כולם שווים לטובה – על אמונה ועין טובה כמקור חוסן לאדם

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

החיים מורכבים מתקופות שנות, גאות ושפל ושינויים. אנשים שבריריים, כל שינוי עלול לנתק מחמצן החיים. אבל יוצרים חיים ששווים כולם לטובה? האמונה היא חמצן הנפש. אם אתה מוקף באמונה – חייך מובטחים. אמונה זה להכיר בבירור שהמציאות כולה מצויה אך ורק בידיו יתברך.

ימי שנותינו כמה הם?

שבעים-שמונים שנה, ויש בימינו אומרים שגם זו גוזמא. לחיות אין זו רבותא, החיים נוהגים טובת עין באנשים ונושאים אותם על כתפיים גם כשהם עצמם כבר מזמן אינם בין החיים. לא כל שנותיו עלי אדמות, אדם חי ממש. החיים תקופות-תקופות, גאות ושפל. לעיתים האנשים נוטלים חלק פעיל בחייהם, לפעמים הם רק יושבים מן הצד, מביטים ביומיום החולף במהירות. אפשר לומר שאצל רובא דעלמא מסתכמים החיים בשבע שנים בלבד. עד גיל שבע ילד חי את חייו במלואם. שמח בהם. מאושר. מגופף בחמימות. חש רצוי אהוד ואהוב. קצת לאחר מכן הוא כבר נעשה מחוכם, כביכול מבין עניין. העולם כבר לא כל כך תמים בעיניו, היופי מתעמעם, החיות מצטרדת, הוא התבגר… אכן קשה למצוא את האיש שחי כאן לאורך שנים, וגם החייה את חייו למלא אורכם, בכל הגילאים – ילדות, נעורים, גיל העמידה ולעת שיבה גם כן. לפיכך רואה הפרשה צורך חיוני להשמיענו “שני חיי שרה” ופירש רש”י: כולם שווים לטובה. בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע.

מובן לכל שהדבר החשוב ביותר בחיים אלו החיים עצמם. הווי אומר הזכות ליטול בהם חלק ממשי. אם לא נתאמץ, לא בטוח שנזכה בכך. אפשר בהחלט להיות כאן מבלי לחיות. כל נברא מטבעו מחפש את מקור המחייה שלו. בעלי חיים תרים אחר אוכל ושתייה. בני אדם רודפים אחר פרנסה. וכשם שהם זקוקים למזון גשמי כך הם מחפשים גם מזון רוחני, חיות מתיקות משמעות. ללא אכילה ושתיה אין אדם מסוגל לשרוד מעבר לימים בודדים. מה שאין כן בתחום החיים. אדם בהחלט עלול להעביר שנים רבות מבלי קורטוב של חיות, אבוי.

לחיות באמת ובאמונה

לחיים אפשר אולי לסדר ביטוח, לחיות אין ביטוח. אדם מחייה את עצמו היום ומחר כאילו מאומה. אבד הטעם, בטל החשק, והוא כאילו מת ועבר מן העולם. השנים החולפות מזמנות תקופות שונות, לכל תקופה התמודדות משל עצמה, ויש תקופות קשות. אדם הוא יצור שברירי – יש להודות, מהר מאוד הוא מאבד סבלנות. נעשה קצר רוח. אמש חשב לעצמו שיכבוש את העולם, היום הוא משוכנע שהעולם כבש אותו. לפני יומיים התחיל להתקדם והנה היום שוב נעצר והתבלבל. אז אולי נוותר ודי?
באמת יש סברה שגויה שכזו. אנשים שנואשו מחיפוש חיות בחיים טוענים שכל החיפוש מיותר מעיקרו. זו טעות מרה! עבודת השם ללא חיות היא גוף נטול נשמה. יתרה מזו אומר רבינו: אם מצאת חסרון באיזה דבר, דע לך שהחיסרון הוא ברוח החיים שבאותו הדבר. חיים נעדרי חיוניות הינם חיים חסרים, חולניים, מטים לנפול. כדי לחיות מוכרחים לנשום ללא הרף, פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד מתי? מסתבר שעד הרגע האחרון בחיים. בדיוק כך נהייה מוכרחים להחיות את עצמנו שוב ושוב לכל אורך תוחלת חיינו. אלו הם החיים. נשאלת השאלה: איך עושים זאת? אל דאגה, קיבלנו ירושה.

אימנו הראשונה, שרה, חייתה את החיים המלאים. היא הורישה לנו את הגישה הראויה לחיים. על שרה דרשו חז”ל ששרה על כל העולם. שרה אימנו היא האמונה הטהורה, משמעותה של אמונה היא היסמכות מוחלטת על השם. הכרה בהירה שכל המציאות בידיו יתברך. הוא ורק הוא לבדו שר ומושל על כל ההוויה. אם תשים לנגד עיניך את הידיעה הזו, הרי בידיך המפתח לחיים.

האמונה תחייה

העולם צמא. אנשים היום מחפשים טיפת מים ללחלח את הפה במתיקות כלשהי, משמעות, תקווה. סיסמאות פשוט מאוד למכור וגם לקנות, אבל מסיסמאות לא עושים תחיית המתים. בפה אומר אדם שיש תקווה והכל טוב ונפלא, ועמוק בלב הוא יודע שהוא עצמו נטול חיים ותקווה. אי אפשר להזרים מים מברז מבלי חיבור למקור מים חיים. אי אפשר להזרים חמצן בלי לשאוב אוויר ממקום אמתי. איך נוכל להחיות עצמנו בלי למשוך חיים מחי החיים?!

כדי להגיע למצב המבורך של ‘כולם שווים לטובה’. כדי שתתאפשר מציאות שכזו בה כל תקופות חיינו תהיינה מלאות חיים. שום שינוי לא יוכל לקטוע את שמחתנו. אף טרדה לא תוכל לרוקן את האוויר ממפרשינו -לשם כך מוכרחים לחיות בהכרה מלאה באמונה. יהודי יודע שמציאותו מונחת בידיו של השם יתברך. הוא יודע שכל העולם חי וניזון בכל רגע מידיה של האמונה. הוא יודע שאין עוד מלבדו, מאומה. יהודי שכזה מוקף בחמצן אמתי. כל שעותיו, מקריו, שנותיו והרפתקאותיו שווים לטובה.

שרה אימנו מסמלת את שלימות החיים. לא, חייה לא היו פשוטים. רוב ימיה חלפו ועודנה עקרה. כשזכתה לבן, היא מתבשרת על עקדתו. בכל זאת היו חייה חיים. לומר לך שהחיים האמתיים הם חייו של עובד השם. של האיש המאמין.

עין טובה נובעת מביטול ה"אני" ומתוך אמונה תמימה

מהי עין טובה?

רש"י מבאר: שאין לו קנאה על חברו וחביב עליו כבוד חברו ככבודו.
ר' יונה מפרש: מידת הנדיבות היא מידה נאה ומשובחת ומחמת המידה זו ישיג על מעלת האחרות.
כשרבי יוחנן בן זכאי ביקש מתלמידיו לברר מה המידה הישרה שהאדם צריך לברר לו כדי לעבוד את ה' אמר ר' אליעזר בן הורקנוס עין טובה.
רבי אליעזר זכה לתואר שאף אחד לא זכה לו, חכמים כינו אותו בתואר הנכבד "רבי אליעזר הגדול".
חז"ל מלמדים אותנו מה התכונה שבה האדם זוכה לתואר גדול:
הקב"ה נקרא גדול שנאמר "אתה החילות להראות את גודלך" – מפרש רש"י זו מידת טובך וידוע ששמו הגדול של ה' זו מידת הרחמים.
אברהם אבינו נקרא האדם הגדול בענקים. כידוע אברהם היה עמודו של חסד בעולם.
משה רבינו נקרא גדול שנא' "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – מפרש"י נתן עיניו וליבו להיות מיצר בצרתם.
האישה השונמית נקראת אישה גדולה שנא' "ותחזק בו לאכול לחם" שהטיבה עם אלישע.
רבי אליעזר נקרא "הגדול" מסביר בעל ספר "שערי אורה” שהזכות לקבל תואר הגדול זה המיטיב לאחר ללא גבול,
נמצאנו למדים שרק אדם שביטל את כל הרצון העצמי שלו, שכל הזמן חושב מה אני נותן לאחר ולא מה אני מקבל, שמשָנה את טבעו הרוחני, זוכה לשנות אפילו גזרות כמו שמצינו אצל שרה שאין לה ולד שלא יכול להיות לה כי אין לה רחם, אבל היא בעין הטובה שלה שדדה מערכות תבל ושנתה את המציאות, וכן אצל כולם, וכן זכה רבי אליעזר שהיה בו תכונה של כלל ישראל שרואה בצורך האחר ושינה את חוקי הטבע עם אמת המים שחזרה וכו'.

צרות עין מחשיכה את ראיית הטוב

עפר"ן – גימטרייה רע עין ובגימטריה 400
וראוי לומר כאן את דברי "בעל הטורים" שמשלימים את ביאור דברי רש"י, ש-"עפרו"ן" בגימטריה"
רע עין", ללמדנו שהייתה לו לעפרון עין רעה. עוד אומר בעל הטורים, ש-"עפרו"ן" ו-"רע עין" זה מספר 400, כנגד ארבע מאות השקלים שגבה עבור המערה.
והביאור, על פי הגמרא שמונה שש מעלות וברכות שבהם מתברך מי שהוא "טוב עין" ולכן התורה חיסרה את האות ו' מעפרון, כי כשהתגלה במכירת המערה כבעל מידה של "רע עין", אז נחסרו ממנו אותן שש הברכות המובטחות למי שהוא טוב עין,
לא לחינם האריכה התורה בתיאור מקנה מערת המכפלה. למדנו כאן מספר לימודים חשובים מהתנהלות המשא ומתן אשר כוחם יפה גם לזמננו אנו. לדוגמא: חכמינו הבחינו כי בכל מהלך המשא ומתן אין אברהם פונה אל עפרון בתואר "אדוני" בעוד עפרון עושה כן פעמיים, ללמדנו כי תואר זה שמור בליבו של אברהם רק לאדון הכל! (ואף שמצאנו אצל יעקב בפגישתו עם עשיו שכן כינהו אדוני, הייתה זו מעלתו המיוחדת של אברהם).

ועל כן, כשמגיע הרגע הנכון לוחש עפרון לאברהם לומר לו את הסכום המופקע של 400 שקל כסף. אברהם לעומתו נותן בלי להרגיש שרומה או נוצל, כי הרי קנה את השדה לנצח לקברות האבות.

רבבות מערות יש ברחבי ארצנו. אין בהן שום ייחוד. המערה אינה אלא לוע פעור באדמה, מקום חשוך שתוכו אינו נראה לאדם מבחוץ. אולם לאברהם יש עיניים אחרות; הוא רואה דברים שעפרון אינו מסוגל לראות. הוא צופה למרחקים, אל העבר הרחוק ואל העתיד הרחוק עוד יותר. רעיון זה מובע בזוהר (תרגום):

אילו היה עפרון רואה במערה מה שראה אברהם – לא היה מוכרה לעולם. אלא הוא לא ראה בה ולא כלום, לאברהם התגלתה כי שלו היא. לעפרון לא התגלתה, כי לא היה לו חלק בה ולא ראה בה אלא חושך, ועל כן מכרה…
עין טובה נובעת מתוך אמונה איתנה, אדם מאמין שזוכה לעין טובה. זוכה לחוסן נפשי מפני מידות רעות והשפעות חיצונית שלא ישפיעו על נשמתו
מכאן גדלות רוחו של אברהם לעומת חמדת הממון של עפרון, ואשרי מי שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו

שבת שלום

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף