קטגוריה: חינוך

פרשת השבוע נפתחת בתיאור המפורט והדרמטי של חטא קרח ועדתו שעונשם היה, בבליעתם על ידי האדמה. אבל דומה שהסיפור האמיתי והדרמטי בפרשתנו, הוא לא קרח, אלא דווקא שתי דמויות אחרות- דתן ואבירם. קרח אמנם מסית ומדיח ומבצע ניסיון של פוטש נכשל כנגד משה ואהרן. הוא מנחיל לתודעת העם את המושג "מחלוקת קרח ועדתו", מחלוקת שאיננה לשם שמים, ערעור גלוי כנגד הנהגת משה ואהרן. קרח לשיטתו טוען לקיום צדק חלוקתי הוגן במשפחת הכוהנים והלווים של אהרן ומשה. שכן, קרח משה ואהרן היו בני דודים באותה משפחה. אביהם של קרח היה יצהר שהיה אחיו של עמרם, אביהם של משה ואהרן. קרח דורש את חלקו בעוגת הכיבודים ,השררה וההנהגה. הוא מבקש תפקידים למשפחתו ולמקורביו. בעצם למה לא? אין ספק כי דרכו של קרח איננה ראויה והיא מלווה במניפולציה והסתה. אבל מאידך אין להתעלם מטענתו ודרישתו, הלכאורה לגיטימית. "אני מקופח…משפחתי מקופחת…" כך הוא מנהל הקמפיין שלו. אנו גם יודעים, שבניו חזרו בתשובה ומשורר נעימות ישראל בתהילים, מקדיש להם מזמורים- "למנצח לבני קרח". אם רק זה היה הסיפור, יתכן שמשה היה מכיל זאת, ואולי מביא את טענתם לפני ה'.

פרשת שלח לך פותחת בשליחת המרגלים “לתור את הארץ”. הפועל לתור חוזר לא מעט בפרשה, ומתקבל הרושם שעיקר הבעיה שלהם הייתה בכך שהם תפקדו כתיירים, כלומר התרשמו ממראה העיניים המיידי ולא חקרו יותר מדיי את משמעות הדברים. בסוף הפרשה מופיעה פרשת ציצית ובתוכה הציווי “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, שהוא לכאורה התיקון לחטא המרגלים. הפסוק מורה לנו לא ללכת שבי אחרי מראה העיניים או נטיית הלב. שווה להשקיע עוד קצת מחשבה ולראות האם מראה העיניים אכן משקף את האמת או שמא הוא מחביא מאחוריו משהו מעט שונה.

פרשת "נשא" עוסקת בנושאים חשובים ורלוונטיים הנוגעים לחיי כל אחד ואחת מאתנו. בהתבוננות על נושאי הפרשה אנו מוצאים שלושה עניינים מנוגדים לכאורה. פרשת סוטה, פרשת נזיר וברכת כוהנים. הסוטה מייצגת צד קיצוני של פריקת עול ורמיסת המוסריות. הנזיר מייצג צד של פרישות וקדושה, הכהן מייצג את שביל האמצע, את הגורם המחבר והפשר, משכין שלום ומרבה אהבה.

שתי פרשות אלו משלימות אחת את השנייה. פרשת "אחרי מות" עוסקת רבות בהלכות הקשורות לקדושת הכהנים והמקדש, כלומר, "צמצום" הקדושה לציבור מסוים ולמקום מסוים, ואילו פרשת "קדושים" מרחיבה את הקדושה לכל עם ישראל וביחס לכל תחומי החיים, ומופיעות בה מצוות הנוגעות לחיי היום יום של האדם הישראלי ה"פשוט".

שורש מחלת הצרעת אינו פיזי אלא רוחני, אמנם היא יוצאת לפועל ומתבטאת בהופעה פיזית אך כדי להתרפא ממנה לא הולכים לרופא אלא הכהן, דמותו הרוחנית היא זו שעוזרת למצורע להירפא ולהשתקם. תהליך השיקום בא להחזיר למצורע את הקודים הרוחניים והחברתיים שאיבד כתוצאה ממעשיו, לאחר השיקום הוא יוכל לחזור לחיים אישיים וחברתיים תקינים.
בספר 'כלי יקר'. מבואר כי הצעד הראשון בתיקון החטא הוא לרדת לשורש הנגע; להבין מהיכן צמח. הוא מונה שלוש תכונות המצמיחות נגעים:

מיהו ה"אני"? ומהי הנפש? הפסיכולוגיה המערבית, שבראשה עמד זיגמונד פרויד, טענה שהאדם הוא אוסף של יצרים תובעניים, ולכן הוא שואף מעצם טבעו לעונג מלא, אלא שאם כל אחד היה ממלא את דחפיו הרי שהחברה לא הייתה יכולה להתקיים. לכן היא מציעה לאדם להתאפק ולהיות ב"חוסר נחת", ואף לדחות את סיפוקיו לתועלת הכלל. היצר כאן מתברר בשורשו כדבר שלילי המזיק לחברה, ולדאבונו נאלץ האדם לדחוק אותו ולהעלימו.

התורה חותמת לנו את הספר, את תקופת החורף ואת השנה היהודית בהנחיה ברורה ומעצימה. "תתקהלו, תתחברו, כאיש אחד בלב אחד מתוך מטרה אחת, לעשות רצון ה', כל התקהלות אחרת עלולה להביא לתוצאות גרועות. ככל שתתחברו יחד, תהיו ערבים זה לזה ושמחים זה מזה, תשרה עליכם ברכה, ברכת האל. " "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". אין דיי רק בכוחו של האדם המוגבל להשכין את השכינה האלוקית במעשי ידיו, עליו לקבל את סיוע מכח הציבור – הכלל, לשם כך מברך משה ברכה מיוחדת של משה רבנו, שאכן כך יהיה וכשאר יהיו עם ישראל מונעים מכוח האחדות, יזכו לדרגה של "ושכנתי בתוכם" בתוך המשכן הכללי שנעשה על-ידי בני-ישראל ואף במשכן הפרטי של כל אחד ואחד.

לכל חטא יש תיקון, כל עוד אין חזרה על הקלקול. גם אם שברת, תוכל לתקן.
בכל יהודי יש כוח לצאת מעבדות החומר אל חירות הרוח. בדורות הקודמים היו גם ניסיונות הנדמים לבני דורנו כקטנים לעומת ניסיונות הדור הזה. על כך נאמר "דור דור ודורשיו". בכל דור יש אתגרים המאפיינים אותו ומותאמים לסך הכוחות של בני הדור. היכולת לצלוח משברים אתגרים וניסיונות נעוץ בשני נקודות עיקריות. אחדות ואמונה. כוח האחדות עמיד מול הלחצים השליליים המתעוררים עלינו חדשות לבקרים. כוח האמונה מנטרל את כל מה שסותר אותה ומנוגד לה.

העבדות האמיתית הפנימית, להרגיש ולחיות שיש אדון אחד לכולנו, וכולנו עבדיו. זו פניה גם לאדם המתרברב השוכח מי אלוקיו ומגיע לגניבה, וזו פניה לאדון שקנה אותו. גם אם אתה אדון לעבד, זה אך ורק למעשי-ידיו. היינו מה שהוא פועל, עובד ועושה קנוי לך. אבל לא רוחו ולא נשמתו. לכן עליך להתייחס אליו בכבוד, בדרך ארץ ובחמלה ערכית. שהרי אמרו חכמים, מי שקנה עבד, קנה אדון לעצמו. כלומר, אין להרגיש ולחוש שאתה שולט במעמדו של העבד, דע כי כאשר קנית עבד קנית אדון לעצמך. על כן מיד אחרי מתן תורה, מזכירה התורה שהאדם הוא צלם אלוקים, יש בתוכו נשמה אלוקית הנבנית ומתגשמת ע"י התורה וחוקיה. גם העבד שנמכר בגניבתו, מזכיר לנו  שאין להתעלם ממהותה של העבדות האמיתית. .

חיי האדם השגרתיים מהווים את רוב חייו בדרך כלל, ולכן מסתבר שאין די באותו גילוי פנימי וחד פעמי של מעמקי הנפש בעת צרה, מפני שברוב הזמן חיינו הם חיי שגרה, ובחיים אלו הפנימיות מכוסה ונשכחת מאחורי שכבות ההגנה והשכחה. בהמשך למשל של מנגנון ההדחקה, נוכל להבין שכשם שאדם מדחיק נושא או זיכרון כאוב ומעיק, למרות שכל עוד הוא לא יפתור את הבעיה מן השורש, היא תצוץ מדי פעם בתודעתו, אולם, מנגנון ההדחקה ימשיך לעבוד רוב הזמן, ויסלק את הכאב והתחושה הלא נעימה שמתלווה אליה. הוא הדין ביחס לאמונה, שאמנם פורצת ממעמקי הנפש בעת צרה, אך אם בזמני שגרה היא איננה שותפה פעילה בחיי האדם, הרי שהעיקר חסר מן הספר.

כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.

מובא שרבי פרידא למד עם תלמיד חלוש-שכל ארבע מאות פעם כל ענין וענין. פעם קראו לר' פרידא לבוא לסדר איזה ענין, ובגלל זה תלמידו לא הקשיב לשיעורו מלוא- קשב. כאשר לא קלט גם אחרי ארבע מאות פעמים, שאל אותו ר' פרידא מה הסיבה וענה לו שלא התרכז. ענה רבי פרידא 'תן דעתך' – ושנן לו שוב ארבע מאות פעמים. יצא בת קול מן שמים וכו' (עירובין נד:)

מניין משיגים סבלנות עצומה כזאת? ולמה לא דאג ר' פרידא על איבוד זמנו? אלא שהייתה לו המידה הברוכה של נושא בעול עם חברו, והיינו שהוא מחק מדעתו את ערכו העצמי, וראה רק את הערך של הזולת. כאילו הוא נולד רק לשרת את הזולת.

העיקרון הגדול שעלינו ללמוד: יש להשתדל לשאת בעול עם הזולת, לשמוע ממנו על בעיותיו ולטרוח לעזור לו, לשמוח בשמחתו ולעשות למענו כל מה שרק אפשר. על ידי זה זוכים לתורה, לחיזוק הלכידות החברתית גם של הפרט בתוך הכלל וגם של הכלל על הפרט ויותר מזה: זוכים לקרבת הקב"ה.

אחד המחזות המופלאים והמרהיבים ביותר בבריאה היא הבריאה עצמה,  ה'חזון איש' בספרו "אמונה וביטחון" מגדיר זאת בצורה נפלאה: "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו… כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא".

יוסף היה בחושך מספר שנים כאשר נזרק לבור, לאחר מכן נמכר לישמעאלים, ומשם העלילה של אשת פוטיפר, והוא נזרק לכלא. הוא עבר תלאות היה בתקופת חושך, הוא ידע שהוא נועד לגדולות והאמין שזה יגיע, לכאורה כל אחד שנמצא במקום כזה אמור להרגיש רע ולאבד תקוה אך לא כך הדבר בסיפור זה, הוא לא איבד את התקווה, והמשיך להאמין שמשהו גדול מחכה לו, שאין רע יורד מלמעלה, וזאת הדרך שהוא צריך לעבור. 

קשה לתאר את גודל הניסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. אלו תעצומות נפש הוא מגלה בעצמו. כך גם על השנים שישב בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך, המדרש מביא שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה ייסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: ה' אף פעם לא עוזב אותך. הייסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של חסד ורחמים.

חשוב גם להבין שהגדרת הזהות היא תהליך המתמשך לאורך החיים ואתגר זהות שהיה משמעותי בשלב כלשהו עשוי בשלב הבא להפוך לקיפאון, כזה שנותן תחושת נינוחות וביטחון, אך למעשה קוטע את תהליך הצמיחה והחיוּת של האדם. האדם צומח באמצעות הרחבת יכולת ההכלה שלו ויצירת מורכבות, גמישות והתאמה למצבי החיים. ניסיון החיים אינו למידה שארעה בעבר ושחזור חוזר ומת מיד שלה בהווה, אלא הליך תמידי של למידה. כך נוכל לראות אנשים צעירים בגילם אך מתים מנטלית וזקנים בגילם שהם צעירים בגישה ובלמידה שלהם בכל רגע ורגע.

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו, ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על הנפש הבהמית. זוהי משימת החיים התמידית שהתורה מציבה לפנינו. לא להסתפק לגלות אלוקות רק בנפש האלוקית שבנו, אלא גם בנפש הבהמית שבנו.

חיים אפשר אולי לסדר ביטוח, לחיות אין ביטוח. אדם מחייה את עצמו היום ומחר כאילו מאומה. אבד הטעם, בטל החשק, והוא כאילו מת ועבר מן העולם. השנים החולפות מזמנות תקופות שונות, לכל תקופה התמודדות משל עצמה, ויש תקופות קשות. אדם הוא יצור שברירי – יש להודות, מהר מאוד הוא מאבד סבלנות. נעשה קצר רוח. אמש חשב לעצמו שיכבוש את העולם, היום הוא משוכנע שהעולם כבש אותו. לפני יומיים התחיל להתקדם והנה היום שוב נעצר והתבלבל. אז אולי נוותר ודי?