נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת תזריע מצורע – ראש חודש אייר תש"פ

תספור את עצמך – נקודות עיון על תהליכי גדילה בנפש האדם

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

עוד לא חלף זמן רב מלא משביעי של פסח, מענייני חג הפסח הנשגבים סביב  בדיקת וביעור החמץ. ד' כוסות ושיעורי המצה. טעמן של חידושי ההגדה ומאמרי חז"ל המתוקים מדבש וחוויית רוממות הנפש ותחושת החירות עדיין איתנו. והנה כבר אנחנו בשגרת ימי החול, עטופים בחמץ ושיירי מצה ובמעט סממנים המעידים כי אך לא מזמן חג היה כאן.

נשמת האיש היהודי מתקשה לשוב אל החולין באופן חד כל כך ממרומי הקדושה. לשם כך נתן לנו הבורא ימים מיוחדים עמוסים וטעונים בחוויות רוחניות אשר בכוחן להוביל אותנו מחיל אל חיל.

פרשיות תזריע ומצורע עוסקות בטומאה וטהרה בסוגיות הנפש היהודית. מצוות ברית מילה וההתקדשות מן החומר והטומאה כפי שהחילנו לקרוא בפרשת שמיני בשבת שחלפה.

ימי ספירת העומר קדושים ונשגבים הם בגדר חטוף ואכול. בתקופה זו יכול היהודי למשוך עליו הארה רוחנית גבוהה בינו לבין בוראו. בינו לבין הזולת. לתקן ולשפר את החורים והסדקים ולהשפיע ענווה בתוך ימי " החולין והחמץ".

כל הרוצה יבוא ויטול

כל יום מימי הספירה מעלים טפח אחר טפח את הנשמה הטהורה של האיש היהודי לקראת מתן תורה. מסכת אבות, שמתחילים לקרוא בתקופה זו, מענגת ומטפחת את מידות האדם וטבעו ומכוונת כיצד לנהוג בדרך ישרה וטובה הן במישור האישי והן במישור החברתי – ציבורי. עלינו לשמוח בהיותנו עם נבחר בנים לה' אלוקינו אשר בחר בנו ורוממנו.

היציאה מחג הפסח – חג המצות, המסמלות צמצום וענווה היישר אל ימי החולין והחמץ המסמלים את תפיסת "האני העצמי", את הגאווה ותרבות השפע מביאה אותנו לא אחת למצב של הרגל וחיספוס רגשי ולכהות חושים, עד שאיננו שמים ליבנו לעובדה שאנו חורגים מגבולות ומסייגים, אישיים וחברתיים, הנחוצים וראויים לכל אחד ואחת מאיתנו בכל שלב ותחום בחיים. הדברים אמורים לגבי בן אדם לחבירו ובין אדם למקום. דיבורים לא רצויים, לשון הרע ורכילות, תרבות צריכת המדיה והבידור שלא יודעת תמיד שובע וגבול, צריכת עיתונות ורייטינג, פרסום וכבוד בכל מחיר, לעיתים על חשבון הזולת ועל חשבון כבוד האדם העצמי שלנו יחד עם יחידת המתנדבים בעם.

פרשיות השבוע פורסות בפנינו שני קצוות הופכיים בנשימה אחת: תזריע ומצורע. מחד – יצירת חיים, ומאידך – עצירת החיים ושיבושם.

ניתן ללמוד מכאן על תהליכים נפשיים וחברתיים, עד כמה חיבור נכון בין אנשים הופך אותם לשותפים מלאים במעשה הבריאה, ומביא לחוסן אישי וחברתי, לחברה מתוקנת ואיתנה.

בפרשיות השבוע נכתבת המילה "נֶתֶק" לא פחות מ-13 פעמים!

נגע הצרעת מופיע כתוצאה מעבירות שבין אדם לחברו: לשון הרע, רכילות, הוצאת דיבה, הוצאת שם רע, מחלוקת וכו'. לצערנו הרב, קל מאוד להיכשל בכל אלו, בעוד שהדרך להיטהר מכך ארוכה ומייגעת, ומבהירה לנו שהרבה יותר משאדם פוגע בזולתו, הוא מזיק בעיקר לעצמו.

