לב שומע – מגילת ההסתר שלך

שמעתי מהמשגיח הגה"צ רבי אורי ויסבלום שליט"א, כי החינוך לאמונה אינו הוכחות למציאות הבורא, זה ברור ומובן לכל בר דעת. חינוך לאמונה זהו לחפש ולראות את הבורא בכל צעד לאחר המלחמה חיפשו אותה ללא הרף, לאחר שהתברר שבמהלך המלחמה המנזר פורק ואנשיו נפוצו לכל עבר. ניסיונות החיפוש עלו בְּתֹהוּ. האם זאת האחות האבודה שמופיעה לפתע?

במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע

זה היה לפני כחודשיים. קבוצה גדולה של בנות סמינר מחסידות סאטמר בוויליאמסבורג, יצאה ליום התרעננות והחלפת כוחות באזור ברוקלין, לביקור באחד מפעלי היצור הגדולים. אל הביקור נלוותה הרבנית החשובה גב' ח', סגנית המנהלת בבית הספר.

את פניהן קיבלה 'נציגת המפעל' כמלווה ועורכת הסיור. במהלך הסיור שמה לב הגב' ח', שהמלווה מתקרבת אליה באופן מוזר. היה לה ברור שהן אינן מכירות, למלווה גם היו סימנים ברורים שהיא איננה יהודייה ולגב' ח' אין מַכָּרוֹת שאינן יהודיות.

לקראת סיום הסיור אף העניקה לה, נציגת המפעל, לְמַכְבִּיר מהמתנות הרבות שהמפעל נותן למבקרים.

בשלב זה פנתה אליה הגב' ח' בשאלה: "שמתי לב שאת כל הזמן מבקשת את קירבתי, האם יש לכך סיבה?"

התשובה הפתיעה את כל הסובבים: "כן, את פשוט מאוד דומה לאימא שלי", ובתוך הדברים הוציאה את מכשיר הטלפון שלה והראתה לגב' ח' תמונה של האימא שגרה בעיר הסמוכה ניו יורק. הדמיון היה מפתיע במיוחד. ליבה של גב' ח' פעם בחוזקה, תמונת האישה המבוגרת דמתה באופן מדיוק לאימא שלה, שנפטרה כבר לבית עולמה בעיר וויליאמסבורג.

***

מכאן הדברים התגלגלו מהר מאוד. הגב' ח' ידעה מילדותה, שלאימא ע"ה, כשנמלטה מאירופה לפני מלחמת העולם, הייתה אחות בת שלוש שחלתה במהלך המנוסה ונאלצו למוסרה למנזר מזדמן. לאחר המלחמה חיפשו אותה ללא הרף, זאת לאחר שהתברר שעוד במהלך המלחמה המנזר פורק ואנשיו נפוצו לכל עבר. ניסיונות החיפוש עלו בְּתֹהוּ. האם זאת האחות האבודה שמופיעה לפתע, לא פחות מאשר כאן במרחק נסיעה מוויליאמסבורג?

מתברר שכן!

כשהמנזר פורק, היא מצאה חן בעיני אחד מפעילי המנזר, נוצרי, שהחליט לאמץ אותה ומשום מה בחר בשלב מסוים להגיע לארה"ב. הזקנה, שמתברר שהיא יהודייה, סיפרה לביתה היהודייה ולבת דודתה החדשה, שלפני מותו, אמר לה 'אביה', דעי שאת אינך ביתי, הגענו מאירופה והשם שלך היה 'יענטא'.

הדברים מפליאים ממש, כיצד לאחר שמונים שנה נפגשות לפתע באופן כה מופלא שתי בנות דודות ומחדשות קשר משפחתי ממלחמת העולם השנייה. המתבונן רואה כאן את סימני גאולה וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו לא).

הסיפור עוד לא נגמר. הוא ימשיך ויסופר במהלך היסטוריית 'הסתר הפנים' שבה אנו חיים. בסופו אולי נבין מדוע מסובב הסיבות גלגל כך את הדברים (פרטי הסיפור שונו לשמירת צנעת הפרט).

***

במגילת אסתר שנקרא עוד כשבוע לא מוזכר שם השם. הסיפור שהתגלגל על פני קרוב לעשר שנים מהמשתה עד גזירות המן. על ידי מרדכי הצדיק הובהר שזה עונש על אותו משתה. כלל ישראל שקיבל את דבריו ללא עוררין, חזר בתשובה. מתוך הצרה, הגיעה פדות ורווחה וכל זה 'בהסתר פנים גלוי' ללא הזכרת השם, במגילת ה-אסתר.

שמעתי ממרן המשגיח הגה"צ רבי אורי ויסבלום שליט"א, משגיח דישיבת נחלת הלווים בחיפה, כי החינוך לאמונה אינו הוכחות למציאות הבורא, זה ברור ומובן לכל בר דעת. חינוך לאמונה זהו לחפש ולראות את הבורא בכל צעד, סיפורי השגחה פרטית וציבורית שמעוררים את הרגש של עצמינו וסביבתנו. ההתבוננות שלנו על מעשי היום יום.

מרן המשגיח שליט"א מדגיש שזו הייתה דרכם של רבותינו המשגיחים, מרן הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק"ל והמשגיח הגאון הצדיק רבי שלמה וולבא זצוק"ל. הם לא חיפשו לומר הוכחות, הם חיפשו להמחיש את מציאות הבורא בסיפורי העבר ובחיי היום יום.

המסורת היהודית העוברת מדור לדור רצופה במעשי ניסים 'נסתרים' שבמבט רחב ומעמיק הופכים 'לגלויים'.

לכל אחד מאתנו יש סיפור אישי, או משפחתי, שבמבט רחב מתגלה בו יד השם. "על הדברים האלו", אומר המשגיח שליט"א, "צריך כל אחד לתת את ליבו, לספר ולשתף את בני משפחתו", זוהי תמצית האמונה בבורא.

***

אחת ממגילות ההסתר שלי:

בהיותי בחור בישיבה הגבוהה 'אור אלחנן' בירושלים, החלה העלייה הגדולה מרוסיה. ראשי ישיבות ובהם מו"ר ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה חדש זצוק"ל, נרתמו לקבל לתוך שורות הישיבות בחורים שחיפשו ומצאו את דרכם חזרה לחיק היהדות.

בחורים אלו השתלבו בין תלמידי הישיבה וסללו אט-אט דרכם והפכו ברבות השנים לאברכים מופלגים.

מובן שמצבם הכלכלי לא היה מהמשופרים והישיבה הייתה לביתם הראשון.

זכורני, שבאחת מתפילות המנחה בישיבה, ראיתי את אחד מהבחורים העולים, 'אהרן', בתפילתו. הוא היה חבוש בכובע שפעם היה נקרא 'מגבעת' ופעם גם היה בצבע שחור. מחשבה חלפה במוחי, 'חייבים לדאוג לו לכובע חדש או לפחות למשהו יותר נורמאלי'.

לאחר התפילה קראו לי לטלפון הציבורי בישיבה. על הקו היה 'הצרפתי'. הצרפתי היה יהודי מבוגר, שהתגורר בסמיכות לבית הורי שלאי"ט. מידי פעם הייתי הולך לעזור לו בביתו, או בגינתו. לא היה דבר רגיל ש'הצרפתי' מתקשר באמצע השבוע. הוא ביקש שאקפוץ אליו לביקור בזמן הקרוב. אמרתי לו כי בערב אני לומד עם אבי, ולכן אוכל להיכנס אליו עוד באותו יום.

בערב ממש נדהמתי, היהודי החליט פתאום לעשות סדר בבית ולרוקן ארונות ותוך כדי כך הוא מספר לי שהבן שלו ניסה פעם להיות חרדי וללכת לישיבה אבל די מהר התייאש וחזר למסגרת התיכונית. הוא שולף קופסה של כובע 'בורסלינו' ואומר לי: "יש כאן כובע ממש חדש, הוא סתם תופס לי מקום, אולי זה מתאים לך, או שתיתן אותו למישהו".

המספר היה ממש גבוה, מידה 64, גדול למדי ובוודאי לא מתאים לי. מיד נזכרתי ב'רוסי' ואמרתי לעצמי, שאם לא יתאים לו, אולי נרכוש עבורו בכסף שנמכור את הכובע…

צעדתי במהירות לישיבה, בכניסה לחדר שאלתי את 'אהרן', מה מספר הכובע שלך? אהרון ענה לי '64' (!). 'קח, זה הכובע שלך', אמרתי ומסרתי לו את כובע ה'בורסלינו'.

כך מגיע כובע מיותם בארון מאובק, לבן עליה שצריך מגבעת ראויה.

היה רק צריך משלוחן.