קטגוריה: חדשות

כמה נעים לנו כשמבינים אותנו, כשנחסך מאתנו הצורך להצטדק ולהסביר מה באמת קרה באירוע מסוים בו נראה כאילו נכשלנו או שגינו במשהו. פרשת "וירא" מלמדת אותנו שאברהם אבינו טרח ללמד זכות, למוצא נקודת זכות כלשהיא שתגרום למנוע את העונש הקשה שנגזר על סדום ושכנותיה. מדוע זה קורה? מדוע התגובות המיידות של בני אדם על מעידות של אחרים היא שלילית, שיפוטית, ולעתים אף אכזרית בעוצמתה? מה היה באברהם אבינו שאיננו רואים כל כך מסביבנו?

גבורתה של רחל אמנו נובעת מאותה נקודה. אבות ואימהות האומה התמודדו עם ניסיון גדול ומשמעותי בחייהם. אברהם אבינו אומר: אני הסכמתי לעקוד את בני. יצחק אומר: אני התגברתי על עצמי ומסרתי נפשי. יעקב אומר: שמתי עצמי ראשון והגנתי על בני. משה רבנו אומר: קיבלתי באהבה את הגזירה שלא להיכנס לארץ. ההחלטה פה היא אכן דבר עצום. אבל רחל אומרת משהו אחר. היא אומרת: "אני הכנסתי צרתי לביתי !" זהו מצב שיכול לעורר קנאה מתמדת גם אצל דמויות גדולות. במהלך חייה יכלה רחל להרהר אולי טעתה בשיקול דעתה אבל "ותקנא רחל באחותה" – מביא רש"י: "אמרה אלמלא שצדקה ממני, לא זכתה להיות אם הבנים ואני עקרה". "היא צדיקה ממני" אומרת רחל: רבש"ע, אני קיבלתי החלטה! החלטה שיש בה אחריות. קיבלתי על עצמי החלטה ואני מוכנה לעמוד בה עם כל המשמעויות שלה.

נקודת השבר מתחילה אצל האדם כשהוא לא מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. כשאדם נמצא בעמדה נפשית של ענוה מוגזמת ופסולה, אז הוא לא מאמין בעבודת ה' שלו ובכוח התפילה שלו, הוא לא מאמין שהוא מסוגל להניע משהו בעולם.
הרמב"ם כותב שאדם יכול לעשות מצוה אחת ועל ידה להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, אבל נח היה 'מקטני אמנה', הוא עמד מול המציאות השפלה שהייתה בימיו, ראה את כל העוצמה של הפשע והחמס, וחש שאין לו שום כלים להתמודד מול המציאות ההזויה והמטורפת הזאת.