נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת בהר – בחוקותי תש"פ
לגעת ברוח – שמיטת אדם ושמיטת האדמה
הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" מיד לאחריו מופיעה מצוות השמיטה, ומה ענין שמיטה אצל הר סיני? הר סיני מורה על גילוי מלכות שמים, שראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר. ומצוות שמיטה, גם היא רומזת לגלוי מלכות שמים "ושבתה הארץ שבת לה'". אמר הקב"ה כדי שתדעו שהארץ שלי הוא (סנהדרין לט)."כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה, כג).
התורה הקדושה אומרת בפרשה שלנו "כי גרים ותושבים אתם עמדי", *אתם זמניים פה,* בסופו של דבר כולם נפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה.
אחד הטעמים העיקרים לחשיבות מצוות השמיטה הינו הפסקה ומנוחה זמנית מעבודות החול ויצירת פנאי להתרוממות רוחנית, עזיבה זמנית של מלאכת החול לטובת עיסוק בקודש. שלא כמו בתרבויות אחרות, היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני, ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש. לכן מדובר רק במחזור של שבע שנים, כלומר דבר זמני. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם שנת שבתון מדי שבע שנים.
אנחנו נמצאים כל הזמן בשליטה, לא תמיד יודעים להרפות, ובכל זאת, אנו נדרשים מדי פעם לשחרר ולהפסיק לדרוש – בכל תחום מתחומי החיים העוטפים אותנו.
החיים עצמם מאתגרים ותובעים מאתנו להיות כל הזמן בשליטה, בכל רגע נתון עלינו להיות עם יד על הדופק, שלרגע לא נפספס משהו. הרצון לדאוג להכול והפחד לפספס משהו יוצרים עמדת נפש בעייתית ומסוכנת – אנחנו לא יודעים להרפות, אנחנו לא מסוגלים לשחרר, קשה לנו להבין שיש מהלכים יותר גדולים מאתנו ואין לנו יכולת וצורך לקחת אחריות ולתפוס פיקוד בכל עניין.
"לא עלינו המלאכה לגמור אך איננו בן חורין להבטל ממנה. – שמיטה היא מלאכת מחשבת של בניית איזונים בבריאה ובאדם שהוא נזר תפארתה.
איך לשמוט
לאחר שש שנים של עבודה חקלאית מאומצת, התורה מצווה אותנו לשמוט את הקרקע, להפסיק לעבוד. ואם לא די בזה הרי שבסוף השנה השביעית גם את החובות שלנו עלינו לשמוט ואת העבדים לשחרר, לוותר לבעלי החוב שלנו ו"לאבד" את כספינו ורכושנו.
העולם ההישגי שבו אנו חיים מעצים בקרבנו את תחושת העליונות, את המחשבה שהכול בידיים שלנו. ואז מגיעה השמיטה אחת לשבע שנים. אנו נדרשים לעשות פעולה ברוח ובחומר ההפוכה לגמרי מהמוכר והידוע, עלינו לצאת מאזורי הנוחות והביטחון הבסיסיים, להפקיר ולעזוב את מטה לחמנו ומקור פרנסתנו. אבל איך עושים את הפעולה הזו, מהיכן נשאב את הכוח והאומץ לשמוט.
תנועות הנפש נעות באופן מתמיד בין מלאכה ויצירה לבין שמיטה ומנוחה. אדם מן השורה זקוק למודעות עצמית גבוהה בכדי לשמוט מעצמו ללא מחויבות חיצונית. בורא עולם יוצר הכול היודע יצרנו הניח תוכנית ברורה ומחייבת, כזו שתאלץ אותנו לעצור ולשמוט. אחרת לא בטוח כלל שזה יבוא מעצמנו ומהטבע האנושי. בכל תהליך בחיי המעשה אנו נדרשים לפעול ולעשות, אולם אם לא נדע לעצור ולדרוש הפוגה יזומה, קצב העשייה המואץ עלול להוות מכשול וסכנה.
גם בקשרים אישיים, חברתיים וזוגיים עלינו לדעת לשמוט, לשחרר, לתת חופש ודרור. זכותנו לדרוש מבן / בת הזוג להתקדם, להשתפר, להניע תהליכים משותפים לטובת הקשר והמשפחה. אך באותה מידה מחובתנו לדעת גם מתי לשחרר, מתי להפסיק לדרוש, מתי לתת לזמן לעשות את שלו, מה שיאפשר לצד השני לעבוד ולהתמודד מתוך נחת ושלוה. לא תמיד אנחנו צריכים להיות בשליטה מוחלטת, אפשר גם לסמוך ולהאמין שהדבר יתאפשר דווקא מתוך השחרור, דווקא מתוך מתן החופש יכולה לצמוח עבודה גדולה.
בקיום מצוות השמיטה אנו מחדדים את גודל אמונתנו בצור עולמים, ודווקא בגלל נטיית האדם לחיות את הרגע, שש שנות עבודה מביאות אותו להרגל יומי של עשיה עצמית. בהעדר אמונה חזקה עלול כוח ההרגל להביאו לגבהות הלב ולהרהורי כוחי ועוצם ידי, בשמיטה הוא מתבקש לשמוט… לשחרר ולהשתחרר מכל ההרגלים, לצאת ממרחבי המוכר והבטוח, ומאזור הנוחות ולהכיר מחדש את הבורא הנותן לו ולאדמה כוח. השמיטה היא מעין "מבחן היד" הבוחנת כמה אדם מסוגל להיות בשליטה אמיתית ולא מזויפת, בענווה ובצניעות. והאם הוא מסוגל לאפשר לעצמו לסמוך על הבורא באמת.
"מעשה בשני עלים שעוד בהיותם עלעלים על שתיל קטן ורך, אהבו אחד את השני, עברו ביחד את ימי החורף הקרים וביחד את ימי הקיץ החמים, ינקו יחד שנים רבות מאותו השורש, עד שהקשר והאהבה ביניהם היו ללא גבול. יום אחד הגיע ילד שובב אל העץ הגדול ותלש ממנו ענף שעליו היה מחובר אחד העלים. חברו המחובר אל העץ נחרד וצעק "אחי יקירי, לאן אתה הולך?" למחרת נשבה הרוח והעלה התלוש מגיע עם הרוח ליד העץ שעליו גדל חברו הטוב. הבחין בו החבר וקרא בשמחה "שלום אחי! מה שלומך? ומה עשו לך"? ענה לו חברו התלוש, "אני מרגיש מצוין, חופשי ומאושר, טוב לי, סוף סוף משוחרר", אמר ונעלם. לאחר מספר שעות שוב מגיע העלה במשב רוח אחר, רואה את חברו הטוב וקורא לו בשמחה ובהתלהבות "אחי, שלום אני כאן וקודם הייתי שם, איזה יופי, סוף סוף לא מחובר" וחברו המחובר מתבנן בחברו המתלהב ודואג וכואב על סופו המר הקרב ובא ובאמת למחרת מגיע שוב העלה התלוש עם הרוח, אבל הפעם פניו צהובות וקולו נחלש, אמר בשקט, שלום אחי, מה שלומך אחי"? והשמש ממשיכה לשלוח קרניה בעלה המסכן ללא השורשים עד שהתייבש ונפל על הארץ. העוברים והשבים דרכו עליו והרוח העיפה אותו עד שלא נשאר מהעלה המסכן כלום. חיים בלי שורשים".
טבעו של האדם להיות שורד, במהלך חייו הוא לומד כיצד להסתדר עם קיומו ומילוי צרכיו, הוא רוכש תובנות רעיונות ודעות. ככל שעוברים ימיו הוא מתבגר, דעתו מתעצבת ואישיותו מתקבעת.
על כל אדם חובה לדעת כיצד לשמוט ולשחרר, קל וחומר על האיש היהודי המאמין חלה חובה יומית להכיר את מקומו וזמניותו עלי אדמות.
עליו להחזיק בשני קצות החבל, מחד, בגבהות הלב על היותו בן שלך מלך, ומאידך, על קטנות ממדיו מול הבורא הגדול אמנם, אי אפשר לאדם לחיות כך תמיד במציאות של העולם הגשמי. אדם חייב לברוא את העולם הגשמי שלו כל יום מחדש. לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה לו פרנסה, מחיה ומזון. יחד עם זאת עליו לוודא כי נפשו מוזנת בחוסן אמיתי ואינה נעשקת, גם היא זקוקה למזון משלה ועליו לזון אותה לפחות בכל יום את שכרה כפי שנאמר "לא תעשוק שכר עני" שזהו רמז לנפש.
כדי לשמוט כראוי, יש צורך גם בהכנה פנימית עמוקה וכנה, בתפילה והודאה לבורא על רום גודלו ושפע טובותיו. בהכרה אמיתית במיעוט ערכינו ובבקשה פשוטה לחסדיו המרובים, לבקש ממנו בכל עת, ריבונו של עולם, אל תיתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי. אפילו אם נראה בעיניי שאיני כזה מיוחד. אפילו אם אני יהודי פשוט. עזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך, שיש לך רק בן אחד כמוני, שכך בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הניסיונות, עם הקשיים, עם המלחמות והאתגרים, שאתה חפץ בי ומבקש ממני להיות טוב עוד ועוד. עזור לי להכיר את פגמיי ולתקן אותם, להתרחק מגאוות הלב והאדרת העצמי, זכה אותי לתבונה ובינה להבחין בין טוב לרע, בין טפל לעיקר, בין הרצוי למצוי ולבטוח בך תמיד.
כשאדם זוכה להרגיש כך, להרגיש איך השם נמצא אתו בכל רגע ורגע ובכל צעד ושעל בחייו, בכל ניסיון העובר עליו. הוא מלמד ומאמן את עצמו להיות רפוי ולסמוך על הבורא. הוא מכין את כל ישותו לשמוט בעת הצורך.
האור הגדול של ל"ג בעומר שחל השבוע עודנו כאן מאיר ובוהק באור יקרות. "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", לכל אדם חווה בחייו שעות של דחק ומצוק, דווקא בשעת הדחק, כשטבע האדם לסמוך על עצמו, על יכולותיו ותחבולותיו, דווקא אז, הוא מתבקש לשמוט, לשחרר ולסמוך, כך מחזקים אמונה איתנה, כך יוצקים משמעות אמיתית לחיי המעשה ומפתחים חוסן לנשמה.
מאחל שנזכה לשמוט מאהבה ולהרבות אמונה ואור בעולם.
שבת שלום ומבורכת
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף
