עיצוב המצפון
החינוך האמיתי הוא עיצוב המצפון. כאשר אומרים לאדם לעשות משהו והוא עושה – זה אינו חינוך אלא הפעלה טכנית. ככל שהדברים נאמרים יותר ומתוך הסברה ושכנוע עמוק, הדברים משתרשים בנפשו, ונוצר אצלו דבר הקרוי "מצפון"
במה – מגזין תוכן
הרב חיים ולדר – יועץ חינוכי
- לפני שבועיים התקשר אלי אחד הקוראים. הוא היה מודאג. מודאג מאד. הדאגה שלו נגעה ל"עתיד הדור". נו. מי מאתנו לא מודאג מעתיד הדור? בעיקר לנוכח שלל הניסיונות העומדים בפני צעירי הצאן.
למען האמת, התזה שלי הפוכה. אני סבור כי אין דור שבו יש הוכחה ליעילותו של החינוך, כי הלא בדורות הקודמים לא היו לנו ניסיונות כמו שיש לדור הזה. עולם התקשורת הוויזואלית האלקטרונית והניידת הפך את העולם כמו שסדום נהפכה – רק לצד השני…
לכאורה על-פי ההיגיון 90 אחוז מבני הנוער היו צריכים להתפקר, חלילה, כי זה כל כך קל וכחוט השערה בין האדם שומר המצוות לבין הפקרות מוחלטת.
וראו זה פלא, למרות שהעולם התהפך, עולם הישיבות נותר כשהיה ויש יותר בחורים ואברכים השוקדים על לימודם יומם וליל, שומרים על קלה כבחמורה ואף יש המחמירים על עצמם. תשעים וחמשה אחוזים של הבחורים צמודי מסגרת והם כאי בודד של אור בתוך ים החושך.
ומה שומר עליהם? רק החינוך. זה אומר שהחינוך בדורנו הוא טוב ונפלא ואין שום סיבה לשנותו.
אז נכון שיש נושרים וכולם מצביעי עליהם, חלק כהוכחה לכישלון, אך האמת היא הפוכה. עלינו לזכור שמספרם הגודל והולך מעיד רק על המספר הכללי הגודל והולך של הבחורים שהולכים בתלם. המספרים אולי גדלים אבל האחוזים נותרים על מקומם. אין כאן שום עדות על כישלון השיטה או הדרך.
זה לא שעלינו לשקוט על שמרנו ולהשלים עם זה, עלינו גם לתת את הדעת כיצד שלא לאבד את הנושרים, אך אל לנו חלילה לסכן את כל 95 האחוזים ולנסות שיטות חדשות.
- ועדיין יש מקום לחזק את הצריך חיזוק. לדאוג לכך שהחינוך יהיה אפקטיבי ומותאם לעולם שלנו שהתהפך על פניו.
לפני כמה שנים שמעתי שיחה שנאמרה לאנשי חינוך מאת הגאון רבי יהושע אייכשנטיין שליט"א, ראש ישיבת "יד אהרן". בדבריו שנגעו לחינוך הדור, היה ניתוח מעמיק ותשובות לתמיהות רבות ולקשיים שאנו נתקלים בהם בחינוך.
את הדברים רשמתי אז על גב מחברת, וכעת הגיע הזמן לפרסמם.
החינוך האמתי הוא עיצוב המצפון. כאשר אומרים לאדם לעשות משהו והוא עושה – זה אינו חינוך, אלא הפעלה טכנית. הוא עושה את הדברים והם אינם נכנסים לו לחשיבה. אך כאשר אומרים לאדם שכך וכך צ ר י ך וראוי לעשות – זה נכנס אל המוח, וככל שהדברים נאמרים יותר ומתוך שכנוע עמוק הדברים משתרשים בנפשו, ונוצר אצלו דבר הקרוי "מצפון".
- "מצפון" הוא כעין חיסון נגד הרצון. כאשר נולד אצל בן אדם רצון הנוגד את המצפון – נערכת מלחמה פנימית. ככל שהחיסון יותר חזק – כך גדולים הסיכויים שינצח במלחמה. מאידך, גם אם יפסיד בה פעם אחת – יהיה ליבו נוקפו על כך – משום שפעל כנגד מצפונו – כאב הלב הנובע מפעולה כנגד המצפון הוא לכשעצמו סוג של חינוך עצמי.
כאשר אדם מתחנך, נאמר, שלא לשקר, תיווצר אצלו מלחמה בין המצפון והחינוך שניתן לו שלא לשקר לבין התועלת שישיג מהשקר. ישנם סיכויים רבים שהמצפון יגבר – אך אם אדם לא ה-ת-ח-נ-ך על האיסור הנורא לשקר, אלא הדברים נאמרו לו כהוראה בעלמא – כאשר ייווצר אצלו הצורך לשקר, כלל לא תהיה לו מלחמה.
- בבואנו לחסן את הדור, עלינו לברר מהם ניסיונותיו.
בקום המדינה היו שנלחמו נגד השימוש בשפה העברית. מרן החזו"א זצוק"ל, התיר לדבר בשפה, וכשנשאל מדוע, סיפר על קו ההגנה בין צרפת לגרמניה שכולם בטחו בו ולבסוף פלשו הגרמנים מצפון. "לכל דור יש את החזית שלו", אמר מרן החזו"א, "וכל דור צריך לדעת היכן להציב את קו ההגנה שלו".
היו תקופות שהמלחמה הייתה על "בין אדם למקום" גם אצל הגויים. מלחמות על הנצרות והאסלאם. זו הייתה המלחמה, ושם הציבו גדולי ישראל את קו ההגנה, אחר כך באו ימים של "בין אדם לחברו" – הקומוניזם ודומיו היו רעיונות שנועדו ליצור שיתוף ושוויוניות אצל בני אדם – היו אלה רעיונות שקסמו לרבים, ושם צריך היה להציב את קו ההגנה.
בימינו, הנושא הוא "בן אדם לחומר". הדמוקרטיה הפכה להיות סוג של דת. "חופש הפרט", "חופש הביטוי". האדם מעל הכול. אינו משועבד כביכול לכלום. לא לקונו, לא לחברו ואף לא להוריו. רצונו –הוא הנושא היחיד החשוב כביכול והוא העיקר. בעולמנו כבר אין ערכים של טוב אוניברסלי, אלא טוב אישי. הנוחות היא השיקול המרכזי.
כל מה שקורה בעולם – חודר קצת אלינו. אנו חשים צורך לשלול את החילוניות, להתקיף אותה, לבוז לה, אך האם יש בזה כדי ליצור "חינוך"? האם אנו חושבים שבכך שאנו מתקיפים אותם – נוצר אצל הילדים מצפון?
- "חופש הפרט" חדר גם לילדים. פעם היו ההורים מצווים על הילד ונוקטים בצעדי ענישה, ולו כדי להרגילו לחיות על פי כללים ועל פי אמות מידה של רע וטוב. בדמוקרטיה אין דבר כזה, כי מה ש"יעשה טוב לילד" הוא העיקר, ולא מה ש"טוב". כולם חושבים על זכויות הילד ולא על חובות הילד.
לחץ חברתי הוא עניין חשוב, אך עלינו להישמר מלבסס עליו את החינוך, כי אז האדם מתחנך ללכת בדרך מסוימת בגלל כדאיות ולא בגלל מצפון. יכול אדם ללכת כל חייו בדרך מסוימת רק בגלל שכך כדאי לו ובגלל הלחץ החברתי – ובתוכו אין מאומה.
אנו רוצים לחנך את הדור להיות בני תורה, ומוצאים עצמנו משדרים "כדאי להיות בן תורה, כדאי כך וכדאי אחרת". אנו עושים כך משום שהחילוניות לימדה אותנו להביט דרך ה"כדאי".
אם ה"כדאי" ולא ה"צריך", הוא המנתב את דרכו של הילד, מה יהיה אם יחליט פתאום שלא כדאי? מכיוון שרבים מבססים את חינוכם על לחץ חברתי ועל "מה יגידו", ולא מתמקדים בהפנמת ערכים ויצירת מצפון, אנו רואים נשירה גדולה שנובעת בין השאר מכך שנער מרגיש שהוא לא עומד בלחץ החברתי – הדבר היחיד שהחזיק אותו. ברגע שהוא מתייאש, מה מחזיק אותו? המצפון? מישהו בכלל השקיע במצפון שלו חוץ מלומר "תעשה כך וכך, כדאי לך"?.
- כל ילד מתפתח ורואה את העולם האמיתי, הלא כל כך תמים. הוא מבין שלא כולם צדיקים, ויש כאלה שרק משתדלים "להסתדר". מכיוון שהוא אינו מחונך באמת, אלא מתוכנת שהכדאיות שלו היא ללכת בתלם החברתי ולהראות כלפי חוץ שהוא בסדר – הוא משקיע בעיקר בחיצוניות, בעוד הפנימיות שלו ריקה ורקובה. הוא כבר אינו ילד והוא יודע כיצד להסתיר ולכסות. הוא עושה מה שטוב לו, כי ליותר מכך – לא חונך.
ויש שבמקום להשקיע בהפנמת הערכים, מתמקדים בשלילת החילוניים. אש בוערת בפנים, והם דואגים להצית אש בחוץ. זה לא שעלינו להימנע משלילת הרע, אך עלינו לשים דגש יותר על הנחלת הטוב.
- יש לתת לילדים כללי אסור ומותר, ולא סיסמאות נבובות. אנו מנסים לבנות את החיים בלי ניסיונות, בלי ערכים, בלי מצפון, בלי אבחנה בין טוב לרע, והולכים על "כדאי לך". האם אנו רוצים שילדינו יהיו בני תורה כתואר, או באמת? בן תורה אמיתי צריך להחדיר לילדיו את האמת, בלי להתמקד בשטויות חיצוניות. לעזוב קצת את הדאגה לקנקן ולהתמקד יותר במה שיש בו.
צריך להחדיר את אהבת התורה, את הערכים, ולא להקים דור שהחשיבה היחידה שלו תהיה "איך אני מסתדר עם דעת הקהל", אלא "איך אני מסתדר עם ריבונו של עולם".
עד כאן, על קצה המזלג לחיזוק החינוך באופן המותאם לדורנו אנו.