אם בדורות עברו הוזהרנו שוב ושוב מהעבירות המובילות לנגע הצרעת, קל וחומר שבדור הטכנולוגי בו אנו חיים יש להיזהר אלף אלפי מונים! בידינו הבחירה אם לקחת את מעשינו וחיינו לצד הקדושה או הטומאה, החיוב או השלילה, והרי: "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע-צָרַעַת… לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ."

אחד מגורמי הטומאה והנהירה אחר השלילי הוא היסח הדעת. דווקא מימים אלו "ימי הקורונה" ניתן ללמוד כמה חשוב להחזיק ראש בשמירת כללי הגנה. הסחת הדעת עלולה לעלות ביוקר. הסחת הדעת מתפקיד האדם בעולמו ומייעודו עלולה להוביל אותו לגדילה מעוותת המשליכה גם על הכלל.

עבודת ימים אלו בצאתנו מעבדות החומר לחירות המחשבה, לצמצם את הנתק בתוכנו, "להתחיל לספור את עצמנו" – את גדלות האדם שמבקש מאיתנו הבורא.

השבוע ציינו בארץ את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אלפי עדויות וסיפורים נכתבו על שואה ארורה זו, בתוכם גם כאלו המעידים על דרגת נפשו של העם היהודי כאשר הוא אינו בהסחת דעת, כאשר הוא מתהלך בגדלותו הפנימית במהות "המצה" בתוך "החמץ".

מסופר על חסיד באחד המחנות שהגיע לרעב איום, עד כדי כך שהחליט לסכן נפשו ולרוץ למטבח לקחת משם תפוח אדמה בתקווה שישביע קצת את רעבונו. במטבח עבדה אישה יהודייה, כאשר ראתה את החסיד מגיע בקושי רב, נזפה בו. "יכולת למות כמה פעמים עבור מעשה זה". ברחמיה עליו נתנה לו שני תפוחי אדמה מעוכים, אבל לפני שהוא ברח חזרה היא אמרה לו, "חכה רגע" והביאה לו פתק מקופל עם הנחייה "קח גם את זה". החסיד רץ בחזרה. בדרך הוא איבד תפוח אדמה אחד אבל כבר לא היה אכפת לו כל כך, הוא גם היה סקרן לדעת מה יש בתוך הפתק.
כשהגיע למחבואו פתח את הפתק ומצא בו… מעט מלח. החסיד התרגש מאוד ממעשה החסד של האישה. מהעובדה שגם בתוך הגיהינום היא לא איבדה צלם אנוש ולא את הרצון לתת טעם טוב, אפילו אם מדובר בתפוח אדמה קטן ומעוך.

בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו לבחור האם אדם לאדם – אדם, או אדם לאדם – זאב.

אבל בחירה בלבד אינה מספיקה בכדי לעבור הלכה למעשה, לשם כך נדרשת עבודת מידות פנימית מאומצת ובהדרכה נכונה. ימי הספירה מוטענים במטען רוחני גדול. החל מימי חג הפסח וספירת העומר היומית המכוונת אל קומת האדם הפנימית. וכלה במסרים של חז"ל במסכת אבות הנלמדת כעת ומהנעשה עם תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

עלינו לבחור בין ניתוק לתיקון

הסיפור הנ"ל בא ללמדנו על מסירות נפש וערבות הדדית. גם כשאנחנו מגישים עזרה יש דרך נאותה לעשות זאת. עזרה שמוגשת בחן, בחסד וברחמים, שבאה מעומק  הלב יכולה לעשות שינוי מהותי, לתת כוח, טעם והשראה, גם בזמנים הכי קשים בהם שרוי האדם.
מתוך הסיפור אנו למדים כי מסירות נפש וערבות הדדית הם ערכים עליונים. נכון, הם תמיד קשים לביצוע ודורשים מאיתנו ויתור. לפעמים וויתור הוא כביכול קטן אך שפעמים הוא עצום במשקלו הסגולי. אבל כשעשינו את הדבר הנכון באמת, ערבנו לעצמנו ולחבר או מסרנו נפשנו עבור אמונתנו, אזי התמורה היא התעלות רוחנית אדירה.

ניתן לומר כי ימי ספירת העומר הם ימים של בניית החוסן הרוחני והפנימי של האדם, המשפיע באופן ישיר על סביבתו וזולתו.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף