"שופטים ושוטרים"…
בית בו הכול נתון לדיון בכל רגע נתון, אינו בית בריא. בית בו פועלת רק מערכת משפטית הוא בית שבו הילדים לא יהיו מרוצים, בית בו לא מלמדים אותו לקבל דברים גם כשזה לא נעים
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט”א
ישנו הבדל מהותי בין תפקידו של השופט לתפקידו של השוטר, למרות ששניהם דואגים לאכיפת החוק.
השופט בידו הכוח לחון או לחייב, לוותר או להעניש. הוא גם שומע את שני הצדדים, הוא רואה את התמונה הכוללת ולבסוף הוא זה שאמור להחליט את מי להרשיע ומי להצדיק.
השוטר לעומת זאת אחראי אך ורק על החלק הביצועי, הוא אמור ליישם את החלטות השופט. ברור לכל בר דעת שגם אם השוטר חושב אחרת או מרגיש אחרת ומבחינתו נעשה כאן עוול לנאשם חף מפשע, אין באפשרותו לשנות מהחלטת השופט כמלוא נימה.
כל בית הוא בעצם עולם קטן, מדינה בקטן. יש בו מערכת אכיפה, מערכת האמורה לפקח על ענייני הבית, מערכת האחראית על הקניות, על התפקידים, ביצוע מטלות, מי ייסע ולהיכן, מי ישתתף בחתונה היום, ומי ייסע שבוע הבא לבר מצווה, למי קונים נעליים חדשות ומי יורש את החולצה מהאחות הגדולה וכו' וכו', אין ספור החלטות שעלינו להעביר במסגרת ניהול הבית וגידול הילדים.
עלינו לזכור שמערכת בריאה היא כזאת היודעת להבדיל בין השלב המשפטי לשלב הביצועי. בכל החלטה יש שני שלבים. השלב הראשון הוא זה שלפני קבלת ההחלטות, אנו אמורים לשמוע את הטענות והנימוקים למה הוא מרגיש שדווקא לו מגיע לנסוע הפעם. אנחנו נשדר מוכנות להבין למה הוא מרגיש שדווקא לו מגיע זוג נעליים חדשות. בשלב השני לאחר ששקלנו והחלטנו וקבענו, מאותו
רגע הכול עובר למחלקה הביצועית – השוטר, ומאותו רגע אין שינויים ואין החלטות.
בית בו הכול נתון לדיון בכל רגע נתון, אינו בית בריא. בית בו פועלת רק מערכת משפטית הוא בית שבו הילדים לא יהיו מרוצים, בית בו לא מלמדים אותו לקבל דברים גם כשזה לא נעים. אחד היסודות היותר מפורסמים בשם הרש"ר הירש זצ"ל, הוא שדבר שהוחלט לא משנים, מהרגע בו החלטנו אנחנו נעסוק רק ביישום ללא ערעורים ודיונים.
אם לא יודעים לעבור מהשלב המשפטי לשלב הביצועי, נהפכים לאט-לאט להורים מותשים שעסוקים בהסברה וויכוחים, במקום
לעשות את מה שצריך. זהו סגנון מעייף, מתיש ומייאש.
אך בשונה מבית משפט, בו השופט בדרך כלל מנמק את סיבת ההחלטה, בבית אנו יכולים ובהרבה מקרים גם צריכים לדלג על שלב זה, בהרבה מקרים קשה עד כדי בלתי אפשרי להסביר לילדים את מכלול השיקולים שקדמו להחלטה, ישנם דברים שהם אינם מבינים, ויש דברים שהם גם לא ירצו להבין. לכן יש לגיטימיות לומר – 'כך החלטנו'.
עלינו להבין שבמקרה בו הדיון עם הילד הוא למה כן לנסוע למקום מסוים או לא, יהיה לילד הרבה יותר נימוקים למה כן לקבל את מה שהוא דורש ממה שיהיה לנו להסביר למה לא לנסוע, למרות שכל הנימוקים יחד אינם שווים כקליפת השום לעומת הערך שאנו מקפידים עליו, הוא גם יהיה מוכן להשקיע המון זמן בוויכוחים ושכנועים מעבר לזמן וליכולות שלנו, כך שמותר וחשוב ללמד ילדים לבצע דברים גם ללא נתינת הסברים.
כל זה בתנאי כפול ששמענו מה הוא רוצה ולמה הוא חושב שמגיע לו. ילד המרגיש שאנחנו אפילו לא מוכנים להשקיע זמן כדי לשמוע מה יש לו לומר בשלב הדיונים, מרגיש שסותמים לו את הפה והוא יצבור מרירות וכעס. להיפך, נקשיב, ניתן לו להתבטא, ואחר כך נשקול את הדברים ואז נודיע לו על החלטתנו ללא נימוק.
