ההכנה בדרך לארץ ישראל
במה – מגזין תוכן
הרב מרדכי נויגרשל שליט”א
נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא". ובתנחומא: "אמר הקב"ה אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן"…
רגילים אנו שהתורה סותמת וחז"ל מפענחים, שהתורה מקצרת וחז"ל מאריכים ומשלימים, ומפענחים את המרומז במקומות בהם תורה רמזה.
אך כאן התורה אומרת דבר אחד וחז"ל כאילו מתעלמים מהנאמר, ואומרים טעם אחר לגמרי. התורה מנמקת מדוע "לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", "כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
מדוע חז"ל אומרים טעם אחרי לגמרי – שדרך קצרה מידי תביאם לשקוע בחומרה של ארץ ישראל ולשכוח את התורה?
• • •
כשהגיע הזמן להיכנס לארץ ישראל שלח משה רבנו מרגלים, המרגלים יוצאים כקבוצה אחת מלוכדת, ושבים מחולקים. קבוצת הרוב המוציאה דיבה וקבוצת המיעוט, עליה נמנים יהושע בן נון וכלב בן יפונה בלבד – המשבחת.
מצפים היינו שהוויכוח בין הקבוצות יהיה על ההדגשים. קבוצת הרוב המתנגדת לכניסה לארץ ישראל תדגיש את הדברים השליליים ואילו יהושע וכלב ישימו את הדגש על הדברים החיוביים. והוויכוח יהיה על המשקל שיש ליחס לדברים.
אך לא כך היה.
שתי הקבוצות סיפרו את אותם סיפורים ודיברו על אותן עובדות. אלה סיפרו שבכל מקום היו לוויות – "ארץ אוכלת יושביה היא", ואלה סיפרו את אותו סיפור עצמו: שבכל מקום היו לוויות, אלא שתלו את הלוויות בהשגחה אלוקית שדאג להסיח דעת התושבים מהם – מהמרגלים. אלה הראו את הפרות ואלה הראו את הפרות. רך כל אחד הגדירם אחרת. הוויכוח היה על משמעות התופעות, כל קבוצה הבינה את שראתה בצורה אחרת. איך אפשר להבין זאת?
נתאר לעצמנו שניקח חמור העומד באורווה בין חבריו החמורים, שקוע בזוהמה, מוקף בזבובים ובסירחון ואוכל מתוך הבליל מספוא. נרחץ אותו, נתיז עליו בושם, נלביש אותו בגדי פאר. נחבוש לראשו צילינדר ונוביל אותו למלון מפואר, נושיב אותו במסעדה על יד שולחן ערוך מכוסה במפה מעומלנת וערוך במיטב הכלים המפוארים ולתוך צלחת עדינה למראה יגישו לו מלצרים עטויי הדר
מנת חציר, כשברקע מנגנת תזמורית קאמרית יצירה קלאסית… מה יעשה החמור? מן הסתם יבעט בשולחן, יהפוך את הכלים, יקרע את בגדיו וירוץ כל עוד נפשו בו חזרה אל האורווה…
האמנם אין זה נאה יותר, מכובד יותר ומהנה יותר לשבת במסעדת המלון הנקייה והמפוארת מאשר לעמוד בזוהמה באורווה בין החמורים?
ודאי שכן, אך כדי לדעת להעריך זאת וליהנות מזה צריך בראש ובראשונה להפסיק להיות חמור…
• • •
אלה שראו בלוויות הרבות מגיפה והסיקו שמדובר בארץ אוכלת יושביה, לא ראו את הפנימיות שהסתתרה מאחורי הקלעים, הם לא הבחינו בנס בבחינת "אין בעל הנס מכיר בניסו".
רק יהושע וכלב ראו כי הקב"ה העסיק אותם באבלם כדי שלא יתמקדו בקבוצת המרגלים המסיירת מתחת לאפם. קבוצת הרוב ראתה בפרות הגדולים פרות משונים ורק יהושע וכלב הבינו כי לפניהם דוגמה לברכת ד'.
כיוון שקבוצת הרוב, ובעקבותיהם רוב העם, לא השכילה לראות את הפנימיות, המסקנה הייתה שטרם שקעה התורה בלבם וצריכים הם לשהות במדבר ארבעים שנה ובהם יאכלו לחם שמים ומי באר ניסיים ויעסקו בתורה, או אז יוכשרו לראות את הנסים, לראות את הפנימיות המבצבצת מבין החרכים של מסך החיצוניות. ובכלל, הדור שהיה במצרים לא יסכן לכך, צריך דור חדש נקי וטהור שיוכל לראות את מה שראו יהושע וכלב.
הוא שאמר התנחומא. התורה אומרת שאין להוביל את העם בדרך קצרה, "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", איזה עם לא מוכן להילחם על המולדת שלו? עד כדי כך שיעדיפו לחזור למחנות העבודה הנוראים שבמצרים? להעריך את ארץ ישראל צריך להיות מסוגלים לראות את פנימיותה הרוחנית. אם אני מוליכם בדרך קצרה, לא יוכשרו עדיין לראות זאת וכשיבואו לארץ ישראל לא יראו את מיוחדותה ולא יבינו מדוע כדאי להילחם עליהם.
רק אחרי שהתורה תתיישב בתוכם יקנו את המשקפים המתאימות "לראיית לילה", לראות מבעד מעטה הגשמיות, את הפנימיות נאדרת ההוד של ארץ ישראל.
נימוקו של המדרש אינו שונה מזה הכתוב בתורה ובוודאי אינו סותר לו. התנחומא מסביר מדוע חששה תורה שלא יהיו מוכנים להילחם על ארץ כארץ ישראל. כדי להתנחל בארץ ישראל ולהיאחז בה, יש ללמוד להעריך את פנימיותה.
• • •
והנה, ראינו כן גם בדורותינו, המייסדים מסרו נפשם להתנחל בארץ ישראל, ייבשו ביצות, הסתכנו במחלות ובנו בעשר אצבעותיהם.
ולמרבה הפלא רבים מבניהם ירדו מן הארץ וניתן למצאם מפוזרים בכל פינות העולם. היתכן?
איך חינכו לאהבת הארץ? במה פיארו אותה, מה הדגישו? שירי ארץ ישראל וסיפוריה, דיברו על ברכת הגשמים, שרו על הכנרת ויופיה, על ריח החציר בנהלל, והירח המאיר בעמק יזרעאל. גדלו הילדים ויצאו לעולם וראו שאגמים יפים יש גם בשוויץ וניחוח חציר יש גם בטקסס ואותו ירח עצמו שמאיר בעמק יזרעאל מאיר גם בעמק הסיליקון בקליפורניה…
לעומתם, מרן הרב דסלר זצוק"ל, מעיד שכל פעם שהיה מגיע לארץ ישראל היה חש שלימוד המוסר משפיע עליו יותר…
והוא שאמר הפסוק בתהילים )ס"ט(, "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו ה".
גם אם אלה שיתנחלו בה לא יהיו לא עבדי ד' ולא אוהביו, הם יוגדרו כ"זרע עבדיו" )הסבא ואולי אף האבא היה שומר מצוות(, מכל מקום מי שיאחזו בה ויהיו מוכנים לסבול עבורה וישכנו בה, יהיו רק מי שמוגדרים כ"אוהבי שמו", מי שיש לו את האמצעים להרגיש את פנימיותה ולהעריך את רוחניותה.
