'… כל זאת לא גליתי לך אלא כדי שתעמוד לפני בתפילה ותבקש רחמים על הבריות. ואתה, מששמעת שאתה מציל נפשך בתיבה, לא היה אכפת לך בחורבן העולם. בנית לעצמך תיבה, והצלת עצמך, עכשיו שכבר העולם עומד בחורבנו, אתה פותח פיך להתפלל ולבקש רחמים? אותה שעה נתבונן נח שעשה שלא כהוגן, שלא התפלל למנוע את הפורענות, לפיכך נזדרז מיד להביא קרבן כפרה על עוונו.

על‑פי תיאור זה, יתכן ונח התייסר בדעתו, שמא היה בכוחו למנוע את האסון או למזערו ולא עשה דיו. ממדרש זה עולה כי נח לא שיער את תוצאותיו ההרסניות של המבול, ואילו יכול היה לצפות אותם מראש, ייתכן שהיה מנסה למנוע את האסון הזה. כעת, למול מימדי ההרס האדיר של המבול, מתמלא נוח בעצב ובבכי.

חשוב לזכור כי הכנה מוקדמת ונכונה טרם משבר ונשיאה בעול הזולת בעת משבר מהווה השפעה מנהיגותית דרכה ניתן לצמצם נזקים בעלי פוטנציאל טראומתי.

לו רק היה נח מתמלא בבקשת רחמים על דורו, ומשפיע בהנהגתו על מעשיהם, היה יכול למנוע את גזירת המבול או לצמצם אותה וכמובן להמנע מן המראות אליהן נחשף לאחר מכן.

מצב טראומטי מתמשך עלול להוביל להפרעה פוסט טראומתית ולתגובות שרשרת של דחק נפשי.

התורה מלמדת אותנו דרך ישרה בהנהגה נכונה שיבור לו האדם.

דע לך, אף פעם לא מאוחר, מתוך עולמות שבורים – צומחים !

רק תדע לבחור בכוח החיים, בשמירת הגוף והנפש ולהכיר בחוסנה של הערבות ההדדית.

יונה מצאה בו מנוח ושם ינוחו יגיעי כח

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף