נחמו נחמו עמי – הפכת מספדי למחול לי
מבט רעיוני על חורבן וגאולה, נגיף הקורונה, ט"ו באב וכוחה של תפילה

"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר"

סיפור טוב צריך להיגמר בדרך כלל בטוב. נסכים להאזין במתח לסיפור, לשאת תפניות בעלילה בתנאי שסופו הוא טוב.

על בני אדם עוברים כל מיני אירועים ואתגרים והם מצפים לישועה עבורם. בינתיים, הם חווים עליות וירידות, העיקר שבסוף יהיה טוב.

אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

מתוך שירו של אביתר בנאי

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

כוחה של תפילה

בפרשת השבוע משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסת עם ישראל לארץ.

משה מספר על השתדלויותיו הרבות להיכנס לארץ המובטחת, ועל הרגע שהוא כמעט זוכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן", ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה. אבל האישור לא ניתן. בל נשכח, זה האיש משה שפדה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד להם מן ושליו, ומוציא מים מסלע, מקבל התורה ומנחילה לישראל. והנה דווקא שמבקש עבור עצמו, כל כך הרבה תפילות ותחינות, השערים נעולים בפניו. השאלה מתעצמת, אם משה רבינו לא פעל למען עצמו בתפילותיו, מה נאמר אנו אזובי הקיר על הסיכויים שלנו לקיבול תפילות.

ועוד שאלה מהפטרת השבוע, הנביא אומר בנבואתו "נחמו נחמו עמי" רק עכשיו בתשעה באב ישבנו לארץ ובכינו את גלותנו, האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם? במה נתנחם?

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה.

עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שאינו מבקש אלא מתנת חינם. יש כוחות רוחניים וזכויות לצדיקים לפעול דרכן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת מקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל, וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

כלומר, משה רבינו בתפילותיו סלל את הדרך לארץ המובטחת

לפי הפירוש הראשון של רש"י למילה "ואתחנן" המאפיינת את בקשתו של משה, מילה זו מורה על מתנת חינם. משה מבקש כי הקב"ה ימנע את השימוש במידת הדין כלפיו ויפעיל את מידת הרחמים אשר תעניק לו את הכניסה לארץ.

בהמשך תפילתו משה ממשיך בקו זה הנועד לעורר את מידת הרחמים. משה מזכיר את גבורות ה' כמניע לקבלת תפילתו. הוא אומר "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה" (פסוק כד). לפי פירוש רש"י מילת "גדלך" מתפרשת כ"מידת טובך", ו"ידך החזקה" היא ימין ה' הפשוטה לכל באי עולם, הכובשת את מידת הדין ומפעילה את מידת הרחמים. אפשר לומר עוד כי הקו המנחה את משה הוא שאף שנגזרה גזרה אין לאדם להתייאש מן הרחמים. קו זה הוא שהוביל את חזקיה המלך בשעתו להתפלל על חייו אף על פי שישעיהו הנביא בישר את מותו.

אולם למרות תחינתו של משה וניסיונו לעורר רחמי שמים, הוא נענה בשלילה. הקב"ה משיב למשה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (פסוק כו). יש להבין למה הקב"ה התנגד לבקשתו של משה. מדוע כאן מידת הרחמים לא פעלה בניגוד לשאר מקומות שבהם משה ביקש ונענה (כמו חטא העגל והמרגלים)? כדי להבין זאת נעיין בתשובת ה' למשה. הקב"ה אומר למשה "רב לך", כלומר "די לך במה שנתתי לך". אמירה זו עמומה, שכן הקב"ה לא פירט מה נתן לו. היו פרשנים שפירושו כי הכוונה לכניסה לארצות סיחון ועוג, וכוונת אמירת הקב"ה למשה היא: "די לך שנכנסת לקצה הארץ המבוטחת ואין אתה ראוי ליותר" (ראו חזקוני). אך נראה כי מסתימת לשון התורה מובן כי האמירה הנ"ל מתייחסת לכל מה שמשה קיבל. אמירה זו משתקפת היטב בלשון המדרש (דברים רבה פרשת ואתחנן):

"רב לך": רבו הוא לך, ביזה כולה בזוז לך, ואם אתה נוטל הכל, לית את שבק (אין אתה מותיר –ד.ב) ליהושע תלמידך כלום. גאלת את ישראל ממצרים, הנהגתם בים והורדת להם המן ואת התורה, הנהגתם במדבר מ' שנה, ואת מבקש ליכנס לארץ לחלקה להם?! אין אתה מניח ליהושע כלום.

משה עשה רבות בחייו, אמנם גרם חטא, וכעת הגיעה תורו של יהושע להנהיג את העם. בעת הזו אין נכון לבקש את הכניסה לארץ כי בקשת הכניסה היא פגיעה במה שזכה לכך יהושע. "אין אדם נוגע במוכן לחברו" (מדרש שיר השירים, פרשה ג). אחר שיהושע זכה בהכנסת ישראל לארץ, שוב לא ראוי שמשה ייקח את מקומו של יהושע. בכל זאת לא נענה משה בשלילה גמורה. אמנם בקשתו להיכנס לארץ לא נתקבלה, אך בקשתו לראות את הארץ אושרה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך" (פסוק כז). היענות זו של ה' למשה מלמדת עד כמה גדול כוחה של התפילה. אף על פי שבקשתו של משה להיכנס לארץ נענתה בשלילה, לא חזרה התפילה ריקם, ומשה זכה לראות את הארץ מפסגתו של הר העברים.

מחורבן לגאולה – נחמה ומחול, בין ט' לט"ו באב

נחמו נחמו עמי, שאלנו לעיל במה נתנחם? ובכלל מה הועילה האבלות לשם מה היא?

התשובה נמצאת בעפר הארץ עליה ישבנו. משנחרב בית המקדש נשאר רק העפר והאפר. כאשר מגרשים עם מארצו ואיש מנחלתו, אין להם אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכם חזרה. בעצם לשם כך גלינו מארצנו. גורשנו מהשלווה ונחרב הבית בגלל חטאים ועוונות, אבל משנחרב כבר, הגלות קיבלה יעד, להביא את קדושת ארץ ישראל ובית המקדש לכל הארצות. "כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא'-טז').

הבורא הרחיק אותנו, אבל מבקש שנפיץ את אורו בגויים, שגרירים של יהדות וקדושה, גלינו כדי לסלול דרך חזרה לארץ ישראל.

כל אדם בגלותו הפרטית ובריחוקו ובחורבנו האישי, סולל  את דרכו אל הארץ המובטחת, אל חוף מבטחים. למפרע מתברר שהגלות מביאה צמיחה ותיקון, מעוררת געגוע כמיהה וכיסופים. על סמך זה מבקש מאיתנו הנביא להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, מתפלל ומייחל. גם אם התפילה לא נענית, הרי שעצם התפילה היא זכות בתוך התהליך.

שבירה שהיא תיקון – חורבן הבית ונגיף הקורונה

לפני שנים רבות ביום ט'באב שמעתי שיחה ממורי ורבי הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, תוכנה עזר לי מאוד לחוש את משמעות החורבן ולהתחבר לאבלות על חורבן הבית. הסברו הבהיר והנפלא האיר בי רעיון בהיבט הזוגי אותו אני חולק עמכם.

דוד המלך אומר בתהילים מזמור על חורבן בית המקדש: "מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך", אומרת הגמרא, מה זה מזמור לאסף, קינה לאסף, קינה, צער, מה זה מזמור, שירה על חורבן בית המקדש? אומרת הגמרא, מזמור שהשליך הקב"ה חמתו כביכול כעסו על עצים ועל אבנים ולא על עם ישראל, מהו העניין הזה שה' שפך חמתו על עצים ואבנים? רק על 'עצים ואבנים' הקב"ה שפך חמתו??  איך אפשר לומר על הקב"ה שהוא 'שפך חמתו' על עצים ואבנים?? אנחנו יודעים שאסור לאדם להשליך חפצים בשעת כעס, האם נראה לומר שה' במקום לגזור כליה חלילה על כלל ישראל, העדיף להשאירם בחיים וכדי 'להרגיע את עצמו' מכעסו, החריב את בית המקדש ?

האם זה כמו שלפעמים ילד קטן מכעיס את אביו ובמקום להרביץ לו, הוא לוקח אבן ושובר את החלון ועל ידי כך הוא נרגע ? לא כך הם ביאור הדברים ובוודאי לא לשם כך החריב ה' את ביתו ושפך את חמתו. הרב שופך אור על המדרש ודרך משל הוא מבאר את משמעות 'שפך חמתו'.. מעשה בצייר אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כשרונותיו וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו השקיע ביצירה הזו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חבירו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר שלא ניתן כל כך להבחין באיכות התמונה כשמסתכלים מקרוב, לכן שם את התמונה על 'סטנד' והתחיל ללכת אחורנית, תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה, בהשתלבותה עם הנוף… וכך פוסע הוא פסיעה, ועוד פסיעה  ולא שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות – תהום פעורה… חבירו צועק לעברו: 'עצור!! יש תהום', ואילו הוא כל כולו מרוכז בציור. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חבירו… כשחבירו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים ממש, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור ולקרוע אותו לגזרים!!!… בראותו כך, קפץ עליו הצייר בזעקות שבר: 'מה עשית?? הרסת את עבודת חיי!!' אמר לו חבירו: בוא וראה מה עשיתי, תסתכל אחורה, עוד פסיעה אחת והיית נופל לתהום!!!'

כשבית המקדש היה קיים, ישראל היו שקועים בעבירות, בבית ראשון – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ובבית שני – שנאת חינם.  אחת הסיבות העיקריות לחטאים היה בית המקדש עצמו !

לעם ישראל היה בית, שבו שכן איתם הקב"ה, והוא השפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים, ביום כיפור התכפרו להם עוונותיהם, על ידי שעיר המשתלח, ובמוצאי כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא רק, אלא אף במשך השנה כולה יהודי שעבר עבירה הביא קורבן והתכפר לו. כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול, הוא ידע כי במקרה הכי גרוע מעשהו 'יעלה לו' בקורבן…

כתוב במשלי 'הוקר רגלך מבית רעך' ופירש רש"י (במסכת חגיגה) 'שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם'. אין זה מן הראוי להרבות בהבאת קורבנות במקדש. זו לא המטרה של בית המקדש, ועם ישראל החטיאו את המטרה!.

כדי להבין את החיסרון שבקורבנות מעין אלו, נצייר לעצמנו יהודי ששכח ששבת היום, הוא מתקשר אל ה'ברוקר' שלו בבורסה ומבקש ממנו לקנות עבורו מניות בשווי חמישים אלף דולר, והנה מיד שנסיים את השיחה, נזכר ששבת היום, טפח לעצמו על המצח, אבל אותו ברוקר כבר קנה עבורו את המניות, ומעסקה זו הרוויח אותו יהודי חצי מיליון דולר. הלך אותו יהודי אל הרב ושאלו מה עליו לעשות. 'עליך לקנות קרבן ולהביאו לבית המקדש!' הורה לו הרב. אותו עשיר לא היסס וקנה את הבהמה השמנה ביותר שניתן היה להשיג- פרה בשווי עשרת אלפים דולר. עלה לבית המקדש להקריבה, ותוך כדי כך אף הואיל לתרום חמשת אלפים דולר לבדק הבית. כששב לביתו וערך לעצמו את החשבון – רווח חצי מליון מול חמש עשרה אלף דולר הוצאות החליט שמעבירה זו הוא בעצם לא כל כך הפסיד…

נמצא שלאמיתו של דבר קרבן זה עלול להיות דבר שלילי ביותר עבורו, בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקירבה לה' יתברך שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר… כך התרחקו עם ישראל מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זועק 'עצרו !  עצרו ! וללא הועיל. במצב כזה לא נותר לקב"ה אלא 'לשפוך חמתו על עצמם ואבנים'- להחריב את בית המקדש עצמו.

הרס האור של העולם המודרני, בזוהר הקדוש מובא כי באלף השישי יפתחו שערי חכמה, אין ידוע לי אם כוונת הזוהר לטכנולוגיה ולאינטרנט, אבל  מקום גאונות יש כאן. העולם התקדם לאין שיעור בכל קנה מידה ובכל תחום. האור התגבר, אבל הכלים לקבלתם פחתו. כשיש ריבוי אור ומיעוט כלים נוצר חוסר התאמה, כאשר הוא מחריף יש צורך בשבירת הכלים ובניה מחדש.

ההתאמה בין החכמה למעשה היא ציפור נפשנו ומקור חיותנו,

ניתן לומר כעניין זה גם בין בני זוג ביחסים זוגיים, ובפרט בתקופת נגיף הקורונה,

רואים שהעולם אמנם התרבה בחכמה אבל התמעט בכלי קיבול. תהפוכות הקורונה ואתגריה הם בבחינת שבירת כלים, שידוד מערכות כוללני בכל רבדי החיים,

בכל זוגיות נוצרים ומתפתחים משקעים ומשברים, קטנים וכאלו גדולים יותר, כל זוג מצליח איך שהוא בדרכו שלו להתמודד עם עליות וירידות ומשברים.  אבל מה קורה כאשר דרכי ההתמודדות הופכים לדפוס של 'אחטא ואשוב' והרצון לשמור על הבית חלול מהותית ?פעמים שיש מצבים מעין אלו המחייבים 'שפך חמתו' – שבירת הכלים עצמם. בכל בית הבנוי על פי תו תקן מצוי כבל ארקה דרכו מתנקזים עודפי מתח חשמלי שלילי.  בכל זוגיות חייבת להיות מערכת לפריקת מטענים שלילים, אסור לאפשר למטעני מתח שליליים להתבסס ולהתמסד בתוך מסגרת הנישואין. כאשר נוצרים מתחים זוגיים חשוב שיהיה לזוג 'מוליך מטען שלילי – ארקה' דרכו יתפוגגו המתחים וחוויות הכאב. מוטב בלאי בארקה מאשר בלאי ביסודות הבית. לכן, צריך להיזהר מאוד שלא להתעלם ממתחים ופגיעות, ולא לתת להם להצטבר כהררי אשפה המחלחלת אל יסודות הבית ומחרבת אותם.

על פי הסברו של הרב ניתן ללמוד ולהשכיל כיצד להימנע ממצב של חורבן יזום – פעולה כירורגית מצילת חיים, וגם ניתן ללמוד כיצד ראוי לפעול כאשר בני זוג כבר הגיעו למצב סיכון על שלימות הבית.

"שפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים", לא שבירת כלי כדי לשכך כעס, אלא שבירת כלי המהווה את שורש האבדון ובנייתו מחדש לפי השייכות, העניין והזמן. בני זוג הדואגים להתאבל על הצער והפגיעות ופורקים את המתחים באופן מתוכנן ומבוקר ובעיקר בצורה בטיחותית, ובעת הצורך הם גם פועלים כ'שפך חמתו' להרוס ולשבר טריגרים ומחוללי שבר באופן מבוקר וממוקד, הם גם הזוכים לראות בשלימות בנין ביתם, בית ערי חומה מבוצר הבנוי לתלפיות.

על כך אומר הנביא נחמו נחמו עמי – הבורא הופך את מספדכם למחולות בכרמים, מט' באב ליום ט"ו באב הנחשב כאחד מהימים הטובים לישראל. יש מפרשים שמחלקים את חודש אב לשניים. עד ט"ו באב וממנו הלאה. השבר שהנביא הבורא הוא רק על הכלים, יש לכם הזדמנות לבנות כלים מחדש לקבלת השפע, הבניה באה על ידי כוח השמחה והתפילה, החיבור וקירבה. הכוח והמנוע להתמודדות עם משברים טמון במידת השמחה האמונה התפילה.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף