נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת שמות תש"פ
"בעזרת השם" – על שמות ומשמעותן בחיים
הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי
ספר שמות פותח בפסוק: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"
במילים הראשונות של ספר שמות – ואלה שמות בני ישראל.
התורה מרמזת על כיוון דרך להתמודדות עם אתגרים וגלויות הנפש וכיצד לצאת מהן.
כבר בתחילת הפרשה מדגישה לנו התורה את חשיבות השמות של בני ישראל.
ידועים דברי מדרש לקח טוב הנקרא גם פסיקתא זוטרתא לרבינו טוביה ב"ר אליעזר בשני מקומות. בפרשת וארא (שם), וזה לשונו: והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם כנגד ד' זכיות שבידם שלא שינו את לשונם ולא חילפו את שמלותם ולא גילו את סודם ולא בטלו ברית מילה.
שם האדם הוא ה – DNA הרוחני
"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:
אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ
טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"
(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל)
רש"י מבאר על הפסוק ואלה שמות שהתורה חוזרת בפרשתנו על שמות השבטים כדי להודיע חיבתם להבורא שהם "נמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם."
כאשר סופרים את הכוכבים, אז לכל אחד יש הגדולה של כוכב, אך כל אחד שווה – זה כוכב וזה עוד כוכב, אבל כשקוראים אותם בשמות, כל אחד ייחודי ואהוב עבור האור המיוחד שלו.
חידושי "שפת אמת" אומר על דברי רש"י:
"וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל אחד שם מיוחד שצריך לתקן אותו.
ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו."
הפרשה מייחסת חשיבות רבה לשמות האנשים ולעובדה שלמרות שבני ישראל היו במצרים, הם שמרו על שמותיהם וזהותם ונשמתם כאילו לא הייתה בגלות, אלא המשיכה להאיר את הגוף ולהעניק להם כוחות מיוחדים שאפשרו להם להתגבר על הגזירות, לעבור את התקופה הקשה ולדבוק במהות האמיתית שלהם.
הפרשה מספרת על תהליך פנימי שעברו בני המשפחה במצרים, התרבו והפכו לעם, ומנגד, התרחש תהליך חיצוני ע"י פרעה המצרי, "אֲשֶׁר לא יָדַע אֶת יוסֵף".
פרעה חשש מפני בני ישראל, שעבד אותם והטיל עליהם גזירות במטרה לדכא אותם באמצעות עבודה קשה, ולעצור את התעצמותם ע"י המתת הבנים. בהמשך מסופר על לידת משה ואמו יוכבד, שהבחינה בפוטנציאל הגבוה של הרך הנולד, לא נכנעה לגזירה להמית את הבן הילוד ובחרה להחביאו בתיבה על שפת היאור. התיבה מסמלת הגנות. בת פרעה מצאה את התיבה ואימצה את משה. תושייתה מסמלת את היכולת להתגבר על גזירות חיצוניות ולהמשיך את קיומנו, כפרט וכעם, עם כוח הגנה מלמעלה!
המסר של התורה כבר בתחילת ספר שמות המתאר מצבים של גלות וגאולה הוא:
עלינו לגלות את הייעוד המיוחד שלנו – את השם הפנימי שלנו
ולהישאר נאמן לו גם במצבים הקשים של ירידה נפשית.
נאמנות לשם הפנימי ולזהות שלנו זו נאמנות ל "אני" העצמי, לעצם ישותנו.
אז איך שם האדם מסייע לו לצלוח משברים וקשיים?
בספר "אהבת שלום" בפרשת וירא, כותב כי עיקר חיותו של האדם הוא שמו, והיא היא נשמתו, הוא מוכיח זאת בדוגמא: כאשר מנסים להעיר אדם מתרדמתו קוראים לו בשמו ואז כאשר יקראו בשמו הוא מתעורר. (כאשר יקראו שם אחר הוכח שאינו מתעורר…)
אדם הצועד במסלול ייעודו הרוחני בחייו מאיר את אותיות שמו, והן הופכות להיות מקור של אור וחיות להמשיך את דרכו בעולם. כל מעשיו אחר כך יהיו בעלי משמעות וזרימה מחיל אל חיל. לעומת זאת, אדם אשר מקלקל את דרכיו, והתנהגותו הרוחנית יורדת, באותה מידה, פוחת האור באותיות שמו, ויוצר חסימות של שפע והצלחה, המגיעים לכל אדם הנמצא בדרגות גבוהות.
אדם הזקוק לעזרה כדאי שייתן אל ליבו על שמו ומה הוא משקף עבורו.
מה המשמעות לשמו ולשם משפחתו ולסביבה שבחר לחיות, תאריך לידה ושם מבטאים סל של תכונות מולדות ונרכשות, האחראי ליצירת מסע חייו, איכות חייו ומציאות חייו. תמהיל אישי זה משתקף במפה האישית של כל אדם, ממש כמו Waze של החיים.
תאריך הלידה והשם מבטאים קוד ייחודי לאדם לעיצוב אישיותו, המאפשר לממש מציאות ופוטנציאל זוגי ומקצועי הרשומים בגורלו.
סוד האותיות מגלה כי כ"ב האותיות העבריות הן צינורות שפע אנרגטיים, המחברים בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים.
לכל אות ערך מיוחד ונעלה. כל שם מבטא תדר שונה מבחינת ערכו המספרי, ומשקף קוד בעל איכויות הנושא את מהות האדם לאורך כל חייו כגון תכונות נרכשות וכלים לחיים, המסייעים לעיצוב דרכו ואישיותו, וקובעים את איכות חייו ובחירותיו.
השם הפרטי יוצר גשר בין העולם הגשמי לרוחני באמצעות האנרגיה של האותיות המרכיבות אותו. הוא מביע את מהות האדם ומכיל את התכונות הנרכשות, המעניקות כלים לחיים.
שם הוא זיכרון ועדות נצח
בספר ישעיה נ"ו מובא הפסוק :
וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃
הפרשנים על הפסוק מבארים, כי שם האדם הוא עד עולם לא יכרת. כלומר הרבה מעבר למשמעות של שם האדם כסימן היכר ליישותו עבור הזולת, שמו הוא מעין עדות נצח וזיכרון המתקיים בהווה ממושך.
אדם המודע למהות ומשמעות שמו יכול להשתמש בכוחו הסגולי ולחולל שינויים מופלאים בחייו.
ליצור עוגני נפש לעצמו ולסביבתו ולשמש דוגמא טובה לאדם השלם ששמו טוב משמן טוב.
בני ישראל נכנסים לתהליך של עבדות ארוכה וכבר בראשיתה של העבדות הם מבינים את כי בכדי לשרוד ולהתקיים עליהם לשמור בתקופת המשבר על כמה דברים עקרוניים שישמשו כעוגן מאחד ומקשר, מלכד ומחבר. הם לא משנים את שמם את לבושם ושפתם. הם רואים בפרטים אלו את תמצית זהותם והם שומרים עליה מכל משמר.
פעולה זו שנקטו בני ישראל עזרה להם לשמור על רמת שפיות מינימאלית גם כאשר הם בקוצר רוח ובעבודה קשה ולבסוף גם להיגאל מהשעבוד.
הגמרא במסכת ברכות העוסקת במהות השם. הגמרא במסכת ברכות דף ז' עמוד ב' שואלת: מנא לן דשמא גרים (מניין לנו שהשם גורם) אמר רבי אליעזר דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות" (תהילים מ"ו, ט'). מהגמרא הזאת ניתן להבין שלשם יש משמעות רבה. ניתן לומר שהשם מורה על מהות האדם.
הרב קוק העמיק את דברי הגמרא, ציטוט המיוחס לו מבאר את מהות השם והדרישות הנובעות מהאדם בעקבות ההבנה של מהות השם:
"את העולם הרוחני צריך כל אחד ואחד לבנות לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה לאחרים והלימוד מעולמם, איננה כי אם הכשרה לבניין הנצחי של עצמו הוא. אבל יש מי שהקשבתו היא כל כך מפוזרת, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי. יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא…"
הרב קוק, קורא לנו להיות עצמנו. לא לבנות את התדמית האישית שלנו בהתאם לאחרים, אלא להביט עמוק בתוכנו ולגלות את ה'אני' האמיתי שלנו.
הלבוש והשפה הם דברים שמאוד מושפעים מהחברה. האופן שבו אנו מדברים, משתנה מחברה לחברה. אינו דומה שפה של חברה אינטלקטואלית לשפת רחוב. כנ"ל לגבי הלבוש. הלבוש של חברה מסורתית שונה בתכלית מחברה ליברלית.
אפשר להשליך את הדברים למימרה על גאולת ישראל. בני ישראל אמנם שקעו במ"ט שערי טומאה ועשו דברים נוראיים, אולם, מה שהם עשו לא נעשה כדי למצוא חן בעיני המצרים, אלא מתוך אמונה מלאה בצדקת דרכם. אפשר ללמוד משהו לחיים מהרעיון הזה. גם כשאנו רואים אנשים שמתנהגים בדרך ששונה ממערכת הערכים שלנו, כל עוד הדבר לא נעשה מרוע, צריך לכבד את אותו אדם, כי אותו אדם הוא הוא עצמו.
חיבור לשם הפרטי מייצר אמון עצמי ואחריות אישית
לשם יש שליטה רבה על האדם מפני שכך זוכרים את מעשיו ומזהים אותו. כאשר רוצים להביך מישהו שמסתיר את זהותו או "מחביא" את זהותו ומסתתר מאחורי גב הציבור, שואלים אותו לשמו. זהו אחד מ"סודות" האינטרנט שמנוצל בדרך כלל – האנונימיות, שהרי אדם יכול להגיב לכל דבר בשם בדוי וכאשר יודעים את השם שלך אתה "חתום" על הדברים. ידיעת השם נותנת שליטה על האדם הן לאחרים היודעים את שמו והן לעצמו.
בהקשר זה מסופר על רבי זושא מאניפולי אמר שהוא איננו מפחד שכשיעמוד לפני בית דין של מעלה ישאלו אותו מדוע לא הגיע למדרגתו של משה רבנו. על כך יש לו תשובה: לא ניתנו לו הכוחות והכשרונות להיות כזה. "ואולם," אמר רבי זושא, "אני חושש מאוד מה אענה כשישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא"
בתקשורת האחרונה בין הבורא ליעקב אבינו בעת שנתן לו את השם ישראל, מלמד אותו הבורא את איך לשרוד במצרים ולא ליפול לרמות פחותות.
בזמנים הקשים לא צריך לשאוף לגדול (ישראל) אלא ללמוד לשמור על הקיים (יעקב)
זהו המסר הגדול ביותר שהעביר יעקב לבניו בכדי שלא יתדרדרו לאורך כל תקופת הגלות הנכפית עליהם-עלינו. ועל כן יש תמיד לבדוק מה העבודה הנדרשת מאתנו לאותו רגע, האם לנסות להתקדם ולקבל עלינו משימות חדשות או עדיף לחזק ולשמור על הקיים/הקנוי ולהישאר במקום (עיין ברב וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" כרך א, קורא לשני המצבים הללו בחיי האדם ימי האהבה = עליה, כנגד ימי השנאה = דעיכה במקום).
בני ישראל לא עמדו לגמרי באתגר הזה ומהר מאוד הם התפשטו בארץ מצריים ועוד "ויאחזו בה". מושג של ביסוס כלכלי ושכיחה קלה שאנו אמורים להיות רק "גרים" בארץ הזאת ולא תושבים.
מובא בספר השם-משמואל שההידרדרות הרוחנית מוסרית התחילה עם מות יעקב והגיעה לשיאה לאחר מות יוסף. בכל פעם רמה אחת של ייחודיותם נעלמה עד שנשארו להם לבסוף רק שלושה דברים :"שלא שינו שמם לבושם ולשונם" כמאמר המדרש.
חשוב שתהיה לאדם מודעות לשמו ולייעודו דמות שנוכל להיאחז בה ושבזכותה נצליח להתעלות או לפחות לא ליפול בהעדרה. ה' נתן ליעקב את הדרך לדעת איך לנצל את המציאות הנפשית לטובתנו ולא לחפש התנהגויות שלא תואמות את המצב כי אז אנו עלולים לאבד את כל כוחותינו למשימות לא רלוונטיות או מיותרות וכשנצטרך את אותם הכוחות במקומות או בזמנים הנכונים נהיה עייפים, מאוכזבים, מיואשים ח"ו
טוב שם משמן טוב – חיבור למהות השם מוליד ומייצר מעלות טובות.
במסכת אבות מובאת שאלתו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, והתשובות שהשיבו לו.
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.
טוב עין הוא יבורך
מעלת עין טובה – עניינה שאדם שמח בטובם של אחרים, הוא שמח בכל דבר טוב שיש להם. לב טוב – עניינו שאדם אוהב להיטיב. שתי המידות קשורות זו בזו, מי ששמח בטובם של אחרים גם רוצה להיטיב להם, ומי שאוהב להיטיב גם שמח בטוב שיש להם, אך ההבדל הוא מהו השורש של הכל, ולכל מידה יש דגש מיוחד. בעל העין הטובה שמח בעצם העובדה שלשני טוב, וזאת גם אם הטובה הגיעה ממקום אחר, והיא בכלל לא קשורה אליו. לדעת ר' אליעזר בן הורקנוס עין טובה היא שורש כל המידות הטובות, וכך גם להיפך – כאשר אדם מסתכל בבקורתיות ועינו רעה בשל אחרים, זהו שורש כל הקלקולים.
תופעה מופלאה כזו של השלמה פוגשים אנו בפרשה אצל משה ואהרן, וכמו שמובא במדרש תנחומא, שמות כד':
"בשעה שאמר לו הקב"ה למשה 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' אמר לו משה: 'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא לילך, לא עשה אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן מתנבא להם במצרים שמונים שנה, ומנין שאהרן היה מתנבא להם?
שנאמר שמ"א ב': 'ויבא איש אלקים אל עלי, ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן', אמר לו: כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם, ועכשיו אני בא להם בתחום אחי שיהא מיצר, לכך לא היה רוצה לילך".
על ההתלבטות הזו משיב לו הקב"ה:
"אהרן אחיך אינו מיצר בדבר הזה אלא ישמח, תדע לך שהוא יוצא לקראתך, שנאמר: 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', לא בפיו בלבד אלא בלבו, לבו יותר מפיו, וראך ושמח בלבו".
הדברים הללו שכנעו את משה לקבל את התפקיד "כיון שאמר לו כך קיבל עליו לילך – מיד נגלה הקב"ה על אהרן, אמר לו צא לקראת משה אחיך, כדי שידע שאתה שמח בדבר".
לא רק את גדלותו של אהרן אנו רואים כאן, אלא גם את גדלותו של משה, בהעדיפו את ההתחשבות בזולת על הגדולה המזדמנת לידו. ועם זאת גדלותו של אהרן היתה גדולה משל משה, מפני שאהרן מוכן לוותר בהסכמה וברצון על התפקיד שכבר נמצא בידו, ולאחר שהוא מילא אותו בתנאים הקשים ביותר, כאשר אחרים זולתו לא התנדבו לעמוד בראש בשעותיה הקשות של האומה, באותן השנים הקשות עסק אהרן בעידוד העם כמו שמובא במדרש שמו"ר ג טז':
"אמר משה לקב"ה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה שעתיד הקב"ה לגאול אותם", ולמרות כל זאת אהרן מקבל את החילופין בשמחה, ולא בשמחה מן השפה ולחוץ, אלא "וראך ושמח בלבו".
הקב"ה ברא את האדם עם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, כדי שתהיה הבחירה בידו לבחור בטוב ולקבל שכר על בחירתו. כל חיינו אנחנו שואפים להיות יותר טובים ויותר טובים ועיקר העבודה זה בסביבה הכי הקרובה שלנו שזה הבית. כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים, ומתחים וצורך גדול בהסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם.
כמה חשוב לבקש מהבורא בכל עת מצוא
תן לי לב שמרגיש את הצער של השני ושמח בהצלחתו. כמו אהרון הכהן שעל אף היותו הבכור, שמח בהצלחתו של משה ובזכותו קיבלנו את הפסוק המסמל מידת עין טובה "וראך, ושמח בלבו".
המשימה בחיים שלנו היא לסגל לעצמנו עין טובה. לא לקנא בשני. ההיפך, לשמוח בהצלחה שלו גם אם לי עצמי יש חסרון בדבר הזה שהשני מצליח בו.
כדי להגיע לדרגת עין טובה כדוגמת אהרן הכהן צריך להתחבר לייעוד העצמי ול -"אני" הפנימי, להבין ולהפנים כי יש לכל אדם ואדם ולכל שם ושם שליחות מכוונת וייעוד מדוייק בעולם הזה. כשיש לאדם חיבור ושלימות אל פנימיותו והלימה בין חלקי הנפש שבו. מתעוררים בו כוחות הטוב ודרכם הוא זוכה להיטיב עם עצמו ועם הזולת.
טוב שם משמן טוב – חוסן אישי וחברתי הוא צורך לכתחילה בכל חברה מתוקנת החותרת לגדלות האדם ולתיקון העולם.
יהי רצון שנזכה להיות מחוברים לעצמנו על צד הטוב, מקושרים לשם שניתן לנו ולשורש מהותו. לעיניים הרואות טוב על עצמנו ועל הזולת. ולהתרחק מעין רעה, מקנאה ומשנאה ותחרות תמיד.
אסיים בתפילתו המיוחדת של ר' אלימלך מליז'נסק
אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה…ותחזק אותנו באהבה אליך כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך…
אמן כן יהי רצון
שבת שלום ומבורכת
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף
